המצור על פריז (1870–1871)
_-_Paris,_1871_-_St_Cloud,_La_place.jpg) | ||||||||||||||||||
| סן-קלוד לאחר ההפצצה הצרפתית והגרמנית במהלך קרב שאטיון | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת פרוסיה–צרפת | ||||||||||||||||||
| סוג העימות | מערכה צבאית | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 19 בספטמבר 1870 – 28 בינואר 1871 (132 ימים) | |||||||||||||||||
| מקום | פריז, צרפת | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון גרמני
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המצור על פריז התקיים בין ה-19 בספטמבר 1870 ל-28 בינואר 1871 והסתיים בכיבוש העיר על ידי כוחות המדינות השונות של הקונפדרציה הצפון-גרמנית, בהנהגת ממלכת פרוסיה. המצור היה שיאה של מלחמת צרפת–פרוסיה, בה ניסתה האימפריה הצרפתית השנייה לבסס מחדש את שליטתה על אירופה היבשתית על ידי הכרזת מלחמה על הקונפדרציה הצפון-גרמנית. הקונפדרציה הצפון-גרמנית, שנשלטה על ידי פרוסיה, יצאה לאחרונה כמנצחת במלחמת אוסטריה–פרוסיה של 1866, שהובילה להטלת ספק במעמדה של צרפת כמעצמה הדומיננטית באירופה היבשתית. עם הכרזת המלחמה על ידי הפרלמנט הצרפתי ב-16 ביולי 1870, התמודדה צרפת במהרה עם סדרה של תבוסות בידי גרמניה בחודשים שלאחר מכן, שהובילו לקרב סדאן, שב-2 בספטמבר 1870 הביא לתבוסה מכרעת של הכוחות הצרפתיים ולכידתו של הקיסר הצרפתי, נפוליאון השלישי.
עם לכידתו של נפוליאון השלישי, התמוטטה האימפריה הצרפתית השנייה והוכרזה הרפובליקה הצרפתית השלישית, בראשותה הזמנית של ממשלת ההגנה הלאומית. למרות שכוחות גרמנים הגיעו והחלו לצור על פריז עד ה-19 בספטמבר 1870, ממשלת צרפת החדשה דגלה בהמשך המלחמה, מה שהוביל ליותר מארבעה חודשי לחימה נוספים, שבמהלכם פריז הייתה תחת מצור מתמשך. לאחר שהעיר הייתה מוקפת לחלוטין, ניסה חיל המצב הפריזאי שלושה ניסיונות פריצה כושלים וכוחות גרמנים החלו במסע הפגזה ארטילרי חסר תועלת יחסית על העיר בינואר 1871. בתגובה לתוצאות הגרועות של ההפגזה הארטילרית, הציבו הפרוסים ארטילריה כבדה של קרופ לתקוף את העיר החל מה-25 בינואר 1871. עם חידוש ההתקפה הארטילרית והתגברות הרעבים והחולים בקרב אוכלוסיית פריז וחיל המצב, סיכמה ממשלת ההגנה הלאומית משא ומתן על שביתת הנשק עם הקונפדרציה הצפון גרמנית ב-28 בינואר 1871. בעוד ששביתת הנשק הובילה להרשאה מיידית של משלוחי מזון לעיר, כיבוש עיר הבירה שלהם ואסון המלחמה עצמה השפיעו השפעה ארוכת טווח על האוכלוסייה הצרפתית, על יחסי גרמניה–צרפת ועל אירופה כולה. תבוסה צרפתית במלחמה הובילה ישירות לאיחוד צפון גרמניה המנצחת עם מדינות דרום גרמניה שעדיין היו עצמאיות והכרזה על הקמת הקיסרות הגרמנית [1] כמו גם לאוכלוסייה פריזאית ממורמרת ורדיקלית שהשתלטה על פריז והקימה את הקומונה הפריזאית .[2]
רקע
כבר באוגוסט 1870, צעדה הארמייה השלישית הפרוסית בפיקודו של יורש העצר הפרוסי, פרידריך (לימים פרידריך השלישי, קיסר גרמניה), צעדה לעבר פריז. כוח צרפתי בליווי נפוליאון השלישי נפרס כדי לסייע לצבא שכותר על ידי הפרוסים במהלך המצור על מץ. כוח זה דוכא בקרב סדאן, והדרך לפריז נותרה פתוחה. וילהלם הראשון, מלך פרוסיה, יחד עם ראש המטה שלו הלמוט פון מולטקה, הוביל באופן אישי את הכוחות הפרוסיים, לקח את הארמייה השלישית ואת ארמיית המז החדשה בפיקודו של אלברט, יורש העצר של סקסוניה, וצעד לעבר פריז כמעט ללא התנגדות. בפריז, המושל והמפקד העליון של הגנת העיר, הגנרל לואי ז'ול טרושו, ריכז כוח של 60,000 חיילים סדירים שהצליחו להימלט מסדאן בפיקודו של ז'וזף וינואה, וחלקם מגויסי מילואים. אליהם צורפו כ־90,000 חיילי כוחות טריטוריאליים, חטיבה של 13,000 מלחים מהצי ו־350,000 אנשי המשמר הלאומי. בסך הכול עמדו לרשות ההגנה על פריז כ־513,000 לוחמים פוטנציאליים. עם זאת, המשמר הלאומי, שחויב בגיוס חובה, היה חסר הכשרה צבאית של ממש. הכוחות הצרפתיים ברשותם היו מצוידים בכ־2,150 תותחים, ועוד 350 תותחים במילואים, וכן שמונה מיליון ק"ג של אבק שריפה.
