ראמה החמישי, מלך תאילנד
 | |||||||||
| לידה |
20 בספטמבר 1853 המקדש הגדול, בנגקוק, ממלכת ראטאנאקוסין .svg){kind=small} | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 באוקטובר 1910 (בגיל 57) המקדש הגדול, בנגקוק, ממלכת ראטאנאקוסין | ||||||||
| עיסוק | שליט, רפורמר | ||||||||
| דת | בודהיזם | ||||||||
| בת זוג | סומאמדה קומאריראטנה | ||||||||
| שושלת צ'אקרי | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
רָאֲמָה החמישי, צ'וֹלְאַלוֹנְגקוֹרֶן (בתאית: จุฬาลงกรณ์; 20 בספטמבר 1853 – 23 באוקטובר 1910) היה מלך תאילנד (דאז סיאם) החמישי משושלת צ'אקרי. בתקופת שלטונו היה רפורמר ופעל כמו אביו ראמה הרביעי, מלך תאילנד, כל שביכולתו למנוע את סיפוחה של ממלכתו בידי האימפריה הצרפתית והאימפריה הבריטית.
הוא בנה קשרים עם מעצמות אירופאיות, הביא לטיפוח מערכת ממשל המבוססת בדומה לאירופה כפי שקרה ברסטורציית מייג'י, הביא לתיעוש נרחב ולבסוף על אף שאיבד שטחים נרחבים לידי הודו-סין הצרפתית, השאיר את אומתו להיות למדינה עצמאית על אף הכוחות האירופאים שסבבו אותה. על פועלו זכה מידי עמו לתואר פָּרָה פִּיהָ מָהָרָט (ปิมหาราช; המלך האהוב הגדול).
שנותיו הראשונות
נולד במקדש הגדול בבנגקוק, תאילנד (סיאם), ב-20 בספטמבר 1853, צ'ולאלונגקורן היה ילדו התשיעי של מונגקוט (ראמה הרביעי, מלך תאילנד) אך הבן הראשון שנולד למלכה המלכותית.
לפיכך הוא נחשב מגיל צעיר כיורש העצר הלגיטימי, כך גם הועבר למשמע השגרירים האירופאים במדינה. הוא חונך למשפטים והועמד עם שניים מאחיו למושל בית משפט בין 1862–1867.
ליקוי החמה
כאביו המלך, היה צ'ולאלונגקורן תומך נלהב של אסטרונומיה. ב-18 באוגוסט 1868 התרחש ליקוי חמה מלא בחצי האי המלאי. על כן יצא המלך עם בנו ויורשו, עם מספר משרתים וציוד תצפית אירופאי דרומה לצפות בליקוי החמה. בדרכם לשם וחזרה חלו האב והבן במלריה חשוכת מרפא.
ב-1 באוקטובר 1868 נפטר המלך ראמה הרביעי עקב המחלה וסיכוייו של צ'ולאלונגקורן לשרוד היו נמוכים. פקיד הממשלה החזק ביותר של הימים, "ראש הממשלה" צ'ואנג בונאג, ניהל במה את ירושת צ'ולאלונגקורן על כס המלוכה בתור עוצר.
הוא גם סידר את המינוי שלו כעוצר בצורה עצמאית וגם עצר את מינויו של הנסיך וויצ'איצ'אן, בן דודו של צ'ולאלונגקורן, כיורש העוצרות, בביטחון שניתן יהיה לתמרן את וויצ'איצ'אן לאחר מותו של צ'ולאלונגקורן.
נגד כל הסיכויים בריאותו של צ'ולאלונגקורן השתפרה, והוא חונך בענייני ציבור, נסע לג'אווה (איי הודו המזרחיים ההולנדיים) ולהודו (הראג' הבריטי) כדי להתבונן בממשל המודרני, והוכתר רשמית כמלך לזכות עצמו (דה פקטו) ב-16 בנובמבר 1873.
