שער ציון (בית חולים)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דו"ח תפעולי תרע"ב-תרע"ד בית החולים שער ציון יפו

שער ציון (נקרא לעיתים "שערי ציון") היה בית החולים היהודי הראשון ביפו ובית החולים הקהילתי הראשון בארץ[1].

פתח את שעריו על חוף הים במערבו של רובע מנשייה, לימים השכונה החרדית יפה נוף, בשנת 1891 כבית החולים "שער ציון" ונסגר ב-1921 כבית החולים הדסה (יפו) מיסודה של ההסתדרות הציונית הדסה[2].

שרת את קהילת יהודי יפו וחלוצי השכונות היהודיות החדשות שמחוץ לתוואי חומת העיר ללא הבדל זרם ועדה, את אנשי מושבות העלייה הראשונה, עולי העלייה השנייה וגם אוכלוסייה לא יהודית. ציביונו הציוני של בית החולים קם לו בזכות פעילותו הציונית הענפה של ד"ר מנחם שטיין מדמויות המפתח של המוסד.

מדרש השם

ציון היא מטונימיה לארץ ישראל, והמושג שער ציון הוא דימוי לעיר יפו ונמלה, ובעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שהביאו לסגירתו בפני העלייה, לעיר תל אביב ונמלה, כשער הכניסה לעולים לארץ ישראל. מוסד נוסף של יהודי יפו שנחנך ב-1886 ונתכנה באותו השם הייתה ספריית שער ציון[3].

היסטוריה

ראשיתה והתפתחותה של העזרה הרפואית היהודית ביפו קשורים קשר הדוק לגלי העליות לארץ ישראל ובראשם שני גלי העלייה הראשונה 1881-2 ו-1890[4]. עד אז, העזרה הרפואית היחידה שניתן היה לקבל ביפו של היישוב הישן הייתה אחת משתיים: או מידי רופא מושבות הברון שפקד את יפו פעמיים בשבוע או מידי המיסיון שפתח ב-1880 בית חולים עם 18 מיטות, נהג לסגור את שעריו בקיץ, עלות שרותיו הייתה מחוץ להישג ידם של מרבית יהודי יפו, וזאת מלבד הקושי של יהודי להיעזר בשרותי המיסיון[1].

הניסיון הראשון לפתרון דחוק של סוגיית העזרה הרפואית הכמעט נעדרת מחיי קהילת יפו וקהילת פועלי המושבות, שבניגוד לאכרים נאלצו לשלם עבור הטיפול של רופא המושבות, נעשה ב-1886 על ידי "אגודת עזרת ישראל" שנוסדה באותה השנה ביפו על ידי האחים רוקח, חיים שמרלינג מוותיקי יפו, ואיש ביל"ו, הרופא הממשלתי ורופא המושבות ד"ר מנחם שטיין. האגודה שכרה בית ששימש כאכסניה, ספרייה ומרפאה "לכל נצרך ולא רק לאנשי יפו". המיזם הרפואי של 'עזרת ישראל' פעל במשך 5 שנים והקל אך במעט על המצוקה הרפואית בעיר[1]. אין זיהוי למקום.

משכנו הראשון

בקיץ 1891 נוספו לעולי הגל השני של העלייה הראשונה משנת 1890, חולי מגפת הקדחת שפשטה בארץ והחלופה היחידה למרפאה הקהילתית הייתה בית החולים של המיסיון. נוצר הצורך לשכור מבנה גדול יותר. ביוזמה ובהון משותף של שמעון רוקח, ועד העיר יפו[5], אגודת עזרת ישראל, הוועד הפועל של חובבי ציון, לשכת 'שער ציון' של בני ברית ביפו[6],[1] ובני קהילות בחו"ל אליהן נשלחו שד"רים מיוחדים נשכר מבנה בן שלושה חדרים, בית מרקחת, חדר המתנה, וחדר רופא בקרבת חוף הים בדרומו של רובע מנשייה[2] ובראשית 1891 נוסד בית החולים 'שער ציון'. הבית הדו-קומתי כלל מרפאה, בית מרקחת, "בית אסם ותבשיל" ואת משרד ועד העיר. במגילת הייסוד של בית החולים נאמר שהוא פתוח "לכל בני ישראל, אשכנזים או ספרדים מבני העיר או מבני המושבים או מבני שאר הערים, ואפילו לאורחים העוברים ושבים או באים לרחוץ בים". שש עשרה מיטות בשישה חדרים נועדו לאשפוז חולים. בבית החולים עבדו ד"ר שטיין ו"רופא המושבות" ד"ר אהרן מאיר מזי"א. מנהלי בית החולים היו שמעון רוקח עצמו, ראש הוועד של קהילת יהודי יפו, ויחיאל מיכל פינס בעוד מנהלו הרפואי היה ד"ר מנחם שטיין. התגלעו מחלוקות בגין העברת כספים שנגבו לצורכי בית החולים למימון פעילות הוועד[7]. נחתם חוזה לקבלת חולים עם ד"ר מנחם שטיין. התשלום עבור השירות הרפואי היה מדורג ולמחוסרי יכולת בחינם. חולים קשים זכו לביקורי בית ואספקת מזון על חשבון הקהילה. מיסים ללשכה ולועד ותרומות לא הצליחו לאזן את תקציב המוסד שהיה יותר מרפאה קהילתית מבית חולים[1]. פעם אחר פעם עמד המוסד בפני סגירה בשל קשיי מימון ורק השתדלות משותפת של הוועד היהודי ותמיכת הממשלה העות'מאנית הצילה אותו.