הצרפתים ציפו שהמלחמה תתנהל בעיקר על אדמת גרמניה; רק לאחר התבוסות בקרבות שְפִּישֶרֶן ופרֵשווִילֶר החלו הרשויות לנקוט צעדים רציניים לארגון מערכות ההגנה של פריז. הוקמה ועדה בראשות המרשל ואייאן והיא קיבלה תקציב של 12 מיליון פרנק לחיזוק הביצורים.
הוצבו מחסומים סביב העיר, 12,000 עובדים גויסו לחפירת סוללות עפר, הוקם סכר על נהר הסן, וחלק מהדרכים המובילות לעיר הונחו במוקשים שהופעלו חשמלית. יערות ובתים הוסרו כדי לשפר את קווי הירי, כבישים נהרסו, וכניסות הרכבת והכבישים לעיר נחסמו. הקטקומבות של פריז נאטמו, כמו גם מחצבות וחפירות מחוץ לעיר, כדי למנוע מהפרוסים נקודות חדירה אפשריות.
הרשויות בפריז דאגו גם לאספקה ונקטו צעדים לאגירת דגנים, בשר מלוח וריבה עבור האוכלוסייה. חלק ניכר מזה אוחסן באופרה גרנייה. יער בולון וגני לוקסמבורג מולאו בבעלי חיים - הראשון קיבל כ-250,000 כבשים ו-40,000 בקר. [3] הממשלה האמינה שיש לה מספיק קמח וחיטה שיספיקו ל-80 יום, יותר ממספיק בהתבסס על ההנחה, שרווחה אז, שהמצור יהיה קצר יחסית.
המצור
.jpg)
הצבאות הפרוסיים הגיעו במהירות אל פריז, וב־15 בספטמבר הוציא מולטקה פקודות להטלת מצור על העיר. צבאו של נסיך הכתר אלברט סגר על פריז מצפון ללא התנגדות, בעוד צבאו של נסיך הכתר פרידריך התקרב מדרום. ב־17 בספטמבר ניסה כוח בפיקוד וינוּאָה לתקוף את צבאו של פרידריך סמוך לוִילנֵב־סֵן־ז'וֹרז' במאמץ להציל מחסן אספקה, אך נהדף לבסוף באש ארטילרית. מסילת הברזל לאורליאן נותקה, וב־18 בספטמבר נכבשה ורסאי, ששימשה תחילה כמפקדת הארמייה השלישית ובהמשך כמטהו של וילהלם. עד 19 בספטמבר הושלם כיתור העיר, והמצור הרשמי על פריז החל. על ניהול המצור הופקד הגנרל (ולימים פלדמרשל) לאונרד פון בלומנטל.
קנצלר פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, הציע להפגיז את פריז כדי להבטיח את כניעתה המהירה של העיר ולסכל כל מאמץ צרפתי לשחררה. אולם הפיקוד העליון הגרמני, בראשות מלך פרוסיה, דחה את ההצעה בעקבות עמדתו הנחרצת של הגנרל פון בלומנטל. הוא טען כי הפגזה תפגע באזרחים, תפר את כללי הלחימה, תהפוך את דעת הקהל של מדינות אחרות נגד הגרמנים – וכל זאת מבלי לזרז את הניצחון הסופי.
