ראול לה מוטון דה בואדפר
 | |
| דה בואדפור בשנת 1893 | |
| לידה |
6 בפברואר 1839 אלנסון, ממלכת הצרפתים  |
|---|---|
| פטירה |
24 באוגוסט 1919 (בגיל 80) פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית |
| השתייכות |
 צבא צרפת |
| תקופת הפעילות | 1858–1898 (כ־40 שנה) |
| דרגה |
 גנרל של דיוויזיה |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד רגימנט הרגלים ה-106 מפקד הדיוויזיה ה-10 מפקד הדיוויזיה ה-9 ראש המטה הכללי | |
| פעולות ומבצעים | |
|
כיבוש אלג'יריה מלחמת צרפת–פרוסיה | |
| עיטורים | |
 קצין גבוה לגיון הכבוד | |
גנרל של דיוויזיה ראול פרנסואה שארל לה מוטון דה בואדפר (בצרפתית: Raoul François Charles Le Mouton de Boisdeffre; 6 בפברואר 1839 – 24 באוגוסט 1919) היה ראש המטה הכללי של צבא צרפת בין השנים 1894–1898. בואדפר פעל להידוק היחסים בין צרפת לאימפריה הרוסית, אולם נאלץ לפרוש בשל חלקו בפרשת דרייפוס.
ביוגרפיה
בואדפר נולד ב-6 בפברואר 1839, באלנסון שהשתייכה אז למונרכיה של יולי. הוא יועד לקריירה צבאית כבר בגיל צעיר, וב-1858 התגייס לצבא צרפת ולמד באקדמיה הצבאית סן-סיר.
קריירה צבאית
ב-1860 הוצב כלוטננט משנה ברגימנט הרגלים ה-31, וב-1863 הוצב במטה הרגימנט. ב-1866 הועלה לדרגת קפטן והועבר לרגימנט הרגלים ה-48. הוא הוצב באלג'יריה בין 1865–1867, ולאחר מכן בין 1868–1870. ב-1870 הוחזר לצרפת כדי להילחם במלחמת צרפת–פרוסיה. הוא השתתף במצור על פריז, וב-22 בדצמבר של אותה שנה הצליח להתחמק מהעיר ולחבור אל ארמיית הלואר של הגנרל אלפרד שאנזי. בין 1873–1879 הוצב כמפקד גדוד באלג'יריה, וב-1878 הועלה לדרגת לוטננט קולונל. בין 1879–1882 היה הנספח הצבאי הצרפתי באימפריה הרוסית, והתיידד עם סגן הרמטכ"ל הרוסי ניקולאי אוברוכב. ב-1882 הועלה לדרגת קולונל, ב-1887 לדרגת גנרל של בריגדה וב-1892 לדרגת גנרל של דיוויזיה. הוא היה אחד הגנרלים הצעירים ביותר בדורו.
לאחר שחזר מרוסיה, הוצב במטה הקורפוס ה-6. מ-1883 עד 1887 הוא פיקד על רגימנט הרגלים ה-106, ובתקופה זו התיידד עם הגנרל ז'וזף דה מיריבל. ב-1890 מונה מיריבל לראש המטה הכללי, ומינה את בואדפר לסגנו. נטען שבואדפר השיג את המינוי רק תודות לקשריו עם מיריבל, והוא כונה בידי אחד מעמיתיו: "נוכל ממולח אך דגיג עצלן, אשר ניהל את הדברים בצורה חובבנית".[2] במהלך תקופה זו, פעל בואדפר לשיפור היחסים בין צרפת לרוסיה. באותה שנה הוזמן בואדפר בידי אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה כדי לייצג את צרפת בתמרונים הגדולים של צבא האימפריה הרוסית. הזמנה זו נועדה להתריס בפני וילהלם השני, קיסר גרמניה אשר סירב לחדש את ברית ביטוח המשנה. תודות ליוזמותיו של בואדפר, ב-1892 נחתמה הברית הצרפתית-רוסית, אשר גרמה להפסקת העוינות ההדדית בין רוסיה לצרפת אשר שררה מאז פלישת נפוליאון לרוסיה ב-1812. ברית זו הוציאה את צרפת מהבידוד הפוליטי שבו הייתה שרויה מאז תבוסתה ב-1870, ובדיעבד גרמה גם להחלשת תנועות קיצוניות כמו הבולנז'יסטים, אשר מצען העיקרי הייתה הסיסמה להוציא את צרפת מבידודה.[3] הוא פיקד על הדיוויזיה ה-10, ולאחר מכן במשך ימים בודדים פיקד על הדיוויזיה ה-9, לפני שמותו הפתאומי של מיריבל ב-28 בספטמבר 1893 אפשר לו להתמנות לראש המטה הכללי. ב-1896 הוא נכח בהכתרתו של ניקולאי השני כקיסר רוסיה, ויזם את ביקור הקיסר בצרפת באוקטובר של אותה שנה. ביוזמתו הוכנסו לשימוש אופניים בצבא.
