אמוראים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אמורא)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
1
2
דף מתלמוד בבלי במהדורת וילנא (מימין) ודף מתלמוד ירושלמי (משמאל). שתי יצירות מרכזיות בעולם הספרות היהודית, שחוברו בתקופת האמוראים

אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד (בין המאות ה-3–5 לספירה). תחום הפעילות של האמוראים היה בארץ ישראל (התנאים שפעלו בארץ ישראל כונו בתואר "רבי") ובבבל (האמוראים שפעלו בבל, כונו בתואר "רב"). עיקר פעולתם של האמוראים, היה עבודת ביאור תורת התנאים, שהסתכמה בעיקר במשנה ובברייתא. בתקופתם, האמוראים תקנו תקנות ומנהגים, ליישום ההלכה. תמצית דיוני האמוראים, מסוכמת בתלמוד הבבלי ובירושלמי, שתופסות חלק מרכזי בפאר היצירה היהודית. הפירוש לשם "אמורא" בעקבות פעולתם, שהיו בעלי אמרות רבות[1]. עוד ביאור לתואר "אמורא", נובע מהכינוי בשפה הארמית לדרשן שהיה נואם לקראת שבתות ומועדים בתקופתם[2].

היסטוריה

מסירת התורה

עם פטירת רבי יהודה הנשיא, בסביבות שנת ג'תתקע"ט, הסתיימה תקופת התנאים והחלה תקופת האמוראים. הסתיימה הריכוזיות בעולמם של בתי המדרש בארץ ישראל והחל הביזור, שהוא התופעה הבולטת בתקופה זו. בימי רבי יהודה הנשיא היו בית המדרש שבציפורי הגלילית, וזמן מה זה שבבית שערים הסמוכה, מקומות הלימוד היחידים כמעט בגליל וכל החכמים נהרו אליהם ללמוד תורה וחוכמה. אפשר לציין עוד בית מדרש חשוב אחד בלבד באותה תקופה, הוא בית המדרש שבלוד, שהיה המרכז היהודי בדרום. פעילות האמוראים התחלקה לשני אזורים מרכזים, ארץ ישראל ובבל. כתוצאה מכך, מצויים הבדלים רבים בין התנאים, בין היתר בתרבותם, מנהגם וצורת לימודם, דבר שהשפיע לעיתים בהשלכות הלכתיות[3]. בארץ ישראל, צורת הלימוד הייתה בשיטה פשטנית, החותרת להשלכה ופסיקה מעשית, לעומת צורת הלימוד בבל, שהייתה שיטה יותר מעמיקה, ליבון סוגיות וכדומה[4].

ארץ ישראל הייתה בתקופת האמוראים תחת שלטון האימפריה הביזנטית שרדפה את היהודים, ולכן סבל המרכז הארצי-ישראלי להתנכלויות מצד הרשויות. אחד ממאפיני השלטון היה חוסר יציבותו, לאור העובדה כי השלטון היה מתחלף פעמים רבות במנהיגים שונים. עלייתה של האימפריה הפרסית (שושלת הססנים) וכן פלישות עמים ושבטים, מכיון צפון על האימפריה הרומית, גרמו להידרדרות המצב, בעקבותיו הוטלו על אזרחי הפרובינציות מיסים כבדים. במקורות מתקופה זו, מתואר[5] אודות היתר הלכתי חריג, לעבד אדמות בשביעית בכדי לספק את השלטון ששלט באותה תקופה בארץ ישראל. אמנם במשך זמן קצר, השלטון, בעלייתו של הקיסר דיקלטיינוס (285 - 305 לסה"ס), הביא למדיניות מיוצבת, ואף הוענקו הטבות מסוימות ליהודים[6], אך לאחר מותו של הקיסר דיקלטיינוס, הופסקה מדיניות זו, עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס (113 לסה"נ) שהכריז שהנצרות היא דת האימפריה הרומית הרשמית, עובדה שהוסיפה להתחממות בין ייחסי הרומאים לעם ישראל, בין היתר על ידי חקיקת גזירות המתנכלות לעם היהודי, על ידי השלטון הרומי, מה שגרם לרבים מהאמוראים לעזוב את ארץ ישראל לבבל, שם בייחס לארץ ישראל שרר תקופה טובה לעם ישראל. היו גם חכמים שהיו עוברים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל - בעקבות כך היו נקראים בשם "נחותאי" (בתרגום מילולי "יורדים"), לאור המציאות שהיו יורדים מארצות שונות.