נטען גם כי כניעה מהירה של צרפת תשאיר את הצבאות החדשים שלה ללא תבוסה ותאפשר לה לחדש את המלחמה זמן קצר לאחר מכן. לכן היה צורך להשמיד תחילה את הצבאות הצרפתיים החדשים, ולגרום לפריז להיכנע באמצעות רעב.
לגנרל טרושו לא היה אמון רב ביכולתם של אנשי המשמר הלאומי, שהיו מחצית מכוח המגן של העיר. במקום לנסות ברצינות למנוע מהגרמנים להטיל מצור, קיווה טרושו שמולטקה ינסה להסתער על העיר, ואז יוכלו הצרפתים להסתמך על ביצורי פריז. ביצורים אלה כללו את חומת טייר (באורך 33 ק"מ) ואת טבעת של שישה־עשר מבצרים מנותקים, שנבנו כולם בשנות ה־40 של המאה ה־19.
אולם למולטקה מעולם לא הייתה כוונה לתקוף את העיר חזיתית, והדבר התברר זמן קצר לאחר תחילת המצור. טרושו שינה את תוכניתו ואיפשר לגנרל וינואה לבצע מהלך הפגנתי נגד הפרוסים ממערב לסן. ב־30 בספטמבר תקף וינו את Chevilly עם 20,000 חיילים – ונהדף לחלוטין בידי הארמייה השלישית. לאחר מכן, ב־13 באוקטובר, הצליחו הצרפתים לגרש את הקורפוס הבווארי המלכותי השני מעמדותיו בשאטיון, אך נאלצו לסגת מול עוצמת הארטילריה הפרוסית.
הגנרל קארי דה בלמר פיקד על המבצר החזק ביותר מצפון לפריז בסן דני.
ב־29 באוקטובר תקף הגנרל דה בלמר את המשמר הפרוסי בלה בורז'ה ללא קבלת פקודות, והצליח לכבוש את העיירה. למשמר הפרוסי לא היה עניין מיוחד להשיב לעצמו את העמדות בלה בורז'ה, אך נסיך הכתר אלברט הורה לכבוש את המקום מחדש. בקרב על לה בורז'ה הצליח המשמר הפרוסי להשתלט שוב על העיירה ולשבות 1,200 חיילים צרפתים.
כאשר נודע לתושבי פריז על כניעת הצבא במץ ועל התבוסה בלה בורז'ה, החל המורל בעיר לרדת. תושבי פריז כבר החלו לסבול מתוצאות המצור הגרמני. ב־31 באוקטובר, ביום שבו אישרה הממשלה את כניעת מץ, ויום אחד לאחר שהוכרזה נפילת לה בורז'ה, הסתער המון זועם על ההוטל דה ויל (בניין העירייה), פרץ פנימה ולקח את טרושו ואת ממשלתו כבני ערובה. מנהיגי המורדים (ביניהם גוסטב פלורנס, לואי שארל דלסקלו ולואי אוגיסט בלאנקי) ניסו להדיח את ממשלתו של טרושו ולהקים ממשלה חדשה בראשותם, אך לא הצליחו להגיע להסכמה.
בינתיים התארגנו גדודי משמר לאומי נאמנים בפיקוד ז'ול פרי, וכן יחידה של מובילים (Mobiles) בפיקודו של נציב המשטרה אדמון אדם, כדי להשתלט מחדש על הבניין. המשא ומתן בין שני הצדדים הסתיים בפינוי שקט של המורדים מהבניין בשעות הבוקר המוקדמות של 1 בנובמבר, ובשחרור בני הערובה. למרות שהממשלה הבטיחה שלא תנקום במורדים, היא מיהרה לעצור ולכלוא 22 ממנהיגיהם – צעד שהגביר עוד יותר את מרירות השמאל הפריזאי.
כדי לעודד את המורל, ב־30 בנובמבר השיק טרושו את המתקפה הגדולה ביותר מפריז, אף על פי שלא תלה תקוות רבות לפריצת הדרך. למרות זאת, הוא שלח את אוגוסט־אלכסנדר דוקרו בראש 80,000 חיילים נגד הפרוסים בשמפיני, קרטיי ווילייה. בקרב שנודע כקרב וילייה הצליחו הצרפתים לכבוש ולהחזיק בעמדות בקרטיי ושמפיני. עד 2 בדצמבר הדף הקורפוס ה-13 (הקורפוס המלכותי של וירטמברג) את דוקרו חזרה אל תוך קווי ההגנה, והקרב הסתיים ב־3 בדצמבר.
