רוברט טומבס
 | |||||||
| רוברט טומבס, שנות ה-70 של המאה ה-19 | |||||||
| לידה |
2 ביולי 1810 וושינגטון, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 בדצמבר 1885 (בגיל 75) וושינגטון, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | רוברט אוגוסטוס טומבס | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית  הקונפדרציה | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות רסטהייבן, במחוז וילקס, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
רוברט אוגוסטוס טומבס (באנגלית:Robert Augustus Toombs; 2 ביולי 1810 – 15 בדצמבר 1885) היה פוליטיקאי, עורך דין וחוואי אמריקאי מג'ורג'יה שנמנה אל מייסדי קונפדרציית המדינות של אמריקה ("הקונפדרציה") והיה מזכיר המדינה הראשון שלה. הוא כיהן בקבינט של נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס וכן שירת בצבא הקונפדרציה, אך בהמשך היה אחד ממבקריו של דייוויס. לאחר תבוסת הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארצות הברית הוא נמלט, ושב לארצות הברית ב-1867 לאחר מות בתו. הוא צבר מחדש את כוחותיו הפוליטיים לאחר סיום תקופת השיקום.
כעורך דין בהכשרתו, רכש טומבס בשנים שלפני המלחמה מוניטין כנואם מוכשר בבית הנבחרים של ארצות הברית ובהמשך בסנאט ארצות הברית. כבעל עבדים הוא מצא מכנה משותף עם עמיתו מג'ורג'יה, אלכסנדר סטיבנס, שנאבק למען זכויות המדינות ולהחלתה של העבדות בטריטוריות החדשות שסופחו לארצות הברית במערב. טומבס תמך בפשרת 1850, אך מאוחר יותר תמך בפרישת מדינות הדרום מן האיחוד. הוא נודע כנואם רגשן ובעל נוכחות פיזית מרשימה, אך הרגליו הבלתי מתונים ואישיותו ההפכפכנית הגבילו את קידום הקריירה שלו. בממשלת הקונפדרציה שהוקמה, מונה טומבס לתפקיד מזכיר המדינה. הוא מתח ביקורת על קרב פורט סאמטר, שגרמה להסתכסכותו עם הנשיא ג'פרסון דייוויס (שהוא שאף להחליפו בתפקידו), והוא פרש מן הקבינט כדי להתגייס לצבא הקונפדרציה. הוא הגיע לדרגת בריגדיר גנרל ונפצע בקרב אנטיאטם. ב-1863 התפטר טומבס מתפקידו בצבא הקונפדרציה כדי להצטרף למיליציה של ג'ורג'יה. לאחר מכן הוא דחה הצעות לקידום והתפטר כשהוא ממשיך להיות מסוכסך עם דייוויס. בתום המלחמה הוא נמלט לקובה ושב לג'ורג'יה ב-1867, אך סירב לבקש חנינה נשיאותית והיה מנוע מלכהן בכל משרה פוליטית עד לאחר תום תקופת השיקום.
ראשית חייו
רוברט אוגוסטוס טומבס נולד בוושינגטון שבג'ורג'יה כילדם החמישי של קתרין יולינג ושל החוואי רוברט טומבס. משפחתו הייתה ממוצא אנגלי. אביו מת כאשר הוא היה בן חמש. כשמלאו לו 14 שנים הוא החל את לימודיו בפרנקלין קולג' שבאוניברסיטת ג'ורג'יה שבאת'נס. באותה תקופה הוא היה חבר ב"חברה הספרותית הדמוסתנסית" (אנ'). לאחר שהאוניברסיטה הענישה את טומבס על התנהלות בלתי ראויה בתקרית שאירעה בעת משחק קלפים, הוא המשיך את לימודיו ביוניון קולג' בסקנקטדי, ניו יורק. הוא סיים את לימודיו שם ב-1828 ושב לדרום כדי ללמוד משפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה בשארלוטסוויל.
ב-30 בנובמבר 1830, לאחר קבלתו ללשכת עורכי הדין של ג'ורג'יה, נשא טומבס לאישה את אהובת נעוריו, מרתה ג'וליאן ("ג'וליה") דו'בוס (1883-1813), בתו של אזקיאל דו'בוס ממחוז לינקולן שבג'ורג'יה.[1] לזוג נולדו שלושה ילדים: לורנס קטלט (1832-1831, מתה משנית), מרי לואיזה (1855-1835, מתה בלידה יחד עם תינוקה), ושרה (סאלי, 1866-1835, מתה מסיבוך בלידה יחד עם בנה החמישי, ג'וליאן).
