רוזנות פלטינית (האיים הבריטיים)
רוזנות פלטינית (באנגלית: County Palatine או Palatinate, בלטינית: palatio regis) הייתה אזור באיים הבריטיים שבשליטת אציל תורשתי שנהנה מסמכויות ואוטונומיה מיוחדת לעומת שאר הממלכה. השם "פלטיני" או "פלטינות" בא משם התואר הלטיני palatinus ("של ארמון", "קשור לארמון", בצרפתית: palaisin), שבתורו בא מהשם "palatium" (פלטיום), שמשמעותו "ארמון". השליט של אזור כזה שנקרא לורד או רוזן פלטין (Earl Palatine) או דוכס פלטין, נהנה מסמכויות כמו-מלכותיות (בלטינית: jura regalia) בתחום האזור. האציל השליט נשבע אמונים למלך אנגליה אולם שלט ברוזנות או הדוכסות שלו במידה רבה מאד בלי תלות במלך. להבדיל מרוזנות פלטינית, הברונות הפאודלית הייתה כפופה למלך, בלי כל סמכויות עצמאיות. גם שליטי הרוזנויות הפלטיניות יצרו יחסים של חסות כלפי ברונים שמתחתם
הרוזנויות הפלטיניות נוצרו באיים הבריטים על ידי השושלות הנורמניות. אזורים מסוג זה היו קיימים באירופה היבשתית מזמנים מוקדמים יותר. בדרך כלל אוטונומיה מסוג פלטיני הוענקה על ידי המלך באזורי ספר, בתקופה שהם היו בסיכון גבוה לפלישות או נסיגות של מורדים מזוינים. המלכים הנורמנים של אנגליה הקימו רוזנויות פלטיניות או פלטינויות בצפון אנגליה, בוויילס ובאירלנד. מכיוון שהשלטון בהם היה תורשתי, כמה מהרזונויות הפלטיניות האלה שרדו באופן חוקי מעבר לסוף . באיים הבריטיים הוקמו שלוש רוזנויות פלטיניות או פלטינויות חשובות: הרוזנויות הפלטיניות של דרהם וצ'שייר והדוכסיות לנקסטר.
בצפון אנגליה
אחרי הכיבוש הנורמני (1069-1066) הוקמו בצפון אנגליה במאה ה-11 רוזנויות פלטיניות כחלק מן ההגנת הגבול הצפוני נגד סקוטלנד וההגנה על הגבול המערבי עם וויילס. על מנת שתמאלנה ביעילות את תפקידן זה קיבלו שליטיהם - הרוזנים הפלטינים סמכויות כמו-מלכותיות. הם החזיקו מוסדות מנהל ובתי משפט עצמיים, עצמאים כלפי המלך, אם כי כפופים לו באופן פורמלי בלבד. לכן יכול היה לטעון בסביבות 1300 הארכידיאקון ויליאם דה סנט בוטולף כי "באנגליה יש שני מלכים:המלך האדון של אנגליה הנושא כתר והבישוף האדון של דרהאם הנושא מצנפת (מיטרה) במקום כתר" מחוזות אלה פעלו בדומה לרוזנויות הפלטיניות הגרמניות.
ויליאם הכובש היה מייסדן של הרוזנויות הפלטיניות של דרהאם וצ'סטר. לפלטינות צ'סטר היה שליט משלה - הרוזן צ'סטר ופרלמנט עצמי, שבו היו חברים ברונים מקומיים ושלא היה לו ייצוג בפרלמנט של אנגליה עד שנת 1543. עם זאת שמר הפרלמנט של צ'סטר זכויות יתר מיוחדות מסוימות עד לשנת 1830. באופן מסורתי הרוזנות צ'סטר החל משנת 1254 נוהלה על ידי בנו הבכור של מלך בריטניה (פרט לזמן קצר בשנים 1265-1264 כשהשלטון בה נתפס על ידי סימון דה מונפור) עד ליום הכתרתו כנסיך ויילס.
בראש הרוזנות הפלטינית דרהאם בין השנים 1836-1071 עמדו הבישופים של דרהאם, שמונו כאחראים על שטחי המחוז דרהאם מיד עם הכיבוש הנורמני. הבישופים משלו כמו "נסיכים-בישופים" למשך תקופה ארוכה. דרהאם היה נעדר ייצוג בפרלמנט האנגלי עד שנת 1654. שלטונם של הבישופים הסתיים ב-1836. עד ימינו ה"מיטרה" - המצנפת של הבישוף - נושאת סמל עם כתר קטן הדומה לזה של דוכסים, המשקף את העבר המפואר של התפקיד כ"רוזן פלטין".
הדוכסות לנקסטר קיימת עד ימינו בבעלות מלכותית. הקסהאמשייר שהיה חלק מרוזנות דרהאם סופח לנורת'מברלנד בשנת 1592.
יש לציין כי בתחום המשפטי עד שנות ה-1970 פעלו בלנקסטר ובדורהאם בתי משפט קנצרליים (Court of Cancery) מקומיים: בית המשפט הקנצלרי של הרוזנות הפלטינית לנקסטר ובית המשפט הקנצלרי של הרוזנות הפלטינית דרהאם וסדברג'. ערעורים נגד החלטות של בית המשפט המחוזי נדונו קודם בפני בתי משפט אלה.