ב־21 בדצמבר ניסו הכוחות הצרפתיים פריצה נוספת בלה בורז'ה, בתקווה להתחבר עם צבאו של הגנרל לואי פדרב. טרושו ודוקרו עודדו בעקבות כיבוש העיר אָם ב־9 בדצמבר על ידי פדרב, כ־65 מייל מפריז. מזג האוויר היה קר במיוחד, והארטילריה הפרוסית, שהייתה פרוסה היטב ומוסתרת היטב, הסבה אבדות כבדות לצרפתים המתקדמים. החיילים נאלצו ללון בשטח בלילה ללא דלק לחימום, כאשר הטמפרטורה צנחה ל־7 מעלות פרנהייט (14− מעלות צלזיוס). היו יותר מ־900 מקרים של כוויות קור ו־2,000 אבדות בצד הצרפתי. בצד הפרוסי נהרגו פחות מ־500.
ב־19 בינואר נערכה ניסיון פריצה אחרון לעבר טירת בוזנול ברואי־מלמזון, סמוך למטה הפרוסי שממערב לפריז. יורש העצר הדף בקלות את ההתקפה וגרם ליותר מ־4,000 אבדות, בעוד אצלו נרשמו מעט יותר מ־600 נפגעים בלבד. טרושו התפטר מתפקידו כמושל והותיר את הפיקוד בידיו של הגנרל ז'וזף וינואה, שעמדו לרשותו 146,000 מגינים.
במהלך החורף החלו להתגלע מתחים במטה העליון הפרוסי. הפילדמרשל הלמוט פון מולטקה והגנרל לאונרד פון בלומנטל, שעמד בראש המצור, היו מעוניינים בעיקר במצור שיטתי שיכלול השמדת המבצרים המנותקים סביב העיר וחניקת כוחות ההגנה באיטיות — תוך מזעור האבדות בצד הגרמני.
אך עם הזמן עלו חששות כי מלחמה ממושכת מכבידה מדי על הכלכלה הגרמנית, וכי מצור ממושך עלול לשכנע את ממשלת ההגנה הלאומית הצרפתית שעדיין ניתן להביס את פרוסיה. מערכה ממושכת הייתה מאפשרת גם לצרפת להקים מחדש צבא חדש ולשכנע כוחות נייטרליים להצטרף למלחמה נגד פרוסיה. בעיני ביסמרק, פריז הייתה המפתח לשבירת כוחם של מנהיגי הרפובליקה הנוקשים בצרפת, לסיום המלחמה במועד ראוי, ולהבטחת תנאי שלום שמיטיבים עם פרוסיה. מולטקה חשש גם שמלאי החורף המועט אינו מגיע מספיק לכוחות הגרמניים שהקיפו את העיר, ומחלות כמו שחפת התפשטו בקרב החיילים שהשתתפו במצור. בנוסף, פעולות המצור התחרותו עם דרישות מסע הלואר המתמשך נגד צבאות השדה הצרפתיים הנותרים.
לעיתים נכתב כי תחבורה רפואית אווירית התרחש לראשונה ב־1870 במהלך מצור פריז, כאשר 160 חיילים צרפתים פצועים פונו מהעיר באמצעות כדור פורח, אך מיתוס זה הופרך באופן מוחלט לאחר בחינה מלאה של רשומות הצוותים והנוסעים של כל כדור פורח שיצא מפריז במהלך המצור.
במהלך המצור, ראש משלחת דיפלומטית יחיד ממדינה גדולה שנשאר בפריז היה שגריר ארצות הברית בצרפת, אליהוא ב. וושבורן. כנציג של מדינה נייטרלית, הצליח וושבורן למלא תפקיד ייחודי בסכסוך, והפך לאחד מהערוצים המעטים לתקשורת פנימה והחוצה מהעיר במשך רוב המצור. הוא גם הוביל את המאמץ במתן סיוע הומניטרי לזרים, כולל גרמנים אתניים.