ראשית הקריירה המשפטית והפוליטית
טומבס התקבל ללשכת עורכי הדין של ג'ורג'יה והחל לעסוק בעריכת דין ב-1830. הוא נכנס לפוליטיקה ונבחר לבית המחוקקים של ג'ורג'יה שם הוא כיהן בשנת 1838. לא עלה בידו להיבחר מחדש בשנה שלאחר מכן אך הוא נבחר שנה אחר כך וכיהן בשנים 1840 – 1841. לאחר תקופה קצרה נוספת שבה הוא לא נבחר, עלה בידו להיבחר שוב ב-1842 והוא כיהן בבית הנבחרים עד 1844. מזגו הנוח, נטייתו לאהבת הבילויים, והצלחתו בתחום המשפט, זיכו אותו בתשומת לב הולכת וגוברת ובהערצתם של בני ג'ורג'יה.
ב-1844 נבחר טומבס לבית הנבחרים של ארצות הברית, שם הוא נבחר מחדש מספר פעמים וכיהן עד 1853. ב-1852 בחרו בו חברי בית המחוקקים של ג'ורג'יה כנציג המדינה בסנאט ארצות הברית. שם הצטרף טומבס לידידו הקרוב שכיהן גם הוא כסנאטור מטעם המדינה, אלכסנדר סטיבנס מקרופורדוויל שבג'ורג'יה. ידידותם התאפיינה בקשר אישי ופוליטי הדוק שהגדירה וביטאה ביעילות את מעמדה של ג'ורג'יה בסוגיות הלאומיות באותן שנים. מעמדו של טומבס, כמו זה של סטיבנס, עלה כתומך אדוק של זכויות המדינות והוא היה לחבר במפלגה הוויגית. לאחר שמפלגה זו התפרקה, סייע טמובס ביצירתה של "מפלגת האיחוד החוקתי" קצרת הימים בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19.
כמו רוב הוויגים, ראה טומבס בטקסס כמדינה ה-28, אך הוא התנגד למלחמת ארצות הברית-מקסיקו. ההיסטוריון ויליאם תומפסון כתב שטומבס היה:
נכון להצביע בעד כל תקצוב הדרוש כדי להדוף פלישה. אך הוא לא הסכים שהטריטוריה שהשתרעה בין נהר נואסס לבין ריו גראנדה הוא חלק מטקסס. הוא הכריז שתנועת הכוחות האמריקאים אל ריו גראנדה בפקודתו של הנשיא ג'יימס פולק "הייתה מנוגדת לחוקי הארץ הזאת, השגת גבול של זכויות הבית הזה ותוקפנות כלפי זכויותיה של מקסיקו".[2]
בעל עבדים
טומבס ואחיו גבריאל החזיקו בבעלותם מטעים גדולים והפעילו אותם תוך שימוש בעבדים אפרו-אמריקאים. טומבס הגדיל את מספר העבדים שבבעלותו האישית כאשר הונו גדל. ב-1840 היו בבעלותו שישה עבדים וב-1850 17 עבדים. ב-1860 היו בעלותו 16 עבדים באחוזתו שבמחוז וילקס ו-32 עבדים באחוזתו שבשטח של 3,800 אקרים ששכנה במחוז סטויוארט.
באותה שנה התגוררו טומבס ורעייתו ללא קרובי משפחה נוספים במחוז וילקס. במפקד האוכלוסין של אותה שנה נרשם שהוא היה בעל קרקעות בשווי של 200,000 דולר וערך נכסיו האישיים, כולל העבדים, הגיע לשווי של 250,000 דולר. אחד מעבדיו, גארלנד ה. וייט, נמלט זמן קצר לפני פרוץ מלחמת האזרחים. הוא היה לחייל וכומר בצבא האיחוד ב-1862. שאר העבדים באחוזותיו של טומבס שוחררו על ידי צבא האיחוד כאשר זה כבש את האזור הזה בג'ורג'יה.
מיוניוניסט לתומך הקונפדרציה
במהלך שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, נאבק טומבס למצוא מכנה משותף בן המדיניות הלאומית לבין האינטרסים האישיים שלו. הוא התנגד לסיפוחה של טקסס, אך נשבע להגן על המדינה החדשה מרגע שהיא הצטרפה לארצות הברית בסוף 1845. הוא גם התנגד למלחמת ארצות הברית-מקסיקו, למדיניות של הנשיא פולק בנוגע לאורגון, למכסי ווקר של 1846 ולתנאי וילמוט שהוצעו לראשונה באותה שנה. בשיתוף עם אלכסנדר סטיבנס ועם האוול קוב הוא הגן על פשרת 1850 של הנרי קליי כנגד הדרומיים שדחפו לפרישה מהאיחוד כפתרון יחידי למתחים בנוגע לסוגיית העבדות. הוא גינה את ועידת נאשוויל, התנגד לתומכי הפרישה בג'ורג'יה וסייע להתוות את מצע ג'ורג'יה המפורסם. עמדתו במהלך שנות ה-50 הייתה פרגמטית. הוא סבר שרעיון הפרישה בלתי מעשי.
