קרב עמק הפו
| מערכה: זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 203 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב קרוטון | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב זאמה | |||||||||||||||||
| מקום | בעמק הפו, ממערב למילאנו, איטליה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב עמק הפו או פשיטת עמק הפו הוא קרב שהתרחש בשנת 203 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית השנייה, בין כוח רומאי בפיקודם של קווינטיליוס וארוס וקורנליוס קאתאגוס, לכוח קרתגי בפיקודו של מאגו ברקה. הקרב הסתיים בניצחון רומאי, ומאגו עצמו נפצע. כבר היה הקרב האחרון בקרבות זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה, ובסופו נסוג מאגו מחצי האי האפניני.
רקע
בשנת 216 לפנה"ס, לאחר קרב קאנאי, שלח המצביא הקרתגי חניבעל ברקה, ששימש כמפקד כוחות צבא קרתגו בחצי האי האפניני, את אחיו, מאגו ברקה, לקרתגו במטרה לבקש תגבורת. מאגו ניסה לשכנע את השלטונות, אולם לא הצליח בכך, ותחת זאת נשלחה תגבורת אל האח השלישי עזרובעל ברקה, שלחם בהיספניה נגד הרומאים. מאגו עצמו נשלח למערכה בהיספניה. בשנת 207 לפנה"ס, עזב עזרובעל את היספניה וכוחותיו הושמדו בקרב מטאורוס.
הרומאים, בהנהגת מפקד חדש בשם פובליוס קורנליוס סקיפיו, כבשו בהדרגה את היספניה, ולאחר קרב איליפה, שהסתיים בתוצאות הרסניות מבחינת קרתגו, הם שלטו בכל חצי האי האיברי פרט לגאדס. מאגו החזיק בה, בתקווה שהשבטים הילידים וכן מרד סורקו שפרץ במחנה הרומאי יעכבו את הרומאים מספיק זמן. עם זאת, סקיפיו דיכא את המרידה והביס את המקומיים, ובשנת 205 לפנה"ס נפלה גאדס. מאגו נסוג אל האיים הבליארים. בהמשך הגיעה אל מאגו פקודה לנטוש את האיים, ולהפליג עם שארית צבאו אל צפון איטליה, בניסיון להחיות את המערכה נגד הרומאים שם.[1]
ההתקפה של מאגו
בקיץ 205 לפנה"ס, הופיע במפתיע מאגו בחופי איטליה. צבאו כלל 12,000 רגליים, 2,000 פרשים ו-30 ספינות. הוא כבש בסערה את גנואה, ולאחר מכן נע אל אזור האלפים הליגוריים, "כדי לראות עם הוא יכול לעורר מהומה שם".[2] כמה משבטי הליגורים הסתכסכו, מאגו כרת ברית עם אחד מהם וסייע לו נגד השני. כך זכה בבעלי ברית, וצבאו נהנה מנהירה המונית של מקומיים.
ברומא שררה חרדה. הפחד היה שמאגו יצליח לנוע דרך צפון איטליה ולחבור על הכוח של אחיו. האימה ששררה דמתה לאימה ששררה רק שנתיים לפני כן עם פלישתו של עזרובעל לחצי האי. הרומאים נתנו פקודה ללגיונות בארטיום (ארצו) וארמיניום (רימיני) לנוע במטרה ללכוד את מאגו בצפון איטליה ולמנוע ממנו לחדור למרכזה. בהמשך, שלחה קרתגו למאגו 6,000 לוחמים 800 פרשים 7 פילים וסכום כסף גדול,[3] אולם עדיין מאגו לא הצליח לפרוץ את ההגנות הרומיות ולהתקדם אל הצבא של חניבעל. אפיאנוס מאשים אותו שהוא "היה תמיד בעל מזג הססן".[4] מאגו, הכיר בכך שהלגיונות הרומיים מונעים ממנו פגישה עם אחיו, והחליט להגדיל את צבאו. הוא כינס את מועצות הליגורים והגאלים, הוא הודיע להם שאין הוא מבקש את רעתם אלא את חירותם, וביקש מהם שיספקו תגבורות לצבאו. הליגורים הסכימו מיד, אולם הגאלים שחששו מהרומאים, סרבו, אולם בסתר שלחו לו חיילים. הצבא של מאגו גדל בהדרגה.[5]
העניינים נותרו ללא שינוי משמעותי במהלך השנה הבאה (204 לפנה"ס) מאגו המשיך להגדיל ולאמן את צבאו, והרומאים המשיכו לחסום אותו.