מחסור במזון ובדלק
ככל שהמצור התמשך, מאגרי המזון דלדלו והמחירים זינקו לשחקים. הרשויות הטילו פיקוח מחירים על סוגי מזון בסיסיים בתחילת המצור, אך אכיפה לקויה ושוק שחור פעיל בעיר הפכו את הפיקוח לבלתי יעיל. עד אמצע אוקטובר לא הייתה כל מערכת של קצבה, ואחר כך רק הבשר היה כפוף לקצבה (הקצבת הלחם התבצעה רק בסוף המצור). לא ננקטו גם צעדים למניעת הצטברות וספקולציה. רבים מתושבי העיר העשירים היו במצב טוב יותר להתמודד עם המצור, שכן שמרו מצרכי מזון עוד לפני תחילתו. תמותת תינוקות זינקה עקב חוסר בחלב טרי. נשים עניות וילדיהן סבלו יותר מכולם. לבעליהן היה יתרון יחסי של 1.50 פרנק ליום עבור שירותם במשמר הלאומי, "מעט בלבד מהסכום הגיע לידיהן", והעובדה שהיו עסוקים, שכן "כל מי שהיה עסוק – אפילו החייל במשמר הלאומי שחימם את עצמו בביסטרו בזמן שאשתו עמדה בתור למזון – היה עם סיכוי טוב יותר לשרוד".
תושבי פריז פנו בתחילה לסוסים בתחילת אוקטובר כדי להשלים את מאגרי הבשר שלהם. עד אמצע נובמבר, הבשר הטרי נגמר לחלוטין בעיר, והקצביים החלו להציע בשר כלבים וחתולים. אנשים פנו גם לעכברים לאכילה, אך מספרם היה נמוך יחסית עקב פחד ממחלות והעלויות להכין את הבשר לאכילה. כאשר גם המאגר הזה אזל, תושבי פריז פנו לבעלי החיים שבגני החיות בז'רדן דה פלאנט. אפילו קסטר ופולוקס, זוג הפילים היחיד בפריז, נשחטו למאכל.
תפריט ברובע הלטיני, שנבנה בתקופת המצור, קובע בין היתר:
- מרק סוס עם דגן (סוס)
- שיפודי כבד כלב בסגנון maître d'hôtel (כלב)
- חתכי זנב חתול ברוטב מיונז (חתול)
- כתפיים ופילה כלב בבישול ארוך ברוטב עגבניות (כלב)
- סטו חתול עם פטריות (חתול)
- צלעות כלב עם אפונה (כלב)
- סלמי מעכברים ברוטב רוברט (עכברים)
- ירכי כלב עם עכברונים ברוטב פלפלים (כלב, עכברים)
- בגוניה ברוטב (פרחים)
- פודינג שזיפים עם רום ומח עצם סוס (סוס)
הרעב ההולך וגובר של הפריזאים הלך והתלכד עם חורף קשה במיוחד ומחסור חמור בדלק לחימום. גז פחם, ששימש באופן חיוני עבור הכדורים פורחים, נוהל בקפדנות ברמות הקצבה והוחלף ברובו בנפט. ב־25 בנובמבר נלקח גם הנפט עצמו לשימוש חירום. הדבר השאיר את התושבים תלויים באספקת עצים הולכת ומידלדלת. לקראת סוף דצמבר, תושבי שכונת הפועלים בלוויל היו נואשים כל כך לעצים עד שחטבו את העצים ברחובות השכונה ועברו לשכונות עשירות במערב פריז, תוך כריתת עצים לאורך השאנז אליזה ושדרת פוש. בינואר, 3,000–4,000 אנשים מתו בשבוע מהשפעות הקור והרעב. נרשמו עליות חדות במקרי אבעבועות שחורות, טיפוס ובמיוחד דלקת ריאות. טיפוס הופיע כיוון שהמצור אילץ את הפריזאים להשתמש במי הסן כמרבית מקורות המים לשתייה.
הפגזה
שביתת נשק וכניעה
ב-25 בינואר 1871, וילהלם הראשון ביטל את החלטתו של מולטקה והורה לפילדמרשל להתייעץ עם ביסמרק לגבי כל הפעולות העתידיות. ביסמרק הורה מיד להפגיז את העיר בתותחי מצור גדולים מסוג קרופ. דבר זה הוביל לכניעת העיר ב-28 בינואר 1871.