שלטון
רפורמות
בתמיכת אחיו וחבריו הצעירים, החל המלך, בשנת 1873, לתקוף את עוולות הסדר הישן ואת כוחם של יריביו הפוליטיים על ידי ניסיון להטיל תקצוב וחשבונאות ריכוזית, לייעל מערכת שיפוטית אשר רגליים בגלגליה עקב עיכובים ושחיתות וחניכת מועצות חקיקה מייעצות הנשלטות על ידי חבריו הצעירים ואנשי סודו הקרובים עליהם היה יכול לסמוך. בכך הפכה סיאם ממדינה פדרלית למדינה ריכוזית.
משבר
פעולות אלה, מלוות בירידה בסיכוייו של וויצ'איצ'אן לרשת את הכס, הביאו ל"משבר הארמון הקדמי" כפי שנודע בראשית 1875, כאשר וויצ'איצ'אן ברח לשגרירות הבריטית ודרש הגנה; אילו הוענקה, תאילנד הייתה הופכת למדינת חסות אנגלו-צרפתית בכל מלבד שם. הממשלים של בריטניה וצרפת, בכך שסירבו לתמוך בשגרירים שלהם, התייחסו לעניין כאל מריבה פנימית, ובאמת ראמה הצליח להביא לפתרון המשבר.
שלום, לעומת זאת, נקנה במחיר גבוה, שכן תומכיו של המלך פורקו, המועצות חדלו להיפגש, ולא נערכו רפורמות נוספות במשך עשור. העשור שאחריו היה מבחינה מסוימת הקריטי ביותר בשלטון. ראמה החמישי הרגיש כי סוכל על ידי יורש העצר לשעבר ושמרנים מבוגרים ששלטו בתפקיד הציבורי; והם, מצידם, הרחיקו אמוניהם בו יותר ויותר עקב הרפורמות המודרניות שאיתן זוהה.
כשהמלך הצליח, החל משנת 1879, להקים בתי ספר מודרניים לחינוך עובדי מדינה, נעצרו באופן בולט בני המשפחות האצילות הוותיקות. כמה כן היו גם משפחות מבני מעמד האצולה הנמוך מהן ציפה המלך לתמיכה ואשר ביזו את עצמן בשערוריות ציבוריות.
ראמה החמישי מצא לבסוף שהוא יכל לסמוך רק על אחיו הצעירים - מהם 26 הפכו בשנות השמונים של המאה התשע עשרה - למנהיגים משכילים וחבר נאמנים לגדול באחיהם. ראמה פיקח על השכלתם הפורמלית ועבד אתם במזכירות האישית שלו כדי להעריך את יכולותיהם לפני שהציב אותם במשרדי הממשל שבשליטתו. יחד הוא ואחיו עמלו כפקידים במשרד הביקורת החדש, דנו באמצעים לשיפור חיל השומר המלכותי ובסופו של דבר בצבא, והתעדכנו בקפידה בענייני חוץ ובכל פרטי הממשל הפנימי.
כאשר שרי הדור המבוגר החלו למות או לצאת לפנסיה, סוף סוף המלך הזדמן ליזום שינוי.
יוזמה
ראמה החמישי היה משוכנע הן בצדיקות והן בנחיצות הרפורמות. אביו החדיר לו את האידיאלים הבודהיסטים של "המלך הצודק" (דמהרג'ה), ואת הגברת המודעות הבינלאומית עם רעיונות מערביים אירופאים מתקדמים של צדק חברתי ודמוקרטיה, ולאידיאלים אלה הוא הבטיח את מחויבותו האמיתית.
