קרב קריג מאוור
| מערכה: הכיבוש הנורמני של ויילס | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המרד הוולשי | ||||||||||||||||||
| תאריך | אוקטובר 1136 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קריג מאוור, קרדיגיון, ויילס | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
52°05′46″N 4°37′16″W / 52.096°N 4.621°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ולשי מכריע | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב קריג מאוור (בוולשית: Brwydr Crug Mawr) היה קרב מכריע שנערך באוקטובר 1136 כחלק מהמרד הוולשי; בין כוח מממלכת דהייברת' וגוויניד' כנגד כוח אדוני המארשר האנגלו-נורמנים.
לקרב הייתה חשיבות מכרעת בבלימת הכיבוש וההשפעה האנגלו-נורמנית בדרום-מערב ויילס והבטיח עצמאות ולשית באזור ללמעלה ממאה שנים לאחריו. הניצחון המזהיר של הכוח הוולשי כנגד כוח אנגלו-נורמני עדיף, שניצב בעמדה עדיפה, יוחס לשימוש של הוולשים בקשת ארוכה, והיה כך לטבילת אש מוצלחת ראשונה לטכנולוגיה החדשה. יכולות הקשת הארוכה, כפי שנצפו בשדה הקרב, הובילו לאימוץ נרחב שלה גם בקרב הכוחות האנגליים במאות השנים הבאות.
רקע
בתחילת המאה ה-12 הושלם תהליך הכיבוש הנורמני של אנגליה, כ-60 שנה לאחר דיכוי ההתנגדות האנגלו־סקסית האחרונה. חלק ניכר מאצולת אנגליה לשעבר נמלט לסקנדינביה, סקוטלנד, אירלנד ואף לאימפריה הביזנטית. בעקבות הצלחתם באנגליה, החלו אדונים נורמנים שונים לחדור גם לוויילס, תהליך שהוביל בהמשך ליצירת "לורדי המארש". משפחות בולטות בהם היו דה ברוז, דה קלייר ומורטימר. בשנת 1110, בעקבות חטיפה, פלש גילברט פיץ' ריצ'רד דה קלייר לקרדיגיון, ולאחר מכן קיבל מהמלך הנרי הראשון את טירת קרדיגן. צעד זה העלה את המתח באזור, ושני הצדדים גייסו צבאות גדולים.
מותו של המלך הנרי הראשון ב-1135 גרם להשבת חלק ניכר מהכוחות הנורמנים לאנגליה, על מנת להבטיח את עלייתו של סטיבן מבלאוה לשלטון. המרד בוויילס היה בלתי נמנע. באותה שנה הביסו כוחות ולשים בראשות הוול אפ מרדיד' את הנורמנים בקרב לוח'ור שבחצי האי גאוור. זמן קצר לאחר מכן נפל גילברט פיץ' ריצ'רד דה קלייר במארב סמוך לאברגווני, אירוע שחיזק את רוחם של הוולשים. גריפיד' אפ קינן שלח את בנו, אווין אפ גריפיד', לתקוף יישובים נורמנים, ובמהלך התקפות אלו נפלה טירת אבריסטווית'. טירת קרדיגן נותרה המעוז הנורמני העיקרי באזור[1].
מהלך הקרב
בקרב קריג מאוור עמדו הנורמנים, בפיקודו של רוברט פיץ מרטין, עם כוח של כ-1,000 חיילי רגלים פלמים מקצועיים, 7,000 לוחמים ממיליציות מקומיות וכ-2,000 פרשים, רובם כבדים. מולו ניצב אווין גוויניד' עם כ-6,000 לוחמים רגליים, 2,000 קשתים וכ-1,000 פרשים. הנורמנים התמקמו על גבעת קריג מאוור בצפון קרדיגן, תוך שהם מציבים את הפלמים בחזית, המיליציות בעורף והפרשים מאחור, בהתאם לטקטיקה הנורמנית המקובלת. הוולשים סידרו את הקשתים מלפנים, הפרשים באגפים וחיל רגלים מאחוריהם.
במהלך הקרב פתחו הוולשים במטחי חצים מרוכזים, מהשימושים המוקדמים המתועדים בקשת ארוכה. הנורמנים, שלא היו ערוכים לכך, החלו להתערער. פיץ מרטין ניסה להטיל לקרב את הפרשים, אך אלה נבלמו גם הם במטחי חצים ולא הצליחו לפרוץ את מערך נושאי הרומח הוולשי. מתקפת הנגד של הפרשים הוולשים מהאגפים הכריעה את המערכה, והכוחות הנורמנים נמלטו. רבים מהם נהרגו בעת ניסיון חציית נהר הטייפי בקרדיגן, כאשר הגשר קרס תחת הלחץ.
התוצאה הייתה מפלה קשה לנורמנים; עיקר כוחם באזור הושמד, והשימוש היעיל בקשת הארוכה סימן נקודת מפנה. אף שטירת קרדיגן נותרה בידיהם, ההשפעה הנורמנית בוויילס דעכה למשך כ־20 שנה. רק עם עלייתו של הנרי השני לשלטון ב־1157 חודשה הלחימה, אך גם אז ספג תבוסות. האזור נותר עצמאי מהאנגלים למעלה ממאה שנה לאחר הקרב, כאשר שליטה אנגלית מצומצמת חזרה לאזור רק בשנת 1241, עם פלישתו של המלך הנרי השלישי[1].
קישורים חיצוניים
- Crug Mawr, site of Battle, near Cardigan, Royal Commission on the Ancient and Historical Monuments of Wales
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Stuart Brown, The Battle of Crug Mawr, Historic UK
קרב קריג מאוור41951509Q3636411