רבי יוסף קארה
| לידה |
1769 ה'תקכ"ט צנעא, תימן |
|---|---|
| פטירה |
4 בספטמבר 1849 (בגיל 80 בערך) י"ז באלול ה'תר"ט צנעא, תימן |
| תקופת הפעילות | ה'תקע"ב (1812) – ה'תר"ט (1849) |
| רבותיו | מהרי"ץ |
| תלמידיו | בנו מארי סלימאן קארה, מארי חיים קורח, מארי סאלם חבשוש, מארי סלימאן צאלח |
| חיבוריו | זבחי א-להים |
| צאצאים | מארי סלימאן קארה, מארי אברהם קארה |
מארי יוסף בן סאלם (שלום) קארה (ה'תקכ"ט – י"ז באלול ה'תר"ט, 1769 – 4 בספטמבר 1849) היה הראב"ד הקבוע השמיני בבית דין צנעא.
ביוגרפיה
נולד לסאלם בן צאלח קארה ברובע היהודי בעיר צנעא בירת תימן.
היה מתלמידיו המובהקים של מהרי"ץ ונחשב כממשיך דרכו העיקרי בפסיקת הלכה. התפלל ולימד בבתי הכנסת בית אלאוסטא ובית כחאלני שבעיר, שבהם התפלל בנוסח השאמי. לאחר פטירת חברי בית הדין הקבוע השביעי בשנת ה'תקס"ט (1809), נתמנה בית דין זמני לתקופה של 3 שנים, ובשנת ה'תקע"ב (1812) נבחר מארי יוסף לשמש כראב"ד קבוע של הרכב בית הדין הקבוע השמיני.[1]
נפצע מחרב במצחו בשנת ה'תקע"ח (1818), בפרעות שעשו הערבים ביהודי צנעא בזמן "מרד בכיל".[2] תקופה מסוימת גלה מעירו צנעא לכפר באזור חג'בה, שם התארח אצל התושבים.[1]
צוואתו לבניו נכתבה בפנקס בית הדין בצנעא (המסודה). נפטר בצנעא ביום שלישי, י"ז באלול ה'תר"ט (1849).[1]
תורתו
מארי יוסף פתח ישיבה בביתו, שבה למדו כל לילה כשעתיים לפני עלות השחר. את שיעוריו העביר בעל פה, ושלט בעל פה בסוגיות התלמוד ומפרשיו. את רוב זמנו הקדיש ללימוד ולהנהגת הקהילה.[1] עיקר לימודו היה תלמוד ומשנה תורה להרמב"ם.[2] היה רב ראשי פעיל ביותר, ותיקן תקנות רבות לציבור, כגון צמצום הוצאות החתונות כדי למנוע את התרוששות העניים. במחלוקת על ברכת המוציא, צידד במנהג הקדום, כדעת רבו מהרי"ץ.
למרות היותו מתפלל בנוסח השאמי, הוא היה ממשיך דרכו של רבו מהרי"ץ, שהיה ממשיכה של דרך הפסיקה הקדומה של יהודי תימן. הוא ראה בזרם השאמי עניין של נוסח תפילה בלבד, אך סבר שיש לפסוק כפי מסורת הפסיקה של יהדות תימן המקובלת מדורי דורות, ועל כן יצא בתקיפות נגד חבריו שרצו לחדש ולפסוק בתימן כדעת השולחן ערוך.[2]
בין תלמידיו בניו מארי סלימאן קארה ששימש כראב"ד לאחר פטירתו, ומארי אברהם קארה, מארי חיים קורח, מארי סאלם חבשוש ראש הישיבה הכללית, מארי סלימאן צאלח ששימש כראב"ד העשירי, ובנו הצעיר מארי יחיא.[1]
חיבר את הספר "זבחי אלהים" על הלכות שחיטה, שהיה נפוץ מאוד בתימן, ואף זכה לקיצור על ידי מארי דוד עראקי. בנוסף לחיבורו, כתב תשובות רבות בהלכה ופסקי דין הפזורות בספריות ובידי יחידים.[1]
הוא הנחה את השד"ר שהגיע לתימן ר' ברוך בן שמואל מפינסק שהגיע לצנעא בשנת ה'תקצ"ג (1833), והסביר לו כיצד להתנהג כדי להישמר מהתושבים המוסלמים. בסופו של דבר ר' ברוך לא הקשיב לעצותיו והוצא להורג.[2]
הראב"ד יוסף קארה הלך בכל דרך רבו מהרי"ץ ז"ל. הנהיג את עדתו ביושר בענווה והשכל. החזיק מוסדות הלימוד וריבוץ תורה ונתן עינו עליהם. קבע ישיבה בביתו בכל לילה שתי שעות קודם אור היום ללמוד וללמד משנה ותלמוד עם פירש"י ותוספות. היתה לו בקיאות שלמה בסוגיות התלמוד ופירש"י ורובם גורסם על פה.
— הרב עמרם קורח, סערת תימן, עמ' כז-כח
| תקופת חייו של סלימאן קארה על ציר הזמן |
|---|
 |
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 ד"ר משה גברא, אנציקלופדיה לחכמי תימן, כרך א', המכון לחקר חכמי תימן, בני ברק, ה'תשס"א (2001), עמ' 549–551
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 הרב רצון ערוסי, המחלוקת בענין ברכת המוציא בסעודת הסיבה של הרבים - תשובה מכת"י להרב יוסף אלקארה ז"ל, בתוך: יהודה לוי נחום, צֹהַר לחשׂיפת גנזי תימן, הוצאת אפיקים, תל אביב, ה'תשמ"ו (1986), עמ' שלח-שס
- ^ הרב עמרם קורח, סערת תימן, ירושלים, ה'תשי"ד (1954), פרק שני: התקופה התיכונה - משוב הגולים ממוזע עד חתימת בתי הדין בצנעא, עמ' יד-סב