עד לימיו של רבי, היה הנשיא מכהן גם בתפקיד ראש הסנהדרין, המייצג את העם וחכמיו. תפקיד זה, היה עובר בירושה, אם כי בעקבות נטילת אחריות גבוהה בתפקיד, היה מחייב מעמד גדול ומוכר בעם, בעיקר כמומחה ומלומד בתחום לימוד התורה ובעל כישרון בהנהגה ציבורית. מבחינה מדינית תפקידם היה להנהיג את העם ולגבות את המיסים למלכות רומי. מהבחינה התורנית, לנשיא היה סמכות להעניק את התואר 'רבי' לחכמי ישראל. אולם בעת פטירת רבי, הורה לחכמי ישראל להגביל את סמכויות הנשיא, בין היתר שלילת סמכות הסמכת חכמי ישראל ללא רשות והסכמת כל הסנהדרין[7]. עם זאת, הנשיא עדיין המשיך לכהן במקביל כראש הסנהדרין[8]. עם פטירתו של רבן גמליאל השישי ובניו, בערך בשנת 429 לספירה הנוצרית, התבטלה הנשיאות בארץ ישראל. בארץ פעלו האמוראים במרכזים שונים במשך התקופה, בהם ציפורי, טבריה וקיסריה.

מפה מפורטת של ערי בבל בזמן התלמוד

בבבל הייתה נתונה תחת מרות האימפריה הסאסאנית שהייתה יחסית נוחה ליהודים ובעקבות עובדה זו, התקיימו הלימודים בצורה נוחה יותר ופומבית יותר. החל מחורבן בית שני (בשנת 70 לספירה), גדל היישוב היהודי וקלט אלפי פליטים מממלכת יהודה. תחת שלטון האימפריה הפרתית נהנו היהודים מיחס הוגן של השלטונות, וקיבלו רשות לנהל את ענייני התרבות והחברה בעצמם. בראשית המאה הראשונה אף הייתה ממלכה יהודית בנהרדעא. בשנים הללו, בתנאי מחיה נוחים בבבל, שגשגו חיי הרוח של האומה ופרח בה הלימוד התורני.

בתקופת האמוראים בבל, נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי, התלמוד הבבלי, המסכם דיונים בהלכה ואגדה, שנערכו בישיבות הגדולות בבבל: ישיבת סורא, ישיבת פומפדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.

אחד הגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה ה-3 ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, נתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה, ובכך יצרה מקום מבטחים עבור יהודי ארץ ישראל הנרדפים, ובעיקר לאחר שהשלטונות הביזנטים ציוו על סגירת הסנהדרין בשנת 363, ורבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו ממנה. ראש הקהילה היהודית בבבל, שהיה מוכר כנציג היהודים על ידי השלטונות הפרסיים, נקרא בשם "ראש הגולה" (בארמית: 'ריש גלותא').

בתקופת האמוראים, חלה תופעה קיצונית בהתיישבות בארץ ישראל, תופעה שמהלכה רבים עברו להתגורר בבל, זאת בין היתר, בעקבות המצב המדיני והכלכלי הירוד ששרר באותה תקופה בארץ ישראל. חכמי הדורות ניסו למנוע זאת באופנים שונים, בין היתר באמצעות העלאת ערכם של הישיבות בארץ ישראל, ובאיסור ירידה מן הארץ. עם זאת, למרות ניסיונות אלו, מטענים שונים התחילה עלייה גדולה לבבל, שם שרר מצב מדיני וכלכלי סביר ביחס למצב ששרר בארץ ישראל[9]. גם בקהילה היהודית בבל היו דרגות סמכויות שונות, כפי שבארץ ישראל, כך למשל ראש הגולה, שהיה במקביל גם גאון בתורה, היה ממונה לאב בית דין, תפקיד המקביל לנשיא בארץ ישראל[10].

