קרב מאיפו
 | ||||||||||||||||||
| קרב מאיפו, מאת מאוריסיו רוחנדס, 1837 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות הצ'יליאנית | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 5 באפריל 1818 – הווה (206 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מישור מאיפו, סמוך לסנטיאגו דה צ'ילה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע למורדים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב מַאִיפּוּ (בספרדית: Batalla de Maipú) נערך סמוך לסנטיאגו שבצ'ילה ב-5 באפריל 1818 בין מורדים דרום-אמריקאיים, בפיקודו של חוסה דה סן מרטין, לנאמני הכתר הספרדי (רויאליסטים מלוכנים), בפיקודו של מאריאנו אוסוריו, במסגרת מלחמת העצמאות הצ'יליאנית. היה זה הקרב המכריע שסיים את מלחמת העצמאות הצ'יליאנית, בו השתתפו כ-5,000 חיילים מכל צד, ובסיומו ניצחו כוחות המורדים את הכוחות הנאמנים לכתר ספרד, שחררו סופית את האזור משלטון ספרדי והבטיחו את עצמאות צ'ילה.
רקע
בשנת 1814 בא הקץ על "המולדת הישנה" הצ'יליאנית, והאזור שב להיות תחת שלטונם של תומכי הכתר הספרדי. ב-1817 הוביל הגנרל הארגנטינאי חוסה דה סן מרטין את צבאו דרך הרי האנדים, הביס את הצבא הספרדי בקרבות צ'קבוקו וצ'לצ'ואפה וכבש את סנטיאגו[2]. בתגובה, שלחה מלכות המשנה של פרו צבא לסנטיאגו, בפיקודו של גנרל מאריאנו אוסוריו, אשר הביס את סן מרטין בקאנצ'ה רייאדה ב-16 במרץ 1818. אף על פי כן, לא נעלמה השאיפה לעצמאות, וסן מרטין יצא למתקפה סופית במטרה להכריע את גורל המלחמה.
על אף התבוסה בקרב, הצליח צבא המורדים להתאושש במהירות ותוך פחות מיומיים כבר עמדו לרשותו של סן מרטין כ-4,000 חיילים. כאשר עזב את שטח הכינוס שלו ב-2 באפריל לעבר אזור הגבעות הנמוכות של מאיפו, היה צבא המורדים מורכב משלוש דיוויזיות חיל רגלים שכללו 396 קצינים וכ-5,000 מפקדים וחיילים.
בינתיים המשיך צבא הרויאליסטים בנסיונותיו להביס סופית את המורדים ולבסס את ניצחונו, ולאחר קרב קאנצ'ה רייאדה פתח כנגדם במערכה עיקשת אשר נתקלה בהתנגדות בכל עיירה וכפר, מה שעיכב את התקדמותו של אוסוריו ונתן למורדים זמן נוסף לארגן מחדש את כוחותיהם ולתכנן כיצד למנוע בעדו את הכניסה לסנטיאגו.
כדי להיערך מחדש, הוביל גנרל ברנרדו או'היגינס מספר פעולות חשובות, אשר סייעו בסופו של דבר בהבסת הצבא הספרדי, כמו איסוף כלי נשק אותם חילק מנואל רודריגס לתושבי סנטיאגו לאחר קאנצ'ה רייאדה; זירוז האספקה מצבא האנדים; רכישת או החרמת כלי נשק בהם החזיקו אנשים פרטיים וסוחרים על מנת לחמש מחדש את החיילים; גיוס לוחמים מקרב האוכלוסייה אשר הגיעה מהדרום והעברתם למחנה אימונים.
בינתיים, לאחר שעבר דרך סן פרננדו בסוף מרץ, הבין אוסוריו שלא הביס לחלוטין את המורדים בקאנצ'ה רייאדה, ושהאחרונים מאורגנים מחדש וכשירים ללחימה. בשל כך, הפך העימות הבא בין הכוחות היריבים לבלתי-נמנע.
ההכנות לקרב
מפקדותיהם של שני הצבאות הוקמו בסמוך זה לזה, דרומית לסנטיאגו, שם הכינו סן מרטין ואוסוריו את כוחותיהם לקרב.
בליל ה-4 באפריל התמקם הצבא הספרדי בלו אספחו (Lo Espejo), כשבעה קילומטרים מצבא המורדים. עם שחר תפס צבאו של סן מרטין את חלקם הדרומי של הגבעות הנמוכות שקו הרכס שלהן נמשך ממערב למזרח, כאשר הדיוויזיה של לאס הראס נפרשה מימין, הדיוויזיה של אלבראדו משמאל וזו של קינטאנה בעורפן. הגרנדירים התמקמו בקצה האגף הימני בעוד הפרשים של הקסאדורס (Cazadores) באגף השמאלי. הארטילריה נחלקה לשתי חטיבות, בפיקודם של בלנקו אנקלאדה ובורגוניו, שאובטחו משני צדדיהן על ידי כוחות חיל רגלים.
