דוכסות פפאלץ-צווייבריקן
| |||
-de.svg) | |||
| היסטוריה | |||
|---|---|---|---|
| ישות קודמת |
 רוזנות פפאלץ-זימרן-צווייבריקן  רוזנות ולדנץ | ||
| ישות יורשת |
 הרפובליקה הצרפתית הראשונה | ||
דוכסות פפאלץ-צווייבריקן (בגרמנית: Pfalz-Zweibrücken) היא מדינה לשעבר של האימפריה הרומית ה"קדושה" עם זכויות הצבעה מלאות לרייכסטאג. בירתה הייתה צווייבריקן (בצרפתית: Deux-Ponts). הבית השולט בדוכסות, ענף של בית ויטלסבאך, היה גם בית המלוכה של שוודיה מ-1654 עד 1720.
סקירה כללית
פפאלץ-צווייבריקן הוקמה כנסיכות נפרדת בשנת 1459, כאשר שטפן, רוזן פפאלץ-זימרן-צווייבריקן חילק את נחלותיו, פפאלץ-זימרן ופפאלץ-צווייבריקן, בין שני בניו.[1] הבן הצעיר לודוויג הראשון קיבל את רוזנות צווייבריקן ואת רוזנות ולדנץ.
פפאלץ-צווייבריקן חדלה להתקיים בשנת 1797 כאשר סופחה לצרפת. לאחר קונגרס וינה ב-1815, חלקים ממנה הוחזרו לדוכס האחרון, מקסימיליאן הראשון יוזף,[1] אשר צורפו עם שטחים אחרים לשעבר בגדה השמאלית של הריין כדי ליצור את מחוז הריין, לימים פפאלץ הריינית.
מקור הדוכסות
הנסיכות הוקמה בשנת 1444 והתממשה בשנת 1453 על ידי חלוקה של רוזנות פפאלץ-זימרן-צווייבריקן, אשר הוקמה בשנת 1410 עבור שטפן, בנו השלישי שנותר בחיים של הנסיך הבוחר רופרכט השלישי.[1] בשנת 1444, שטפן ירש את רוזנות ולדנץ מחותנו, פרידריך השלישי, רוזן ולדנץ. זה איפשר לו לחלק את רכושו בין בניו, פרידריך הראשון ולודוויג הראשון, מה שעם התפטרותו בשנת 1453, שטפן עשה: הבן הבכור פרידריך הראשון קיבל את רוזנות שפונהיים יחד עם התואר "רוזן שפונהיים", וקיבל גם את המחצית הצפונית של פפאלץ-צווייבריקן.[1] הבן הצעיר, לודוויג הראשון, קיבל את רוזנות ולדנץ מירושה של סבו ואת החצי הדרומי של פפאלץ-צווייבריקן-זימרן, שכלל את רוזנות צווייבריקן לשעבר, שנרכשה על ידי נסיכות הבוחר מפפאלץ ב-1385.[1] בין התארים של שטפן היו "הרוזן פלטין מהריין" וה"דוכס בבוואריה". שני הבנים ירשו את הזכות להשתמש בתארים אלה, וזו הסיבה ששתי הנסיכויות החדשות שנוצרו, פפאלץ-זימרן ופלטות-צווייבריקן, תוארו בדרך כלל כרוזנויות פלטין ולעיתים כדוכסויות.[1]
היסטוריה
המאה ה-15
בתקופת שלטונו של לודוויג הראשון, שניהל ארבעה סכסוכים לא מוצלחים נגד בן דודו פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מפפאלץ, אבדו הרוזנויות של לאמבסהיים, וואכנהיים וולדבקלהיים לנסיכות הבוחר מפפאלץ. פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", שהיה מסוכסך גם עם נסיכות הבוחר מפפאלץ, מינה את לודוויג הראשון לפלדמרשל שלו והכיר בפפאלץ-צווייבריקן כדוכסות. לודוויג הראשון עורר את הכרייה ופישט את ניהול הדוכסות.