עם זאת, נציגי המערב הזכירו לו כל העת כי תקוותו היחידה להימנע משליטה קולוניאלית טמונה בביצוע רפורמות מרחיקות לכת כדי להקל על חדירת המסחר המערבי. משבר 1875 גרם למלך להיות מודע עד כאב לגבולות כוחותיו ולעוצמתם הרבה של יריביו השמרנים, כך שהוא נע רק בהדרגה ולאט לאט לעבר רפורמה ככל שהעמדה שלו השתפרה. השגרירים המערביים, לעומת זאת, היו חסרי סבלנות ורק היו מודעים לעומק המצב הפוליטי המתוח הזה, שהתאילנדים ניסו להסתיר מהם; וכאשר ראמה החמישי החל ברפורמות, היה זה למעשה כמעט מאוחר מדי.
מערך מדיני
כמו בשנים 1873–1874, כשהמלך החל להשתלט על המשרדים הוותיקים על ידי מינוי אחיו, הקיצוניים יותר מביניהם רצו לנוע לעבר הרפורמות אף מהר ממנו. קבוצה הכוללת שלושה מאחיו וחמישה פקידים עם ניסיון זר עתרה לו ב-8 בינואר 1885 בבקשה להקמת מלוכה חוקתית וחקיקה דמוקרטית. בתשובה עדינה ומהורהרת טען כי דמוקרטיה פרלמנטרית עדיין אינה אפשרית במדינה ללא ההשכלה שבה ושהאליטה המשכילה הקטנה נקלטה כבר בכלל הממשל.
מה שהיה נחוץ מיד, הוא קבע, היה "ממשלת רפורמות". דבר אשר הוא בנה במהירות בשבע השנים הבאות על ידי הצבת צעירים בהדרגה בכל המשרדים הוותיקים, על ידי העברת מחלקות ממשרד אחד למשנהו לתפקידים קבוצתיים באופן פונקציונלי, ובאמצעות פיקוח אישי על הכשרת האישים שהיו אמורים לנהל את המערכת החדשה.
ששת משרדי ממשלת תאילנד המסורתית היו חסרי יכולת, כל אחד מהם אסף מיסים משלו, בתי משפט למשפטים, מחוזות לניהול וזכויות להוצאות אינן היו מפוקחות; והן נטו לנשלט על ידי שר הצפון ושר הדרום, שהמלך כמעט היה חסר אונים לשלוט בו. במערכת החדשה, שהוצגה ב-1 באפריל 1892, היו 12 משרדים שהוגדרו פונקציונלית תחת אחראיות המלך. תשעה מתוך 12 השרים באותם המשרדים היו אחיהם למחצה של המלך, והם נפגשו בקביעות כקבינט לגיבוש מדיניות חדשה.
יחסי חוץ
עד לשנות השמונים של המאה התשע עשרה ראמה החמישי יכול היה להניח כי היה עם ממלכתו בצד הרצון הטוב של מעצמות המערב ובכך שבנה סחר מתוך הסכם בורינג השיג את תמיכת הבריטים בעצמאות תאילנד כמו כן היה זה בזכות מערך הדיפלומטיה המיומנת של הנסיך דבונגס, שמינויו לשר חוץ בשנת 1886 סימנה את חידוש הרפורמה.
מלחמות בצרפת
אולם מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים החלו השאיפות הצרפתיות בהודו-סין להתנגש עם זכויות השטחים של תאילנד על לאוס וקמבודיה. התאילנדים לא היו חסרי כוח לעצור את הדרישות שהסלימו למלחמת סיאם–צרפת בשנת 1893 והסתיימו בשייטות מלחמה צרפתיות שעשו את דרכן במעלה נהר צ'או פראיה לבנגקוק כדי לדרוש את השטחים בצפון-מזרח המדינה לידי לצרפת כמו גם הגדה המזרחית של נהר המקונג ותשלום פיצוי גדול.
בריטניה, שנמנעה לתמוך בתאילנד, סירבה להתערב, ולאוס נמסרה לצרפת. ראמה החמישי היה מיואש ונכנס לתקופה של כמעט שנה בה נשאר חולה ומדוכא. לאחר שהתאושש, החל לנקוט יוזמות ואחריות שקודם לכן היה מוכן לחלוק עם אחיו. הצהרת אנגלו-צרפת משנת 1896 הבטיחה את שלמות מרכז סיאם אך הותירה את צפון מזרח המדינה מאוימת על ידי צרפת ודרום המדינה מאוימת על ידי בריטניה.
