קרב ליצן (1632)
| מלחמה: מלחמת שלושים השנים | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 16 בנובמבר 1632 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפונית מזרחית לליצן (גר'), גרמניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון שוודי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב ליצן, שהתרחש ב-16 בנובמבר 1632, נחשב לאחד הקרבות החשובים ביותר במלחמת שלושים השנים. צבא שוודי-גרמני משולב בראשות גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה הביס בדוחק כוח קיסרי בפיקודו של אלברכט פון ולנשטיין. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות, כאשר גוסטב אדולף היה בין ההרוגים.
החלק הראשון של הקרב כלל סדרה של התקפות חזיתיות של השוודים, שכמעט הצליחו לפני שנהדפו על ידי פרשים קיסריים בפיקודו של פפנהיים. גוסטב אדולף נהרג בניסיון לשקם את חיל הרגלים המרוסק שלו, אך פקודיו רתמו את אנשיהם ונתמכו באש ארטילרית מטווח קצר השתלטו על המרכז הקיסרי רגע לפני רדת הלילה. ולנשטיין נסוג נסיגה מסודרת למרות שנטש את הפצועים שלו, רבים מתותחיו ואת רוב קרונות האספקה שלו.
למרות אובדן מלכם, המשיכו השוודים את המלחמה בניצוחו של אקסל אוקסנסטירנה והקימו את ליגת היילברון עם בעלות בריתם הגרמניות באפריל 1633. בגיבוי סובסידיות צרפתיות, הביסה הקואליציה ביולי צבא קיסרי בפיקודו של פון גרונספלד באולדנדורף. כישלונו לכאורה של ולנשטיין לתמוך בעמיתו והשמועות שהוא שוקל להחליף צד הביאו להדחתו והתנקשותו על ידי סוכנים קיסריים בפברואר 1634.
רקע כללי
התערבות שוודית במלחמת שלושים השנים החלה ביוני 1630 כאשר כמעט 18,000 חיילים תחת גוסטבוס אדולפוס נחתו בדוכסות פומרניה. מגובה על ידי סובסידיות צרפתיות ונתמך על ידי סקסוניה וברנדנבורג-פרוסיה, הוא הביס את צבאות הקיסרות בברייטנפלד בספטמבר 1631, ולאחר מכן ב-Rain באפריל 1632.[1] עם זאת, זה משך אותו עמוק לתוך דרום גרמניה והגנרל הקיסרי אלברכט פון ולנשטיין התבסס בפירת', מאיים לנתק את קווי התקשורת שלו צפונה. הקרב הגדול ביותר של המלחמה התרחש ב-3 בספטמבר, כאשר הסתערות על המחנה הקיסרי מחוץ לעיר נהדפה בדם, ללא ספק הטעות הגדולה ביותר שביצע גוסטב אדולף במהלך מסע המלחמה שלו בגרמניה.[2]
לאחר הצלחה זו, הצטרף ולנשטיין להיינריך אולק בתקיפת סקסוניה, בתקווה להכריח את יוהאן גאורג הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה, לצאת מהמלחמה ולהכריח את גוסטב אדולף ללכת אחריו. לייפציג נכבשה בתחילת נובמבר וב-14 בחודש החליט ולנשטיין להקים שם מגורי חורף, מתוך אמונה שהשוודים לא יסתכנו במלחמה.[3] עם זאת, למחרת נודע לשוודים כי הקורפוס של פפנהיים, בן 5,800 איש, נותק ונשלח להאלה. זה הותיר את ולנשטיין עם בין 13,000 ל-15,000 איש,[4] מול 18,738 חייליו של גוסטב אדולף, שהחליט לנצל את עליונותו המספרית להתקפה, והתקדם במהירות מבסיסו בנאומבורג.[5] בנוסף לחיילים השוודים, הכוח שלו כלל 850 מהסן-קאסל וכ-2,000 סקסונים, למרות שהצבא העיקרי שלהם נעדר.[6]
בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ה-15 בנובמבר נתקלו השוודים במוצב קיסרי בנחל ריפאך, כ-5–6 קילומטרים דרומית לליצן. משראה את הסכנה, ולנשטיין הורה לפפנהיים לחזור מהר ככל האפשר; לאחר שקיבל את המסר אחרי חצות, הוא יצא מיד לדרך עם הפרשים שלו, והשאיר את חיל הרגלים בעקבותיו. השוודים עצרו שני קילומטרים מחוץ לעיר וחנו בתבנית קרבית, בעוד הכוחות הקיסריים עבדו במשך הלילה כדי לבנות עמדות הגנה לאורך הכביש הראשי של ליצן-לייפציג, הידוע גם בשם "ויה רג'יה".[7] הקרקע שהם כבשו הייתה שטוחה ברובה למעט האגף הימני שלהם, אותו עגן ולנשטיין על גבעה נמוכה לצד שלוש טחנות רוח, הנתמכות בסוללת הארטילריה הראשית שלו.[8]
הקרב
ההתקדמות השוודית נבלמה תחילה על ידי ערפל בוקר, ואז נאלצה לחצות את תעלת פלוסגרבן (ראה מפה). כתוצאה מכך, התקפתם החלה רק בשעה 11:00 בבוקר, עיכוב שנתן לפפנהיים זמן להגיע לשדה הקרב ושלל את העליונות המספרית השוודית הראשונית.[9] למרות שברנהרד מסקסוניה-ויימאר התקדם מעט מול ימין של ולנשטיין, גוסטב אדולף עקף שורה של מוסקטרים שהחזיקו בתעלה לאורך כביש ליצן-לייפציג, חצה אותה, ואז הסתובב כדי לעקוף את הצבא הקיסרי שמאלה. זה היה המצב בסביבות השעה 12:00 בצהריים כאשר פפנהיים הגיע לשדה הקרב עם 2,300 פרשים.[10]
הוא הסתער מיד והדף את חיל הרגלים השוודי אל מעבר לכביש, כשמספר יחידות מובחרות נמחקו למעשה או איבדו עד 65% מכוחן.[9] גם הכוחות הקיסריים סבלו אבדות כבדות, במיוחד בקרב הקצינים הבכירים שלהם, כולל פפנהיים, שנפצע אנושות ומת בעת שפונה לטיפול. במקביל, אולק פתח במתקפת נגד על המרכז השוודי; עד השעה 13:00, שני הצבאות איבדו את הלכידות והקרב הידרדר לסדרה מבולבלת של קרבות אש בין יחידות יריבות.[10]
כעת, קצינים משני הצדדים ניסו לארגן מחדש את חייליהם, העשן מהבתים הבוערים בליצן נשב על פני שדה הקרב והפך אותו כמעט בלתי אפשרי לצפייה. בזמן שניסה לגייס את חיל הרגלים המרוסק שלו, גוסטב אדולף ופמלייתו הלכו לאיבוד ונתקלו ביחידת פרשים קיסרית; הוא נורה שלוש פעמים ונפל מת מסוסו, גופתו לא כוסתה עד לאחר סיום הקרבות באותו ערב. כוחות העתודה השוודים בפיקודו של קניפאוזן הצליחו להחזיק את הקו, סיפקו לעמיתיהם זמן להתארגן מחדש והלחימה נעצרה בסביבות השעה 15:00.[11]
למרות שהחדשות על מותו של גוסטב אדולף התפשטו עד מהרה בצבא השוודי, ולנשטיין סירב להאמין בכך בעוד שרבים מחייליו שלו היו במצב גרוע באותה מידה. חלק גדול מהפרשים של פפנהיים נמלטו ואמרו לחיל הרגלים שהגיע מהאלה שהקרב אבוד, אם כי האחרונים המשיכו לצעוד לעבר ליצן. כמה יחידות בזזו את קרונות המטען שלהן, בליווי שומרי המחנה שנמלטו על הסוסים הדרושים להובלת תותחים וקרונות אספקה.[11]