שיחות חשאיות על הפסקת אש החלו ב־23 בינואר 1871 והמשיכו בוורסאי בין ז'ול פאבר לביסמרק עד ה־27 לחודש. בצד הצרפתי הייתה דאגה כי המשמר הלאומי יתמרד כאשר ידיעות על הכניעה יהפכו לציבוריות. עצתו של ביסמרק הייתה: "עורר מרד, ואז, כל עוד עדיין יש לך צבא לדכא אותו". התנאים הסופיים שסוכמו קבעו כי חיילי הצבא הסדיר הצרפתי (למעט דיוויזיה אחת) יפורקו מנשקם, פריז תשלם פיצוי של מאתיים מיליון פרנקים, והמבצרים סביב היקף העיר ייכנעו. בתמורה, הפסקת האש הוארכה עד 19 בפברואר.
אספקת המזון מהפרובינציות, כמו גם של אוניות מבריטניה ומארצות הברית, החלה להגיע לעיר הרעבה כמעט מיד. בריטניה שלחה אוניות של הצי המלכותי עמוסות באספקת מזון של הצבא, בעוד שארגונים פרטיים כמו קרן הסיוע של ראש העיר ו־London Relief Committee תרמו תרומות משמעותיות. על פי הנציג הבריטי האחראי על חלוקת המזון, בתחילת פברואר תרמה ה־London Relief Committee "כמעט 10,000 טון קמח, 450 טון אורז, 900 טון עוגיות, 360 טון דגים וכמעט 4,000 טון דלק, וכן כ־7,000 ראשי בקר". ארצות הברית שלחה מזון בשווי של כ־2 מיליון דולר, אך רובו נתקע בנמל לה האבר בשל מחסור בעובדים לפריקת האוניות. הגעת שיירת המזון הבריטית הראשונה של מזון ללה אל עוררה מהומות ושוד, "ובמשך שבע שעות נראתה המשטרה חסרת אונים מלהתערב".
שלושים אלף חיילים פרוסים, בוואריים וסקסוניים קיימו מצעד ניצחון קצר בפריז ב־1 במרץ 1871, וביסמרק כיבד את הפסקת האש באמצעות שליחת רכבות מזון לעיר. החיילים הגרמנים עזבו לאחר יומיים כדי להקים מחנות זמניים ממזרח לעיר, אשר יפונו משם לאחר תשלום הפיצוי המוסכם על ידי צרפת. בזמן שהפריזאים ניקו את הרחובות ש"זוהמו" על ידי כניסת הניצחון, לא התרחשו תקריות רציניות במהלך הכיבוש הקצר והסמלי של העיר. חלק מהסיבה לכך הייתה שהגרמנים נמנעו מלהיכנס לאזורים כמו בלוויל, שם העוינות כלפיהם הייתה גבוהה לפי דיווחים.
דואר אוויר
דואר באמצעות כדורים פורחים היה האמצעי היחיד שבו יכלו התקשורות מהעיר הנצורה להגיע לשאר צרפת. השימוש בכדורים פורחים להובלת דואר הוצע לראשונה על ידי הצלם והבלוניסט פליקס נדאר, שהקים את החברה בשם מרשים No. 1 Compagnie des Aérostatiers, עם בלון יחיד בשם נפטון, לביצוע עליות קשורות לצורכי תצפית. עם זאת, המצור הפרוסי על העיר הפכה זאת לחסרת תועלת, וב־17 בספטמבר כתב נדאר למועצה להגנת פריז והציע להשתמש בכדורים פורחים לתקשורת עם העולם החיצון; הצעה דומה הוצעה גם על ידי הבלוניסט אז'ן גודאר.
השיגור הראשון בוצע ב־23 בספטמבר באמצעות ה"נפטון", ונשא 125 ק"ג דואר בנוסף לטייס. לאחר טיסה של שלוש שעות נחת הבלון בקרקונוויל, במרחק 83 ק"מ מפריז. בעקבות הצלחה זו הוקמה שירות דואר סדיר, במחיר של 20 סנט לכל מכתב. הוקמו שני סדנאות לייצור כדורים פורחים – אחת תחת ניהולו של נדאר באולם הריקודים אליזה-מונמארטר (שלאחר מכן הועברה לתחנת גאר דו נור), והשנייה תחת ניהולו של גודאר בתחנת גאר ד'אורליאן. נערכו כ־66 טיסות כדורים פורחים, כולל אחת שהגיעה בשוגג לנורווגיה ושברה שיא עולם למרחק. הרוב המכריע הצליח: רק חמישה נתפסו על ידי הפרוסים ושלושה נעדרו, כנראה נחתו באוקיינוס האטלנטי או בים האירי. מספר המכתבים שהועברו מוערך בכ־2.5 מיליון.
