קבוצת עזרה מדיצינית ציונית אמריקנית
קבוצת עזרה מדיצינית ציונית אמריקנית (ידועה גם בשם קעמצ"א) היה שמו של ארגון הצלה זמני שפעל בארץ ישראל מטעמה של הסתדרות ציוני אמריקה וארגון הג'וינט.
אחרי מלחמת העולם הראשונה שירותי הבריאות בארץ ישראל היו ירודים. גם טרום המלחמה המצב בארץ ישראל לא היה מזהיר, אך המלחמה דיללה את מספר אנשי הרפואה. חלק ניכר מאנשי הרפואה לפני המלחמה היו זרים שהגיעו לארץ כשליחי מיסיון או כתוצאה של התיישבות נתיני המעצמות בארץ ישראל. רובם חזרו למולדתם לשרת בה (כאליהו אורבך מחיפה) ואילו הנתינים העות'מאניים גויסו לצבא[1].
הפדרציה של ציוני אמריקה החליטה לשלוח לארץ ישראל קבוצת אנשי רפואה, אך הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה עיכבה את המהלך.
אחרי הכיבוש הבריטי יצאה ב-11 ביוני 1918 מארצות הברית קבוצה ראשונה של כ-40[2] אנשי רפואה, במימון שאת מחציתו תרם ארגון הג'וינט, לארץ ישראל. מנהל הקבוצה היה ד"ר יצחק מקס רובינוב, שהגיע רק במרץ 1919 לארץ ישראל. רובינוב היה הוגה תנועת הביטוח האזרחי בארצות הברית[3] ובעל השקפה סוציאליסטית. מסעם לארץ עבר באנגליה ובצרפת שם פגשו את הברון רוטשילד. רוטשילד התרשם מתוכניות הקבוצה והעביר לרשותה את בית החולים מאיר רוטשילד ברחוב הנביאים בירושלים שנסגר במהלך המלחמה.
עם בואה לארץ ישראל, פגשה הקבוצה את משלחת הצלב האדום האמריקאי שכבר פעלה בארץ. ראשית עסקה הקבוצה בפתרון בעיות דחופות ורק לקראת סוף 1919 חידשה הקבוצה את פעילותו של בית החולים מאיר רוטשילד. ביפו פתח הארגון מחדש את בית החולים שער ציון. בחיפה הקימה הקבוצה את הבסיס למה שיהיה לימים מרכז רפואי בני ציון[4]. כמו כן הקימה הקבוצה בתי חולים בטבריה ובצפת.
השלטונות הבריטיים ראו בעין יפה את פעילותו של הארגון וכך גם ההסתדרות הציונית. הגעתה של הקבוצה, שפעלה בעיקר לטובת המגזר היהודי[5], הסירה מהשלטונות את הדאגה לבריאות היהודים, וכך משאביו המוגבלים של השלטון המנדטורי[6] הופנו בעיקר למגזר הערבי.
הארגון פעל באופן ריכוזי ועל הרופאים נאסר לעבוד בפרקטיקה פרטית והיו מנועים לעבוד בכל עבודה אחרת והייתה להם חובה לעבוד בכל מקום שהארגון שלחםּ. עד מהרה התגלעו מתחים בין הרופאים שכבר פעלו ביישוב לבין רופאי הארגון[7][8], אך גם בין רופאי הארגון להנהלתו. רוב המתחים נבעו מעניינים כספיים. הקבוצה פעלה בהתאם למשנתו של רובינוב שדגל ברפואה ציבורית-שוויונית. גישתו של הארגון הייתה שהחולים ישלמו על פי מצבם הכלכלי, עניים יהיו פטורים מתשלום כלל[9].
בין רופאי הקבוצה היה גרשון גרי, הרופא שהיה עם טרומפלדור בדקותיו האחרונות והיה עד לאימרתו האחרונה אין דבר, כדאי למות בעד הארץ[10].
בנוסף לבתי חולים ומרפאות הקימה הקבוצה מערך סניטרי ביישובים היהודיים ובשכניהם הערבים. אחת הפעולות הראשונות של הארגון הייתה הקמת "פלוגות סניטריות" בערים שונות[11].ביפו חיסנו אנשי הקבוצה את הבאים לארץ ישראל והקבוצה הקימה רשת של "תחנות לאם ולילד" (לימים תחנות לבריאות המשפחה)[9]. הקבוצה החלה בהקמת שירותי רווחה שכן רובינוב גרס ששירותים אלו הם חלק מרפואה[12].
הצלחתה של הקבוצה גרמה לגורמים בהסתדרות הציונית לנסות להכפיף את הקבוצה על משאביה תחת כנפי ההסתדרות, אך רובינוב התנגד לכך בכל תוקף. בספטמבר 1921 פרשה הסתדרות נשים ציוניות הדסה את חסותה על הארגון והוא שינה את שמו ל"הדסה". זהו גם מקור הבלבול הקיים בספרות ובעיתונות התקופה[13] המאחד את הארגון עם "הסתדרות מדיצינית הדסה".
לקריאה נוספת
- שפרה שורץ, מי יטפל באנשי ארץ-ישראל? פעילותה של היחידה הציונית רפואית אמריקנית להקמתה של מערכת בריאות ציבורית בראשית תקופת המנדט 1918–1921 , עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, כרך 8, 1998
- דבורה הכהן, מנהיגה ללא גבולות - הנרייטה סאלד - ביוגרפיה, עם עובד/ספריית אופקים, תל אביב, 2019
הערות שוליים
- ^ נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ-ישראל 1799–1948, הקיבוץ המאוחד והפקולטה לרפואה ע"ש ברוך רפפורט – הטכניון, חיפה, 1998, עמ' 176
- ^ המקורות השונים נוקבים במספרים שונים.
- ^ נסים לוי ויעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל 1799–1948; עריכת תוכן, עיצוב וסדר: חדוה רוקח, איתי בחור, זכרון יעקב: איתי בחור - הוצאה לאור, 2008, עמ' 384
- ^ נסים לוי, בשירות הקהילה: ראשיתו של בית-החולים הדסה-רוטשילד בחיפה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז 1997, עמ' 19
- ^ דורון נידרלנד, השפעת הרופאים-העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ-ישראל (1948-1933)
- ^ נחום גרוס, המדיניות הכלכלית של הממשל הבריטי המנדטורי בארץ-ישראל, קתדרה 24, יולי 1982, עמ' 180-153
- ^ אריה בהם, הלכה למעשה, הפועל הצעיר, 2 בינואר 1920
- ^ ד"ר שרמן, פעולת הדסה, דואר היום, 26 בדצמבר 1919
- ^ 9.0 9.1 דפנה הירש, באנו הנה להביא את המערב - הנחלת הגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט, מכון בן גוריון, 2014, עמ' 144
- ^ מן הימים האחרונים, (מפי הרופא החבר ד"ר ג. גרי), קונטרס, כ"ט, כ"ב באדר תר"ף (12 במרץ 1920), עמ' 6
- ^ מירה קצבורג-יונגמן, החוויה היהודית האמריקאית - תולדות מבואות מקורות, האויברסיטה הפתוחה, 2007, עמ' 497
- ^ ורדה סוסקולני, גייל אוסלנדר ואילנה שחר, עבודה סוציאלית במערכת הבריאות: היסטוריה של התפתחות מקצועית ואתגרים לעתית בתוך: לא צדקה אלא צדק, עורכים:ג'וני גל ורוני הלר, מכון בן גוריון, עמ' 246
- ^ כולל בוויקיפדיה.