הקרב
בשנת 203 לפנה"ס הוסכם על הפסקת אש זמנית בין רומא לקרתגו. מנהיגי קרתגו ניצלו את ההפוגה וקראו לחניבעל לסגת. במקביל הפראיטור פובליוס קווינטיליוס וארוס והפרוקונסול מרקוס קורנליוס קאתאגוס הובילו צבא של ארבעה לגיונות כנגד מאגו שחנו באינסובריה (אזור מילאנו). קווינטיליוס פיקד על שני לגיונות בחזית, וקורנליוס פיקד על שני הלגיונות בעורף. הרומאים שמרו את הפרשים גם כן בעורף, וכן מאגו שמר את שבעת פיליו בעורף.
הקרב התנדנד ללא הכרעה, וקווינטיליוס הורה לקורנליוס להוציא את הפרשים מהעורף. מאגו, שהתכונן לאפשרות כזו, הורה לשבעת הפילים שלו לתקוף. הסוסים, שנבהלו מהפילים, החלו להשתולל, ונאלצו לסגת. הפרשים הנומידים ניהלו אחריהם מרדף מוצלח. הפילים הסתערו על חיל הרגלים הרומי והסבו לו אבידות כבדות. קורנליוס הכניס את שני הלגיונות מהעורף לקרב. הרומאים המטירו כידונים על הפילים, ארבעה נפצעו, והשאר נבהלו ונסוגו רומסים את אנשיהם. מאגו הוציא מהעורף את לוחמיו הגאלים, והורה להם לעצור את הרומאים שהסתערו בשצף קצף אחרי שהפילים נסוגו. הגאלים סבלו ככל הנראה מנחיתות מספרית, אולם לחמו באומץ. עם זאת, במהלך הקרב מאגו נפצע, ונישא מחוץ לשדה הקרב "כמעט חסר רוח חיים". המראה עורר דמורליזציה בצבא הקרתגי, והחיילים החלו להימלט. הקרב הסתיים בניצחון רומאי.
5,000 קרתגים נהרגו, ו-22 קצינים זוטרים נפלו בשבי. לרומאים 2,300 הרוגים ביניהם 2 טריבונים צבאיים.[6]
תוצאות
מאגו נסוג אל חוף הים בליגוריה. הוא פגש שם נציגים מטעם שלטונו קרתגו שהורו לו לעזוב את איטליה ולהצטרף לחניבעל בצפון אפריקה. מאגו ציית לפקודה, והפליג מאיטליה לסרדיניה. בסרדיניה הוא מת מפצעיו. הצבא שלו המשיך לאפריקה, שם התרחש קרב זאמה שסיים את המלחמה.[7] עם זאת, לטענת קורנליוס נפוס, מאגו לא ציית לפקודה, והמשיך לנהל את המלחמה בליגוריה.[8] בהנחה שנפוס צודק, מאגו חי ככל הנראה עד שנת 193 לפנה"ס.[9]
קרב עמק הפו למעשה לא היה הקרב האחרון בזירה האפנינית. קצין קרתגי בשם חמילקרת, חנה באזור שבו מבחינה טכנית לא חלו תנאי שלום קרתגו, ועל כן המשיך במערכה עד 199 לפנה"ס. שבטים גאלים מתמרדים המשיכו להילחם עד שנת 197 לפנה"ס.[10]
לקריאה נוספת
- .Caven, Brian, The Punic Wars, Weidenfeld and Nicolson, London 1980
- Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome, Da Capo Press.
הערות שוליים
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושמונה, 36.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושמונה, 46.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 4.
- ^ אפיאנוס, "המלחמות הפוניות", ספר שני, 9.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 4.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים, 18.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים, 19.
- ^ קורנליוס נפוס, "חניבעל", 7.
- ^ מאגו ברקה, באתר ליוויוס
- ^ חמילקרת, באתר ליוויוס