חלק מהכדורים גם נשאו נוסעים בנוסף לדואר, במיוחד לאון גמבטה, שר המלחמה בממשלה החדשה, שהוטס החוצה מפריז ב־7 באוקטובר. הכדורים נשאו גם יוני דואר חזרה מפריז לשימוש כיוני דואר. זה היה האמצעי היחיד שבו יכלו התקשורות משאר צרפת להגיע לעיר הנצורה. כבל טלגרף שהונח במיוחד על קרקעית הסן נתגלה ונחתך על ידי הפרוסים ב־27 בספטמבר; שליחים שניסו להגיע דרך קווי הגרמנים נתפסו כמעט כולם, ובכל זאת ניסו אמצעים נוספים, כולל ניסיונות להשתמש בכדורים פורחים, כלבים ומיכלי מסרים שצפו בנהר, אך כולם כשלו. היונים נלקחו לבסיסן – תחילה בטור וסביב פואטייה – וכאשר הוזנו ונחו, היו מוכנים לדרך חזרה. טור נמצאת במרחק של כ־200 ק"מ מפריז ופואטייה כ־300 ק"מ. לפני השחרור, היונים קיבלו את המסרים. בתחילה שימש דואר היונים רק לתקשורת רשמית, אך ב־4 בנובמבר הודיעה הממשלה שחברי הציבור יכולים לשלוח הודעות, מוגבלות לעשרים מילים בתשלום של 50 סנט למילה.
ההודעות הועתקו על גבי גיליונות קרטון וצולמו על ידי M. Barreswille, צלם מטור. כל גיליון הכיל 150 הודעות והועתק כצילום בגודל כ־40 על 55 מ"מ; כל יונה יכלה לשאת תשע מהן. התהליך הצילומי עודכן על ידי רנה דגרון כדי לאפשר נשיאת יותר הודעות; דגרון, עם הציוד שלו, הוטס החוצה מפריז ב־12 בנובמבר בבלון בשם Niépce, תוך שהוא נמלט בקושי מלכידה על ידי הפרוסים. התהליך הצילומי אפשר יצירת עותקים מרובים של ההודעות, כך שלמרות שרק 57 מתוך 360 היונים ששוחררו הגיעו לפריז, יותר מ־60,000 מתוך 95,000 ההודעות שנשלחו נמסרו. (חלק מהמקורות נותנים מספר גבוה יותר, כ־150,000 הודעות רשמיות ומיליון הודעות פרטיות, אך מספר זה מתקבל על ידי ספירת כל העותקים של כל הודעה).
תוצאות המצור
.jpg)
בסוף המצור, הוכרז וילהלם הראשון כקיסר גרמניה ב-18 בינואר 1871 בארמון ורסאי. ממלכות בוואריה, וירטמברג וסקסוניה, מדינות באדן והסן, והערים החופשיות המבורג וברמן אוחדו עם הקונפדרציה הצפון-גרמנית כדי להקים את הקיסרות הגרמנית. הסכם השלום המקדים נחתם בוורסאי, והסכם השלום הסופי, חוזה פרנקפורט, נחתם ב-10 במאי 1871. אוטו פון ביסמרק הצליח להבטיח את אלזס-לורן כחלק מהקיסרות הגרמנית.
נוכחותם המתמשכת של כוחות גרמנים מחוץ לעיר עוררה את זעמם של הפריזאים. טינה נוספת התעוררה כלפי ממשלת צרפת, ובמרץ 1871 מרדו פועלים פריזאים וחברי המשמר הלאומי והקימו את הקומונה הפריזאית, ממשלה סוציאליסטית רדיקלית, שנמשכה עד סוף מאי של אותה שנה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ "Siege of Paris | Summary". Encyclopædia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2020-10-18.
- ↑ Nelsson, compiled by Richard (2019-06-26). "The Paris Commune – from the archive, 1871". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2020-10-18.
- ↑ Gérard Cagna (2012-03-10). "Le siège de Paris de l'hiver 1870/1871" (בצרפתית). L'Obs.
המצור על פריז (1870–1871)41951471Q690489