יש מעט עדי ראייה מהימנים לשלב השני של הקרב ולכן קשה יותר לשחזר את האירועים.[12] הצעה אחת היא שניפאוזן המליץ לסגת, אך כאשר ברנהרד מסקסוניה-ויימאר המשיך בהתקפתו על השמאל הקיסרי, הוא הניע את חייליו קדימה וחצה את ויה רג'יה פעם נוספת.[10] תוך כדי כך, הם כבשו את הסוללה הקטנה במרכז (ראו מפת קרב) והשתמשו בה כדי לירות על השמאל הקיסרי, שאט אט נסוג מחוץ לטווח. בסביבות השעה 16:00, ברנהרד מסקסוניה-ויימאר התגבר לבסוף על ליצן, ואז תפס את הסוללה הקיסרית הראשית ליד טחנות הרוח שהופנו על יריביו הנסוגים.[13]
עד השעה 17:00 ועם רדת החשכה, שככו הקרבות כאשר ולנשטיין הורה לחייליו לפרוש, והותיר את השדה לשוודים; הוא גם נאלץ לנטוש את תותחיו ועגלות האספקה שנותרו בשל אובדן סוסי המטען שלו. לאחר שצעדו כל היום, הגיעו כוחות הרגלים של פפנהיים, כ-2,900 איש, לשדה הקרב לאחר רדת הלילה; הם רצו לצאת להתקפת נגד, אך במקום זאת הורה להם ולנשטיין לחפות על נסיגתו ללייפציג. השוודים הצליחו סוף סוף למצוא את גופת מלכם מתחת לערימת גופות בצד הקיסרי של התעלה שהייתה זירת קרבות מרה לאורך היום.[13]
תוצאות
בעוד שהאבידות הקיסריות שכללו 5,160 הרוגים או פצועים היו נמוכות מהאבידות השוודיות שכללו כ-6,000 נפגעים, החליט ולנשטיין שהוא לא יכול להחזיק את לייפציג ונסוג לבוהמיה, כשהוא מותיר אחריו למעלה מ-1,200 פצועים שנפלו בשבי. במהלך נסיגה זו הוטרד הצבא הקיסרי על ידי האיכרים הסקסונים שכעסו על הרס היבולים שלהם וספגו אבדות משמעותיות נוספות.[14] נסיגתו של ולנשטיין ותפיסת הארטילריה שלו אפשרו לשוודים להגדיר את קרב ליצן כניצחון, בעוד שהם גם השיגו את מטרתם הטקטית, לאלץ אותו לסגת מסקסוניה, אך הקרב משמעותי בעיקר בשל מותו של גוסטב אדולף.[15]
אף על פי שאובדנו התקבל בבהלה בשוודיה ובתוך הקהילה הפרוטסטנטית האירופית הרחבה יותר, היו בעלי בריתו אמביוולנטיים יותר. השר הראשי הצרפתי, קרדינל רישלייה, שסיפק את הסובסידיות הפיננסיות שתמכו בצבא השוודי, התעמת יותר ויותר עם גוסטב אדולף על מטרות אסטרטגיות. היו אפילו שמועות בקרב בני דורו שהוא היה מעורב במותו ובעוד שאין הוכחות לכך, מותו אישר מחדש את ההנהגה הצרפתית של הברית האנטי-הבסבורגית.[16] סקסוניה וברנדנבורג התאכזבו מהברית השוודית, מה שהוביל לאובדן כבד של חיי אזרחים ממגפה ורעב, בעוד שכיבוש פומרניה השוודית איים על האינטרסים הכלכליים שלהן בסחר הבלטי.[17]