דור ראשון

בדור הראשון לאמוראים בארץ ישראל, שימש בתפקיד הנשיא, רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, שמילא מקומו בירושה על פי צוואת אביו. בתקופתו, מערכת היחסים בין הנשיאות לבין השלטון הרומי בארץ התחממה, כך למשל מובא במשנה[11] התרעת רבן גמליאל מפני התקרבות יתירה לשלטונות הרומאיים, על ידי האמירה "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם, אלא לצורך עצמן". בתקופתו, הושיב בסמכותו הרכב מיוחד של בית דין, כשהוא עומד בראשו[12]. רבן גמליאל ברבי נפטר בשנת ג'תתקצ"ה לערך, בסמיכות לתקופת המעבר בין השלטון הסוורי לראשית האנרכיה.

בבבל, מנהיג העם היהודי, היה רב שהיה מגדולי וחשובי אמוראי בבל ומייסד הישיבה המפורסמת, ישיבת סורא. בדור הראשון החמיר המצב של העם היהודי בבבל, הן ברדיפות שעברו תחת השלטון הפרסי, והן בתחומי הרוח. השלטון הפרסי שהחל את שלטונו באותה תקופה הקפיד ביתר שאת על חוקי השלטון[13]. בתקופת שלטון הפרסים נגרמו צרות ובעיות לעם היהודי בגלל דת כהני החבר, דת שכפתה את אורחות חייה על תושבי בבל[14]. בנוסף, באותה תקופה היו יישובים רבים שבהם רבו עמי הארצות, שלא ידעו מושגים הלכתיים בסיסיים. האמוראים, ובראשם רב, חיזקו והגדילו את ידיעתם. ותיקנו תקנות רבות שבהם החמירו בהלכות שלא חייבים בהם מהתורה, כדי למנוע מכשלות נפוצות.

דור שני

בדור השני בארץ ישראל, כיהן בתפקיד נשיא וראש הסנהדרין, רבי יהודה נשיאה השני. מגדולי אמוראי הדור השני בארץ ישראל, היה רבי יוחנן, שכיהן כראש ישיבת טבריה, וביסס למעשה את עריכת התלמוד הירושלמי. יחד עמו פעם גם רבי שמעון בן לקיש, שעזר לו לעיתים קרובות בפעולותיו.

בבבל, מילא את מקומו של רב בהנהגה, תלמידו רב הונא. יחד עמו פעל גם רב יהודה בר יחזקאל שהיה מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית ומייסדה של ישיבת פומבדיתא וראש הישיבה. בתקופת הדור השני, קהילת יהודי בבל החלה להתפתח בקצב מהיר, במהלכה גם הוקמה ישיבת פומבדיתא, ישיבה מפורסמת ונכבדת בבל, שהתקיימה במשך כ-800 שנה. לאחר פטירתו של שמואל (בשנת ד'י"ד, 253 בערך), התמנה רב הונא לראש ישיבה בסורא, ורב יהודה הלך לפומבדיתא והקים בה את ישיבת פומבדיתא. הישיבה נחשבה להמשכה של הישיבה בנהרדעא. שתי הישיבות בסורא ובפומבדיתא היו, לאורך כ-800 שנה, החשובות והקובעות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה.

דור שלישי

בדור השלישי (אמצע שנות ה-ד' אלפים - ד'צ"ט) בארץ ישראל, בלא האמורא רבי אבהו, שהיה מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן, ומגדולי האמוראים בדור השלישי, שהתגורר בקיסריה. רבי אבהו כיהן כראש ישיבה גדולה ומפוורסמת בקיסריה וייצג את העם היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית[15]. בתקופתו, היה מייצג את העם היהודי בוויכוחים בנושאי דת ואמונה, שקיים עם גויים משכילים ובשל ויכוחים אלה שנאו אותו הנוצרים.