משכנו השני

בשנת 1898 רכש שמעון רוקח, בסיוע כספים שגייס מהברונית קלרה הירש, אלמנתו של מוריס הירש, חברת כי"ח, הברון רוטשילד וירושת וולף סגל איש העלייה הראשונה שצוותה לבית החולים[1], את בית הקונסול האוסטרו-הונגרי, יעקב פסקל, ש"חדריו מרווחים ואור ואוויר שוררים בהם"[8], לימים, רחוב חסן בק, בשכונת יפה נוף שברובע מנשייה, כיום תחנת הדלק 'פז' מול בית התעשיינים[9]. הבית בן 25 החדרים השתרע על נחלה של 13 דונם ונרשם בבית הדין השרעי ביפו כ'הקדש נייגו'[10].

ב-1912 חתמה קופת החולים לפועלים החקלאיים ביהודה על הסכם אשפוז ראשון עם בית החולים, שכלל תשלום דמי אשפוז לפועלים חולים ולנשותיהם שילדו בבית החולים.

מ'שער ציון' ל'הדסה (יפו)'

לימים החל ב-1918 היה משכנו של בית החולים 'שער ציון' למשכנה של הדסה (יפו) טרם עבר בשנת 1921 לתחום מה שלימים נודעה כעיר תל אביב ושינה שמו לבית החולים הדסה (תל אביב).

מבנה בית החולים שימש לאחר סגירתו כסנטוריום ומשכן ל'מרחצאות דרום'. המבנה נהרס כליל במלחמת העצמאות[8].

בבית החולים עבדו במהלך שנות קיומו ד"ר יהודה לייב פוחובסקי, ד"ר סוניה בלקינד, ד"ר הלל יפה, ד"ר חיים חיסין וד"ר קרל לורץ'[11].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 , שפרה שוורץ, 'בית החולים "שער ציון" ביפו - בית חולים קהילתי ראשון בארץ (1891-1921), קורות, כרך ט, חוב' ט-י, חש"ן
  2. 2.0 2.1 האדריכל וחוקר יפו שמואל גילר זיהה את המקום המדויק בו שכן בית החולים "שער ציון" בין השנים 1891 ל-1898, בית שעמד על תילו עד שנות ה-60 של המאה ה-20 - כיום מגרש החניה לצד מסעדת חצר גולדמן ברחוב נחום גולדמן 6, השכונה הנעלמה 'יפה נוף' ומלון בלה ויסטה, מתוך האתר 'סיפורי יפו' של שמואל גילר
  3. ד"ר מיכל אורן, 'שער ציון' – בין ציון וציונות ובין ירושלים, יפו ותל אביב, מתוך האתר של מכון שכטר למדעי היהדות
  4. אם בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 מניינם של יהודי יפו היה 650 נפש אזי בעקבות העלייה הראשונה שילשה הקהילה אוכלוסייתה ל-1500 נפש וב-1891 הייתה לקהילה עירונית בת 2700 נפש
  5. הכוונה לוועד היהודי המאוחד, אשכנזי-ספרדי, לקהילת יהודי יפו שהטיל מס על יצואני האתרוגים לשם מימון המוסד
  6. על חברי ה'לשכה' שנוסדה ב-1890 נמנו חברי אגודת 'עזרת ישראל' ונכבדי המושבות הקרובות ליפו שדחפו להקמתו של הוועד המשותף, דאגו להיבחר כחבריו ובכך הפכו לסיעה השלטת בוועד
  7. חנה רם, מחלוקת בקרב הנהגת העדה היהודית ביפו, קתדרה 64, יולי. הערה 40
  8. 8.0 8.1 דליה קרפלהווקף היהודי, באתר הארץ, 2 בפברואר 2012
  9. המבנה שנהרס במלחמת העצמאות, ניצב בקרבת מה שהיום ידוע כדולפינריום שבחלקו הצפוני של פארק צ'ארלס קלור שמואל דקלו, המאבק על הפיצוי בשל הפקעת אזור הדולפינריום וגן צ'ארלס קלור בת"א עבר לעליון, גלובס 08/02/2009
  10. אגרונום יוסף נייגו, מנהלה של מקוה ישראל, היה נציגה של כי"ח בעסקת הקנייה של בית הקונסול ודרש לרשום את הנכס כהקדש על מנת שיהיה מוסד רפואי עד עולם, "לשמש מגורי מרפא לחולים עניים יהודים, ספרדים, ואשכנזים, בעת חוליים"
  11. "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", נסים לוי, יעל לוי, הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, מהדורה שנייה, ערך: לורץ, קרל עמוד 263
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0