מאחר וגוסטב אדולף הוחלף על ידי בתו בת השש כריסטינה, הועבר ניהול המדיניות לידי המועצה המלכותית של שוודיה, בראשות אקסל אוקסנסטירנה. הוא מונה לקנצלר בינואר 1633, והחליט ששוודיה יכולה לקבל פיצוי הולם על השקעתה רק על ידי המשך המלחמה.[15] לאחר שהבטיח את השליטה בצבא, הצעד הבא שלו היה להחליף את הברית הרופפת הקודמת במבנה רשמי יותר; זה הונע על ידי הצורך לייצב את המדינה השוודית וספקות לגבי מהימנותם של בעלי בריתו.[18]
רישלייה חידש את תשלום הסובסידיות לשוודיה ב-7 באפריל, וב-27 באפריל הקימו שוודיה ובעלות בריתה הפרוטסטנטיות הגרמניות את ליגת היילברון.[19] אוקסנסטירנה מונה למנהל הליגה, עם וטו מוחלט על ענייני צבא, נתמך על ידי מועצה של עשרה יועצים, שלושה מהם שוודים. חבריה הסכימו לתמוך בצבא של 78,000 איש, אף על פי שסיפקו פחות משליש מהכסף הדרוש; היתרה שולמה על ידי צרפת לשוודיה ישירות, מה שהבטיח שליטה בליגה. מדינות גרמניה הסכימו להמשיך בלחימה עד ששוודיה תשיג "פיצוי צודק", בעוד שאוקסנסטירנה הבטיחה להן חזרה לגבולות שלפני 1618.[20] ביולי הביסה הקואליציה צבא קיסרי בפיקודו של פון גרונספלד באולדנדורף; סירובו לכאורה של ולנשטיין לתמוך בעמיתו והשמועות שהוא שוקל להחליף צד הביאו להדחתו והתנקשותו על ידי סוכנים קיסריים בפברואר 1634.[21]
מורשת
למחרת הקרב, הוצב סלע גרניט ליד המקום בו נפל גוסטב אדולף, המכונה "השוודנשטיין"; בשנת 1832 הוקמה חופת ברזל מעל האבן, עם קפלה שנבנתה בסמוך בשנת 1907. הקרב נערך ב-16 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני או ב-6 בנובמבר לפי הלוח היוליאני, שהיה אז בשימוש בשוודיה. על אף אימוץ הלוח הגרגוריאני בשנת 1753, עדיין מציינים השוודים את יום גוסטבוס אדולפוס ב-6 בנובמבר בכל שנה.[22]
בשנת 2011 נמצא קבר אחים המכיל שרידים של 47 חיילים באזור בו דווח כי יחידה שוודית הידועה בשם "הבריגדה הכחולה" הוכרעה על ידי חיל הפרשים של פפנהיים. בדיקת השרידים הראתה שהגיל הממוצע היה 28, בעוד שראיות לפציעות שנרפאו מצביעות על היותם ותיקים; יותר ממחציתם נפגעו מירי, מספר גבוה באופן יוצא דופן לתקופה זו.[23]
קישורים חיצוניים
- קרב ליצן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Wedgwood 1938, pp. 305–306.
- ^ Brzezinski 2001, p. 4.
- ^ Wedgwood 1938, p. 324.
- ^ Schürger 2015, p. 63.
- ^ Wilson 2009, p. 507.
- ^ Schürger 2015, pp. 68-69.
- ^ Schürger 2015, p. 253.
- ^ Wilson 2009, p. 508.
- ^ 9.0 9.1 Schürger 2015, p. 262.
- ^ 10.0 10.1 10.2 Wilson 2009, p. 509.
- ^ 11.0 11.1 Schürger 2015, p. 332.
- ^ Schürger 2015, p. 333.
- ^ 13.0 13.1 Wedgwood 1938, p. 327.
- ^ Schürger 2015, p. 356.
- ^ 15.0 15.1 Wilson 2009, p. 510.
- ^ Wedgwood 1938, p. 328.
- ^ Riches 2012, pp. 125-126.
- ^ Wilson 2009, p. 512.
- ^ Riches 2012, p. 160.
- ^ Wilson 2009, p. 516.
- ^ Wedgwood 1938, p. 358.
- ^ Museum of Gothenburg.
- ^ Nicklisch, Ramsthaler & Meller 2017.