טומבס תמך בהרחבת העבדות אל הטריטוריות של קליפורניה וניו מקסיקו. הא התנגד לביטול העבדות בוושינגטון די. סי.. הוא הביע את דעתו שהטריטוריות היו רכוש משותף של כל אזרחי ארצות הברית ושהקונגרס חייב להבטיח יחס שווה הן לבעלי העבדים והן לאלו שלא החזיקו עבדים בבעלותם. עם יופרו זכויות הדרום, הכריז טומבס, "שחילוקי הדעות ישררו לעד".
בין השנים 1853 – 1861 כיהן טומבס כחבר הסנאט של ארצות הברית. הוא הצטרף באי-רצון למפלגה הדמוקרטית כאשר חוסר עניין בקרב המדינות האחרות חרצו את גורלה של מפלגת האיחוד החוקתי. טומבס תמך בחוק קנזס נברסקה של 1854, לכניסתה של קנזס כמדינת עבדות על פי חוקת לקומפטון ול"חוק האנגלי" שהציע העברת קרקעות פדרליות לקנזס בתמורה לקבלת חוקת לקומפטון על ידיה. עם זאת, אמונתו בגמישותה וביעילותה של הממשלה הלאומית לפתור את העימותים המפלגים דעכה ככל ששנות ה-50 התקרבו לסיומן.
טומבס נכח באולם הסנאט ב-22 במאי 1856 כאשר חבר הקונגרס פרסטון ברוקס הכה את הסנאטור צ'ארלס סאמר עם מקל. כאשר חבט ברוקס בסאמר, מנעו בעלי בריתו, לורנס קייט והנרי אדמונסון, מחברים אחרים בבית לבוא לעזרתו של סאמר, כשקייט כיוון אליהם אקדח כדי שיישארו במקומותיהם. סנאטור ג'ון ג'. קריטנדן ניסה להתערב והתחנן בפני ברוקס שלא יהרוג את סאמר. בשלב זה היה על טומבס להתערב לטובתו של קריטנדן, ולהתחנן בפני קייט לא לתקוף אף אחד שלא היה חלק מהעימות בין ברוק וסאמר, אף על פי שטומבס ציין גם הוא מאוחר יותר שאין לא שום עניין למנוע את תקיפת סאמר על ידי ברוקס והוא אף קיבל זאת.[3]
ב-24 ביוני 1856 הגיש טומבס את הצעת החוק שנקראה על שמו שבה הוצע קיומה של ועידה חוקתית בקנזס על פי תנאים שהוכרו על ידי כמה מתנגדי עבדות כהוגנים. מהלך זה ציין את הוויתורים שנעשו על ידי הסנאטורים תומכי העבדות במהלך הוויכוח על קנזס. אך חוק זה לא התנה את אישור החוקה המוצעת של קנזס על ידי משאל עם, כפי שההצבעה על חוקת לקומפטון הראתה שהיא תנחל מפלה קשה.
ההיסטוריון ויליאם תומפסון מתייחס לטומבס כ"איש שהיה מרוחק מן העם בשל עושרו ושתלטנותו. אך מראהו המרשים והנאה, יכולותיו שלא היו מוטלות בספק והאומץ שהפגין בדיבורו, עשו רושם רב על בני ג'ורג'יה, שאפשרו לו לשמור על תפקידו ברמה הלאומית עד אשר מלחמת האזרחים השיבה אותו הביתה". על פי ההיסטוריון ג'ייקוב ס. קלאוסון, הוא היה "פוליטיקאי בעל דימוי של שור שהמיזוג של שנינותו החדה והטקט הפוליטי שלו, עוררו את קשת הרגשות המלאה מצד בוחריו ועמיתיו... הוא לא היה יכול לאזן את אישיותו ההפכפכה עם מיומנותו הפוליטית".[4]
הפרישה
במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-18620 תמך טומבס בג'ון ברקינרידג'. ב-22 בדצמבר, זמן קצר לאחר בחירתו של הרפובליקני אברהם לינקולן, שלח טומבס מברק לג'ורג'יה שבו הוא הודיע ש"הפרישה ב-4 במרץ תרעם מהקלפיות כקולה המאוחד של ג'ורג'יה".[5] ב-7 בינואר הוא נשא נאום פרידה בסנאט שבו הוא אמר: "אין אני חפץ בשוויון לשחורים, בשום אזרחות לשחורים, אנו לא רוצים שהגזע השחור ישפיל את הגזע שלנו וכאיש אחד אנו נפגוש אתכם על הגבול עם החרב ביד אחת ועם הלפיד ביד האחרת".[6] הוא שב לג'ורג'יה, ויחד עם המושל ג'וזף בראון הוא הוביל את המאבק למען הפרישה מול אלכסנדר סטיבנס והרשל ג'ונסון שהתנגדו לה. השפעתו של טומבס הייתה גורם רב עוצמה שגרם לתמיכתם של הוויגים הוותיקים בפרישה מידית.