בבל פעל בעיקר רבה, מגדולי אמוראי בבל בדור השלישי, ומהמפורסמים שבהם, שהיה ראש ישיבת פומבדיתא במשך כ-22 שנה. בעת שמונה לראש ישיבת פומבדיתא היה רבה בן 18 שנה, ועמד בראש הישיבה עד מותו, בגיל 40. על פי דעות אחרות היה רבה כשהוכתר בן 38, ונפטר בגיל 60[16]. במקביל לרבה, בלט רב יוסף, שהיה מחכמי בבל ומהאמוראים המפורסמים. כשנפטר רבו, רב יהודה בר יחזקאל, היה רב יוסף המועמד המוביל להחליפו בתפקיד ראש ישיבת פומבדיתא, משום שהצטיין בבקיאות וידע הרבה שמועות, אך רב יוסף לא הסכים לקבל את התפקיד, ולכן מונה רבה, שהיה באותו זמן בן 18 שנה, ועמד בראשות הישיבה עד מותו, בגיל 40. לאחר מכן הסכים רב יוסף להתמנות לראש הישיבה, ובתפקיד זה הוא כיהן במשך שנתיים עד מותו.

דור רביעי

בדור הרביעי, נמנו על גדולי האמוראים בארץ ישראל, רבי יונה, שהיה צדיק ועושה חסד מפורסם[17] ורבי יוסי בר זבידא, שהיו ראשי ישיבת טבריה. בדורם החלה התדרדרות ביחסי העם היהודי ושלטון האימפריה הרומית, בעיקר כאשר השלטון הרומאי הכריז על הנצרות כדתם הרשמית. בתקופת מרד גאלוס, בעקבות גזירותיו של אורסיקינוס, שר צבאו של גלוס, התירו ליהודי הגליל לאפות לחם בשבת, על פי דרישת הכובשים, מפני פיקוח נפש, וקבעו שאין זו שעת השמד, מפני שכוונת הרומאים להנאתם בלבד[18].

בבל, האמורא אביי, אחיינו של רבה, הנהיג את העם היהודי והיה ראש ישיבת פומבדיתא. מלבד רבא, פעלו גם רבי זירא (השני) ורבה בר מתנה, מחבריו של אביי, והיו מגדולי הדור שבחרו באביי לראש המתיבתא לאחר מותו של רב יוסף. אביי הנהיג את הישיבה ואת יהדות בבל כולה במשך כ-14 שנה. במקביל לאביי, בלט גם האמורא רבא המפורסם, שהיה מגדולי אמוראי הדור הרביעי בבל. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה. במחלוקותיו המרובות עם אביי, הלכה כמותו בכל מקום, למעט שישה מקרים, שסימנם יע"ל קג"ם.

דור חמישי

בדור החמישי (שנות ה-ד'ק'; המאה ה-4 לספירה) והאחרון לאמוראי ארץ ישראל, פעל בעיקר רבי מנא, בנו של רבי יונה, מגדולי אמוראי הדור ומראשי ישיבת ציפורי, יחד עם חברו הטוב רבי חנניה דציפורין. מבני דורו מוזכר רבי יוסי ברבי בון, שהיה תלמיד חבר של רבי מנא, שמוזכר בעיקר בתלמוד הירושלמי, שם הוא מהאמוראים המצוטטים ביותר, ומעט גם בתלמוד הבבלי, שם הוא מכונה "רבי יוסי בר אבין". בדור זה, בלט במיוחד הלל נשיאה, שהיה נשיא הסנהדרין, ומפורסם בעיקר כמי שתיקן את הלוח העברי הקבוע.

במהלך התקופה בבל, החלה פיזור הישיבה המרכזית, ישיבת מחוזא. בשנת 363 לספריה הנוצרית, פתח יוליוס קיסר במלחמה נגד הסאסאנים. היתה זו מלחמה חריפה ועקשנית, ובמהלכה נשרפה מחוזא וקטיספון, והישיבה התפזרה ויהודיה ברחו לערים יהודיות אחרות. אולם לאחר שיוליוס נהרג - חזרה העיר לידיהם של הסאסנים, ואלו בנו אותה מחדש.