מסע באירופה
על כן בשנת 1897 יצא המלך ראמה החמישי לטיול מסביב לאירופה במטרה להביא לתמיכה דיפלומטית מידי האימפריה הרוסית והקיסרות הגרמנית לתמוך במאמץ העצמאות של תאילנד. בין אם עקב הסיור השיג את המטרה הישירה ובין אם לאו, הוא כן העניק לראמה החמישי ביטחון עצמי חדש והבנה כי המודרניזציה לא פירושה בהכרח "מערביזציה":
"עלינו לנסות לחקות את מה שטוב במקום אחר, ובאותה עת לא רק לשמור אלא לפתח את הטוב והראוי לכבוד באופיים ובמוסדות הלאומיים של אנו."
כך הכריז עם שובו.
חיים אישיים
חייו האישיים של ראמה החמישי היו מלאים בטרגדיות קשות לא פחות מהמשברים הציבוריים שעבר בהצלחה. מלכתו האהובה סומאמדה נהרגה בתאונת שייט בשנת 1880; נסיך הכתר וג'ירונהיס נפטר בשנת 1894. מתוך 77 ילדיו (מידי ארבע מלכות ופילגשים רבים, כמקובל באותה העת), רק שני שלישים חיו להגיע לבגרות.
אף על פי שלקח סיפוק רב בהישגיו, הוא לא נהנה להיות מלך. במיוחד בשנות השמונים של המאה התשע עשרה הוא אהב לטייל בסתר והיה מסתובב בשכונות העוני וברחובות בנגקוק בלילה עטוי כלו היה איכר. פעם הוא עצר תהלוכה מלכותית למען הצטרפות, ללא הודעה מוקדמת, לחתונת איכרים; ויומני המסע הרבים שלו מלאים בשיחות מוקלטות עם איכרים שסיפרו לו פולקלור מקומיים או התלוננו על תנאי המחיה המקומיים.
כתבים
הוא היה איש בעל אינטרסים רחבים, וקנאותו לשינוי לא הפחיתה את הערכתו למסורות של ארצו. ראמה החמישי היה סופר פורה בתחומים רבים. פורסמו כרכים רבים מהתכתבויותיו וכן 25 כרכים מיומנו. גם הרחק מהבית שלו, הובלו ותורגמו אוסף המכתבים שנכתבו לבתו כשסייר באירופה בשנית במהלך שנת 1908, נושא אשר עד היום עדיין נקרא בהרחבה בידי מתעניינים. המחקר ההיסטורי שלו "הטקסים המלכותיים של שנים עשר החודשים" (נכתב בשנת 1888) מעולם לא עבר רענון ואו תרגום מחודש.
יצירותיו ההיסטוריות הטובות ביותר נחשבות לפרשנותו לזיכרונותיה של הנסיכה נרינטהוי ו"נאום הכנסת הרפורמה השלטונית" הארוכה שלו בשנת 1888. הוא כתב פסוקים רבים ודרמות, הדרמה הידועה ביותר שלו הייתה כנראה "נגו פאה" (1905). לאחר השלטון הארוך ביותר בתולדות תאילנד הוא נפטר ב-23 באוקטובר 1910.
אילן יוחסין
| ראמה השני, מלך תאילנד | סרי סוריינדרה, מלכת תאילנד | הנסיך סריוונג מטייפיטאק | נוי סיריווונגסה נא איודהאיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראמה הרביעי, מלך תאילנד | דבסרינדרה, מלכת תאילנד | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראמה החמישי, מלך תאילנד | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קישורים חיצוניים
- רשימת כתביו של ראמה החמישי
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- ביוגרפיה, באתר המילון שלך
| מלכי תאילנד | ||
|---|---|---|
|