הקונפדרציה
בחירתו של ג'פרסון דייוויס כנשיא החדש של הקונפדרציה ניפצה את תקוותיו של טומבס להחזיק במשרה הרמה. בבחירות לנשיאות הקונפדרציה הוא הפסיד בשל הרגלי השתייה הבעייתיים שלו שהיו ידועים למנהיגי הקונפדרציה.[7] טומבס לא ניחן בכישורים דיפולמטיים, אך דייוויס בחר בו כמזכיר המדינה של הקונפדרציה. הוא היה החבר היחידי בקבינט של דייוויס שהביע את התנגדותו לתקיפת פורט סאמטר.
לאחר שקרא את המכתב ששלח לינוקלן למושל קרוליינה הדרומית, אמר טומבס לדייוויס:
אדוני הנשיא, בנקודת זמן זו זוהי התאבדות, רצח, וזה יגרום לנו לאבד את כל ידידנו בצפון. אתם תכו בקן צרעות המשתרע מההרים ועד לים ונחילי הליגיונות שכעת יושבים בשקט יתפרצו ויעקצו אותנו עד מוות. זה לא נחוץ. זה מציב אותנו במקום לא נכון. זהו צעד הרה אסון.[8]
גנרל בצבא
תוך כמה חודשים מיום מינויו כחבר הקבינט, מצא עצמו טומבס מתוסכל, והתפטר מתפקידו כדי להתגייס לצבא הקונפדרציה. ב-19 ביולי 1861 הוא הוצב כבריגדיר גנרל ושירת כמפקד בריגדה בארמיית הפוטומק ולאחר מכן בדיוויזיה בפיקודו של דייוויד ר. ג'ונס בארמיית וירג'יניה הצפונית. הוא פיקד על כוחות במהלך מערכת חצי האי, קרבות שבעת הימים, מערכת וירג'יניה הצפונית ומערכת מרילנד. טומבס נפצע בידו בקרב אנטיאטם, שם הוא פיקד על ההגנה ההירואית על גשר ברנסייד.
ב-3 במרץ 1863 פרש טומבס מצבא הקונפדרציה. הוא שב לג'ורג'יה, שם הוא מונה כקולונל במיליציית הפרשים השלישית של ג'ורג'יה. בהמשך הוא שירת כבריגדיר גנרל וכשליש בדיוויזיית ג'ורג'יה של הגנרל גוסטבוס ו. סמית'. הוא מתח ביקורת קשה על דייוויס ועל ממשלת הקונפדרציה והתנגד לגיוס החובה ולהשעיית חוק הביאס קורפוס. בעיתונים הושמעו אזהרות שדבריו גובלים בבגידה. בקרב האחרון שהתנהל בקולומבוס, ג'ורג'יה פיקד טומבס על הכוח שהגן על הגשר העליון. עם תום המלחמה הוא נמלט לקובה ולאחר מכן לפריז, יחד עם פ.ג.ט. בורגארד וג'וליה קולוויט, רעיתו של גנרל אחר בצבא הקונפדרציה. הם ביקשו להימנע ממעצר וממשפט כמו שאר מנהיגי הקונפדרציה.
שנותיו האחרונות
רעייתו של טומבס שבה לג'ורג'יה בסוף 1866 לאחר מותה של בתם סאלי, האחרונה שנותרה בחיים. היא עזרה לחתנם האלמן בגידול ילדיהם הקטנים. טומבס התגעגע לאשתו ושב לג'ורג'יה ב-1867, אך סירב להגיש בקשת חנינה לנשיא. עד יומו האחרון הוא לא קיבל בחזרה את זכות ההצבעה ולא החזיק בשום משרה פוליטית.