לאחר רדיפות קשות של יהודי בבל בידי המלך הסאסאני קבאד הראשון, ששיאן היה בהוצאתו שלהורג של החכם רב יצחק, פתח מר זוטרא, ראש הגולה של הקהילה היהודית בבבל במרד כנגד השלטון הסאסאני, ולאחר שהביס את הצבא הפרסי בעזרת קומץ חיילים הקים שלטון עצמאי בעיר מחוזא ובסביבותיה למשך שבע שנים, כך שבמחוזא קמה האוטונומיה היהודית האחרונה עד לימינו. קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי תיארוך מרד זה[19].

לבסוף עלו צבאות פרס על האוטונומיה היהודית במחוזא וכבשוה בשנת ד'רס"ב, מר זוטרא וסבו, ראש הישיבה רב חנינא, נתלו על גשר מחוזא.

דור שישי (בבל)

בדור השישי והאחרון לאמוראי בבל (עד אמצע שנות ה-ד'ק'), פעל רב אשי, שהיה מגדולי האמוראים וגדול דורו[20], ומעורכי התלמוד הבבלי[21], שעמד בראש ישיבת סורא במשך 60 שנה. בדורו רב אשי הקים מחדש את ישיבת סורא, במתא מחסיא, פרבר של העיר הבבלית סורא, ועמד בראשה. הוא החל בעריכת התלמוד הבבלי יחד עם רבינא, עבודה שאותה השלימו ממשיכי דרכו. היה עשיר מופלג עד כדי שציינה הגמרא כי "מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד"[22]. בגמרא מסופר גם על עסקה בה מכר יער שהיה בבעלותו[23]. השפעתו הייתה רחבה, וגם ראש הגולה, רב הונא בר נתן, היה כפוף אליו.

קישורים חיצוניים

ביוגרפיה
היסטוריה, מנהגים ומאמרים

הערות שוליים

  1. רבי יונתן בן יחיאל, מילון למלות זרות בתלמוד ובספרות המדרשית, בערך "אמוראים".
  2. הדרשות בישראל, לצונץ, הוצאת מוסד ביאליק, מהדורת חנוך אלבק, פרק 20.
  3. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לו עמוד א.
  4. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כד עמוד א.
  5. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כו עמוד א; רש"י שם כותב: "שביעית בזמן הזה דרבנן - דבטלה קדושת הארץ".
  6. תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ה', הלכה ד'.
  7. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קג עמוד ב.
  8. אנציקלופדיה עברית, כרך ו', עמ' 419.
  9. ביאליק ורבינצקי, ספר האגדה, עמ' רפא-צב.
  10. דובנוב, דברי ימי עם עולם, כרך ג עמוד 92.
  11. משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ג'.
  12. תוספתא, מסכת שביעית, פרק א', משנה א'.
  13. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קיז עמוד א.
  14. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף יז עמוד א.
  15. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יד עמוד א.
  16. הרב אהרן היימאן, "אמוראים", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 1063-1062, באתר HebrewBooks.
  17. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד ב.
  18. תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ד', הלכה ב'.
  19. Geoffrey Herman, A Prince Without a Kingdom: The Exilarch in the Sasanian Era, Mohr Siebeck, 2012, pp. 295-296.
  20. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נט עמוד א.
  21. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פו עמוד א.
  22. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נט עמוד א. ראה גם בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף לז עמוד א ותלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נז עמוד א. ותלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל עמוד ב.
  23. תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף סב עמוד ב.
בית המקדש הראשוןבית המקדש השנימשכן שילהבית המקדש השלישייציאת מצריםקבלת התורהגלגלאוהל מועדגירוש ספרד ופורטוגליהושע בן נוןמשה רבינותקופת השופטיםנביאיםאנשי כנסת הגדולהתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםשעבוד מצריםהגויים הנשאריםמלכות אשורמלכות בית דודגלות בבלמלכות פרסמלכות יוןגלות אדוםהשואהעקבתא דמשיחאגאולה העתידהאלף השלישיאלף הרביעיאלף החמישיאלף השישיסנהדרין במקומהבית המקדשגלותגאולה העתידההיסטוריה של עם ישראל
ג'תתק"פ-ד'רל"ה - תקופת האמוראים