דוכסות לנקסטר זכתה למעמד של פלטינות בשנת 1351. באותה שנה רוזן לנקסטר הועלה לתואר דוכס. לנקסטר הייתה לדוכסות השנייה של אנגליה אחרי דוכסות קורנוול שהוקמה ב-1337 שהיא בעצמה קיבלה סמכויות פלטיניות. עם עלייתו לכס המלכות של הנרי הרביעי ב-1399 אוחדה הדוכסות עם כתר אנגליה. עם זאת האחוזות הענקיות של לנקסטר לא סופחו לאחוזות המלוכה, ועד היום הן מנוהלות בנפרד. הסמכויות הפלטיניות המיוחדות של לנקסטר חדלו נלקחו ממנה בהדרגה עד לשנת 1873. כששותים לכבוד המלכה במחוזות אלה אומרים עדיין "לשלום המלכה, דוכסית לנקסטר".
רוזנויות פלטיניות אחרות
בגבול אנגליה-וויילס ובוויילס
.svg)
בשטח וויילס שנכבשה על ידי הנורמנים פעלו נסיכות וויילס (Pura Wallia) (עצמאית בפועל עד 1283) מחד והמארקות הוולשיות - Welsh Marches או בלטינית - Marchia Wallia) מאידך.[1] "המארקות הוולשיות" היו נחלות באזור הספר שבין אנגליה לווילס, עם שלוחות עמוקות בעיקר בחלקים הנמוכים של וויילס.[1] גבולות ויילס עם אנגליה לא היו קבועים עד למאה ה-16. בראש המארקות הועמדו ברונים נורמנים ואנגלו-נורמנים שנקראו Marcher Lord, תואר זה הפך לשקול כנגד "מרקיז" בצרפת או "מרקגראף" בגרמניה. שלושה מברוניו של ויליאם הכובש התמנו לרוזנים (Earls) באזור זה:רוג'ר ממונטגומרי - לרוזן שרוסברי (ששלט בחלק מהמחוז שרופסשייר), יו ד'אווראנש - לרוזן צ'סטר, ויליאם פיצאוסברן לרוזן הרפורד. [2] המילה "מארקה" מקורה במילה הפרוטו-הודו-אירופית mereg שמשמעותה "שוליים",[3] ה-Marcher Lords שדמו לבסמכויותיהם ל"רוזנים הפלטינים" שבשאר אנגליה, כללו את הרוזנים (earls) של צ'סטר, גלוסטר, הרפורד, שרוסברי שמרכזיהם היו באנגליה ופמברוק שכולה בדרום וויילס. הם היו נתינים של מלך אנגליה, וקיבלו מהמלך את המשימה להגן על הגבול בין אנגליה לוויילס. לעומת זאת לאורך כ-450 שנה קיבלו זכויות יתר, כולל זכות למשפט נפרד מהחוק האנגלי, וסמכויות עצמאיות אחרות, שנלקחו מהם ברובן מאוחר יותר, בשנים 1535-1542 בסביבות 1301 היו כארבעים Marcher Lords.
העיר לאדלו (Ludlow) שימשה תקופה ארוכה כמרכז המנהלי של "המארקות הוולשיות" וגם כבירת ווילס עצמה (1689-1489).
בפמברוקשייר שבדרום מערב ווילס הוקמה בשנת 1138 רוזנות פלטינית. ב-1535 שטחי וויילס עברו תחת שליטה ישירה של הכתר האנגלי.
בדרום ובמזרח אנגליה
בדרום ובמזרח אנגליה הוקמו בתקופה הנורמנית רוזנויות פלטיניות במחוז קנט וב"אי אילי" שבקיימברידג'שייר. בשנת 1067 אזור קנט הפך לרוזנות פלטינית חצי-אוטונומית תחת הנהגתו של הבישוף אודו מבאייה, אח למחצה של ויליאם הכובש. ההתנגדות לשלטון המשיכה בקנט תקופה ארוכה ולכן מלכי אנגליה ויתרו לתושביו והרשו קיומם של חוקים מיוחדים שלהם כמו ה gavelkind לגבי הורשת האדמות. חוק זה בוטל בקנט רק בשנת 1926.[4] האזור הידוע כ"אי אילי" (עם העיר אילי) הפך בשנת 1109 לרוזנות פלטינית בראשות הבישוף המקומי. מעמד הפלטינות הוענק על ידי המלך הנרי הראשון והוא הסתיים בעקבות החלטת הפרלמנט האנגלי בשנים 1535-1536. עם זאת הבישוף מאילי נהנה עדיין מזכויות משפטיות מיוחדות בתחום האזרחי והפלילי. הסמכויות הממלכתיות האחרונות של הבישוף בוטלו לחלוטין בשנת 1837.
לקריאה נוספת
- Peter Ackroyd The History of England vol.I Foundation Pan Books, ,Macmillan, London 2012
קישורים חיצוניים
באתר Britain Express
- The Marchers and Marcher Lords באתר Mortimer Historic Society
הערות שוליים