אף על פי כן, פתח טומבס מחדש את משרד עורכי הדין שלו יחד עם חתנו דאדלי מ. דו'בוס, שאפשר לו להתפרנס. דו'בוס נבחר ב-1870 לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית וכיהן שם תקופת כהונה אחת. בהדרגה השתקם מעמדו הפוליטי של טומבס בג'ורג'יה. הוא יזם את הוועידה החוקתית של ג'ורג'יה של 1877 והיה הדמות המובילה בה. באותה שנה נסוגו אחרוני הכוחות הצבאיים הפדרליים מהדרום. הוא פעל במיומנויות הפוליטית שלו ובמזגו שבעבר הקנו לו את המוניטין של אחד מהמנהיגים המשפיעים ביותר של ג'ורג'יה. הוא זכה לאהדת הציבור על התנגדותו למסילות הברזל ולהשקעת המדינה בהן.
מותו והנצחתו
1883 הייתה שנה שעמדה בסימן של אבידות אישיות עבור טומבס. אחריה הוא שקע בדיכאון ובאלכוהוליזם וכתוצאה מכך לקה בעיוורון. בתחילת חודש מרץ אותה שנה לקה חתנו, דאדלי מ. דו'בוס, בשבץ מוחי ומת. בעל בריתו הפוליטי משכבר הימים, סגן נשיא הקונפדרציה לשעבר ומושל ג'ורג'יה, אלכסנדר סטיבנס, מת גם הוא. בספטמבר הלכה לעולמה רעייתו ג'וליה. רוברט טומבס נפטר ב-15 בדצמבר 1885. הוא נטמן בבית הקברות רסטהייבן שבמחוז וילקס לצד אשתו, בתו, וחתנו. הוא הותיר אחריו את ארבעת נכדיו.
ביתו ואחוזתו במחוז וילקס נמצאים בבעלות המחלקה למשאבים טבעיים של ג'ורג'יה והם מחזיקים את ביתו שבעיר וושינגטון הסמוכה.[9] ג'ורג'יה הקימה נקודת ציון היסטורית בקלארקסוויל שבמחוז האברשאם המציינת את המקום בוא עמד בית טומבס-בלאקלי, שטומבס רכש כמעון קיץ ב-1879 וחמש שנים מאוחר יותר מכר אותו לשופט בית המשפט העליון של ג'ורג'יה לוגן א. בלאקלי. בית זה עלה באש ב-1897.[10]
על שמו של טומבס נקראו מחוז בג'ורג'יה, מחוז וילקין במינסוטה שבעבר נקרא מחוז טומבס, המחוז השיפוטי בג'ורג'יה ששולט על כמה מחוזות,[11] העיירה טומסבורו בג'ורג'יה, מחנה טומבס בג'ורג'יה שם נערכו האימונים הבסיסיים של יחידת צנחנים במלחמת העולם השנייה, ו"האקדמיה הנוצרית על שם רוברט טומבס" בליונס, ג'ורג'יה.[12]
קישורים חיצוניים
- רוברט טומבס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- רוברט טומבס באתר Find a Grave
הערות שוליים
- ^ Toombs, Robert. "Letters to Martha Juliann DuBose Toombs, 1850-1867". Digital Library of Georgia.
- ^ Mark Scroggins, Robert Toombs: The Civil Wars of a United States Senator and Confederate General, McFarland, 2014, p. 45.
- ^ Scroggins, Mark (2011). Robert Toombs: The Civil Wars of a United States Senator and Confederate General. Jefferson, NC: McFarland & Company. p. 91.
- ^ Jacob S. Clawson, "A Georgia Firebrand in the Midst of the Sectional Crisis" (H-CivWar, March 2012)
- ^ Deanna Spingola, he Ruling Elite: A Study in Imperialism, Genocide and Emancipation, Trafford Publishing, 2011, p. 408.
- ^ "The South Rises Again and Again and Again", Opinionator blog, New York Times, 27 January 2011
- ^ F. N. Boney (1997). Rebel Georgia. Mercer University Press. pp. 19–20.
- ^ Mark Scroggins (2011). Robert Toombs: The Civil Wars of a United States Senator and Confederate General. McFarland. p. 134.
- ^ "Home - Washington-Wilkes Chamber of Commerce, GA". www.washingtonwilkes.org.
- ^ "Historical Markers by County - GeorgiaInfo". georgiainfo.galileo.usg.edu. Retrieved June 13, 2019.
- ^ "Council of Superior Court Judges". www.cscj.org
- ^ אתר הבית
