רב אייבו בר נגרי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות רבנית

פרמטרים [ שנות הפעילות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

רב אייבו בר נגרי
מקום פעילות ארץ ישראל
רבותיו רבי חייא בר אבא ורבי אילעא
בני דורו רבי יהודה בן פזי, רבי ירמיה ורבי אביתר

רב אייבו בר נגרי היה אמורא בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל.

ביוגרפיה

גר בטבריה, והיה תלמידו המובהק של רבי חייא בר אבא, וכן של רבי אילעא. לדעת רש"י[1] היה אף תלמידו של רבי יוחנן, אך מסתבר שהיה זה בצעירותו, ובזקנותו של רבי יוחנן[2]. כמו כן היה תלמידם של רבי קריספין[3], רבי חונה[4] ורבי תנחום בר עילאי[5]

היה חברם של רבי יהודה בן פזי[6], רבי ירמיה[7] ורבי אביתר.

מסופר בתלמוד כי רבי אייבו בר נגרי ורבי חייא בר אבא ירדו פעם לבבל, והגיעו לחג הפסח לעיר שהיו מגיעים שם שלוחי קידוש החודש בחודש ניסן, אך הם לא היו מספיקים להגיע בחודש תשרי, מאחר וימי ראש השנה ויום כיפור מעכבים אותם, והבחינו שבני העיר נוהגים בפסח יום אחד של חג בלבד, ולא אמרו להם כלום. וכששמע זאת רבי יוחנן - הקפיד עליהם, באמרו שכבר לימדם שבמקום כזה צריכים לקיים יום טוב שני של גלויות אף בחג הפסח, אפילו שיודעים הם מתי קידוש את החודש, כדי שלא יבואו לטעות ולקיים אף בחודש תשרי יום אחד של חג[8].

מאמרותיו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. רש"י, מסכת ראש השנה, דף כא עמוד א, ד"ה ר' אייבו.
  2. רפאל הלפרין, אטלס עץ חיים, חלק ג' עמוד 193.
  3. תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק א', הלכה א'.
  4. כל מקום המוזכר בתלמוד ירושלמי "רבי חונה" הכוונה לרב הונא, ולכן יש לזהות את רב הונא זה, עם רב הונא ציפוראה שהיה תלמידו של רבי יוחנן, כשאר רבותיו של רב אייבו בר נגרי.
  5. תלמוד ירושלמי, מסכת מעשרות, פרק א', הלכה ב'.
  6. תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ה', הלכה ב'.
  7. תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק א', הלכה א'.
  8. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כא עמוד א.
  9. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י עמוד א.
  10. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף סז עמוד ב.
  11. תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה א'.
  12. שאלה זו שאל רבי זעירא את רבי דניאל בנו של רב קטינא אם שמע מאביו בהלכות אלו. וכנראה לא היה בידו מענה, עד שבא רבי אייבו בר נגרי. שאלה נוספת שאלו, כמה ערבות צריכים ליטול כדי לקיים מצווה זו, ועל כך ענה רבי אייבו שלא שמע מרבו דבר.
  13. תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה ג'.