פרשת דרייפוס
ערך מורחב – פרשת דרייפוס
בואדפר ציין לשבח את הקפטן היהודי אלפרד דרייפוס אשר שרת במטה הכללי,[4] ובאחת הפעמים אף הסתודד עמו זמן ארוך בעת אחד התמרונים.[5] ב-1894 טען ז'אן סאנדהר - מפקד המשרד הסטטיסטי ("המשרד השני"), שחשף מרגל במטכ"ל הצרפתי. ההאשמה הוטלה על דרייפוס, אף על פי שהראיות נגדו היו קלושות. לאחר משפט מוטה מראש, דרייפוס נשלח למאסר עולם באי השדים. ב-1 ביולי 1895 קיבל ז'ורז' פיקאר את הפיקוד על המשרד הסטטיסטי, אשר טיפל בתיק של דרייפוס. פיקאר נדהם לגלות את דלות הראיות כנגד דרייפוס, ולעומת זאת עלה על המרגל האמיתי - פרדיננד אסטרהאזי. פיקאר הראה את הממצאים לבואדפר, אשר הפנה אותו אל סגנו שארל-ארתור גונז. גונז, בעצה אחת עם בואדפר ועם שר ההגנה ז'אן-בטיסט ביו, הורה לפיקאר לגנוז את הממצאים.[6] בהמשך נשלח פיקאר לתפקיד נידח בתוניסיה כדי להבטיח את שתיקתו.
בסופו של דבר התפוצצה הפרשייה, וב-13 בינואר 1898 פרסם אמיל זולא את מאמרו המפורסם "אני מאשים...!", אשר בו האשים את בואדפר "בשותפות לפשע... מתוך קנאות קלריקלית". המעשה הוביל למשפט כנגד זולא על הוצאת דיבה. זולא ניסה במהלך המשפט לקרוא לקצינים לבוא ולהעיד, אך בואדפר הוציא הוראה מפורשת לכל הקצינים "לא לענות".[7] במהלך המשפט הופיע בואדפר במדים מלאים בבית המשפט, ואישר את קיומו של מסמך סודי המרשיע את דרייפוס. הוא אף רמז שאם זולא יזוכה, יתפטר הפיקוד העליון: "אתם חבר המושבעים, את האומה. אם האומה אין לה אמון בראשי הצבא שלה, באלה הנושאים באחריות להגנה הלאומית, הרי הם מוכנים להניח את הנטל הכבד הזה לאחרים. אין לכם אלא להשמיע את דברכם".[8] עם זאת, התביעה כולה התנפצה ב-30 באוגוסט, כאשר אובר-ז'וזף אנרי, אשר עדות השקר שלו שימשה להפללתו של דרייפוס מלכתחילה, הודה שהמסמך הסודי אינו אלא זיוף. השערורייה שנגרמה בעקבות כך, אילצה את בואדפר להתפטר ב-2 בספטמבר.
אחריתו
בואדפר פרש מהחיים הציבוריים, פרט לפגישות מזדמנות עם פקידים רוסיים. הוא אף נפגש פעמיים עם ניקולאי השני. הוא נפטר בפריז ב-24 באוגוסט 1919.
בואדפר מופיע בספרו של רוברט האריס "קצין ומרגל".
לקריאה נוספת
- ז'אן דני ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003.
- ברברה טוכמן, המגדל הגאה, הוצאת דביר, 1998.
- פייר מיקאל, פרשת דרייפוס, מ. מזרחי, 1964.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ניתן להבחין שיש עוקץ על כובעו של אסטרהאזי. בעוקץ מסוג זה השתמשו האולאנים בצבא הקיסרות הגרמנית. הדבר מרמז על "מכתבי האולאן" - מכתבים שאותם כתב אסטרהאזי ובהם הוא מביע את רצונו להיות האולאן שישסף בחרבו "מאה אלף צרפתים".
- ^ מיקאל, עמ' 21.
- ^ מיקאל, עמ' 11.
- ^ מיקאל, עמ' 34.
- ^ מיקאל, עמ' 24.
- ^ מיקאל, עמ' 36.
- ^ מיקאל, עמ' 63.
- ^ מיקאל, עמ' 64.