אוסוריו ערך את כוחותיו על גבי רכס דמוי משולש צפונית ללו אספחו. הדיוויזיה בפיקודו של פרימו ריברה התמקמה באגף השמאלי, רגימנט "הדרגונים של הגבול" (Dragones de la Frontera) נפרש על הדרך המובילה לוולפראיסו והדיוויזיה של מורלה התמקמה בחלקו המערבי של ה"משולש" המישורי, כאשר באגף הימני נפרשה הדיוויזיה של אורדוניאס.
מהלך הקרב
הקרב החל בהרעשה ארטילרית, כאשר סוללות התותחים של המורדים פתחו באש בסביבות השעה 11:30 ונענו באש ארטילרית נגדית, אם כי לא נגרמו שום אבידות לאף צד. לאחר מחצית השעה של הפגזה לא יעילה פקד סן מרטין על הדיוויזיות של לאס הראס ואלבראדו לנוע קדימה. הרגלים נעו בטורים ונמנעו מלהשיב אש, עד שערך לאס הראס את אנשיו להסתערות כנגד כוחותיו של פרימו דה ריברה בחיפוי אש הסוללה של בלנקו אנקלאדה, בעוד שאלבראדו פעל בצורה דומה, בחיפוי הסוללה של בורגוניו. הגרנדירים, בפיקודו של סאפיולה, היו תחת מתקפה של פרשי הצבא הרויאליסטי, אך הצליחו להגיב בהתקפת נגד ולצאת למרדף אחר הפרשים אל מדרון קטן, שם כמעט וחוסלו כתוצאה מאש מרוכזת של רובים וארטילריה. לאחר שנאלץ לסגת, סאפיולה קיבל תגבורת וחידש את התקפתו, כאשר הפעם הניס בהצלחה את הפרשים ואבטח את האגף הימני של צבא המורדים. במהלך הלחימה, הגיחה לפתע הדיוויזיה של קינטאנה מאחורי הדיוויזיות של אלבראדו ולאס הראס ותקפה את כוחותיהם של מורלה ואורדוניאס. מייד לאחר מכן תקפו האסקרדונים של הקסאדורס בפיקודו של רמון פריירה והניסו את הפרשים הספרדים מאגף שמאל.
במרכז, תקפו דיוויזיות הרגלים אלה את אלה בעוצמה רבה. הדיוויזיה של אורדוניאס, שתוגברה בשני רגימנטים, הסתערה על הקו בו החזיקו יחידות המורדים ואילצה אותם לסגת מעט לאחור, אך סן מרטין העביר במהירות שלושה גדודים לגזרה זו ואנשי הרגימנטים נהדפו לאחור או חוסלו. שאר יחידות הצבא הרויאליסטי נסוגו לאחור לעבר לו אספחו. בשלב זה נטש אוסוריו את שדה הקרב[1], והעביר את הפיקוד לידי אורדוניאס.
אורדוניאס כינס שש פלוגות מהדיוויזיה של דה ריברה ואת מה שנותר מהצבא הרויאליסטי לעמידה אחרונה בחווה, שם הצליחו לפגוע קשות ברגימנט אחד שביצע הסתערות חזיתית נמהרת. לאחר מכן, הורה סן מרטין לסוללות התותחים להפגיז את העמדה. לנוכח התקדמות חיילי הרגלים של סן מרטין נאלצו חייליו של אורדוניאס, שהתבצרו בבתי לו אספחו, להיכנע[1], בזמן שכוחות מיליציה שארגן או'היגינס לקחו בשבי חיילים נוספים שהתפזרו בשטח לאחר הקרב.
תוצאות הקרב
הצבא הספרדי איבד כ-2,000 חיילים הרוגים וכ-2,000 שבויים; צבא המורדים איבד כ-1,000 חיילים[1]. משמעות הניצחון בקרב הייתה סיום הפעולות הספרדיות הגדולות באזור צ'ילה, ואפשר לצבא הארגנטינאי-צ'יליאני לפתוח במערכה כנגד עמדות ספרדיות לאורך חופי האוקיינוס השקט, אשר הגיעה לשיאה בשחרור חלקים גדולים של פרו משלטון ספרדי.
הניצחון בקרב הבטיח את עצמאות הרפובליקה הצ'יליאנית הצעירה, על אף שכוחות גרילה קטנים שמרו על נאמנותם למלך ומובלעת מלוכנית נותרה בצ'ילה עד ל-1826. הניצחון היווה גם מכה מוראלית קשה לתומכי המלוכה הספרדית בכל אמריקה הדרומית.
מורשת
בכל שנה מתקיים ב-5 באפריל מצעד משותף, צבאי-אזרחי, במאיפו. שחזור של הקרב נערך ביום ראשון האחרון של אפריל ומסיים חודש של חגיגות לציון הניצחון בקרב.
קישורים חיצוניים
- Rhys Griffiths, "The Battle of Chacabuco". History Today, Volume 67 Issue 2. February 2017
- "Officials commemorate bicentennial of battle sealing Chile's independence". Agencia EFE. 6 April 2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Overy, R. J. A History of War in 100 Battles. Oxford University Press, 2014. מסת"ב 0199390711. עמוד 71
- ^ Overy, עמודים 70-71