בתחילה הייתה מייזנהיים הבירה. ב-1477 איימה נסיכות הבוחר מפפאלץ על מייזנהיים והבירה נאלצה לעבור לצווייבריקן, שם היא נשארה עד 1793.
כנסיית אלכסנדר (גר') היא הכנסייה העתיקה ביותר ב-Zweibrücken, כנסיית אולם פרוטסטנטית מאוחרת גותית שנבנתה מ-1493 עד 1514 כמתנה מאלכסנדר, רוזן פפאלץ-צווייבריקן לאחר שובו מעלייה לרגל לארץ הקודש; בקריפטה שלה קבורים צאצאי רוזני ודוכסי הענף. [2]
המאה ה-16
לאחר מותו של לודוויג, הדוכסות לא חולקה. צוואתו חייבה את הדוכסים אלכסנדר וקספר לשלוט בדוכסות במשותף.[1] עם זאת, אלכסנדר הכריז על אחיו הבכור חולה נפש, נעל אותו ושלט לבדו בדוכסות. אלכסנדר גם ניהל מלחמה בנסיכות הבוחר מפפאלץ; חייליו בזזו את פאלץ במהלך מלחמת לנדסהוט. ב-1505, כשהמלחמה הסתיימה בהחלטה קיסרית, הועבר שטח מסוים מנסיכות הבוחר מפפאלץ לפפאלץ-צווייבריקן.[1] אלכסנדר חתם על הסכם ירושה עם הנסיך הבוחר החדש פיליפ, ששיפר במידה ניכרת את היחסים בין שתי המדינות.
אלכסנדר ולודוויג השני הציגו את העדפת הבן הבכור, הכלל לפיו כל הנסיכות תעבור מעתה והלאה בירושה לידי הבן הבכור. בישוויילר נרכשה בשנת 1542, בתקופת העוצרות של רופרכט, רוזן פפאלץ-ולדנץ.[1] בשנת 1544 התפצל הענף הזוטר של פפאלץ-ולדנץ.[1] בשנת 1553, רוזנות לוצלשטיין (כיום לה פטיט-פייר (צר') באלזס) נרכשה מנסיכות הבוחר מפפאלץ.[1] הרוזן וולפגנג פיזר את המנזרים בשטחו, ובכך הגדיל את הכנסותיו,[1] וכן רכש את שטחו של מנזר דיסיבודנברג. בשנת 1557, הוא ירש את רוזנות פפאלץ-נויבורג, חצי ממחוז "הינדר" ("ההמשך") של שפונהיים ומחצית מלורדות גוטנברג מהפאלץ במסגרת חוזה היידלברג;[1] זה הביא ליותר מהכפלת הטריטוריה שלו. בשנת 1558, הוא פיזר את מנזר הורנבך ולקח את שטחו ואת חצי רוזנות מולסהיים. בשנת 1559, קו הנסיך הבוחר נכחד ווולפגנג ירש חלק ברוזנות שפונהיים.[1] הוא השתמש ברווחים הגדולים הללו כדי להעניק לכל אחד מחמשת בניו שטח מסוים: רוזנות פפאלץ-נויבורג ופפאלץ-צווייבריקן, שנפלו בידי בנו השני של יוהאן הראשון ב-1569, והענפים הלא-ריבוניים פפאלץ-זולצבאך, פפאלץ-ווהנשטראוס-פארקשטיין ופפאלץ-בירקנפלד.[1]
המאה ה-17
במהלך מלחמת שלושים השנים נכבשה הדוכסות על ידי כוחות קיסריים ויוהאן השני, רוזן פפאלץ-צווייבריקן נאלץ לברוח למץ. בנו ויורשו פרידריך חזר ב-1645. כאשר פידריך מת ללא יורש זכר בשנת 1661, ירש אותו בן דודו פרידריך לודוויג.[1] במהלך שלטונו, הארץ נכבשה על ידי צרפת ב-1676. צווייברוקן הייתה נחלה של בישוף מץ, שסופחה לצרפת. בשנת 1680 צרפת סיפחה גם את צווייבריקן. ב-1681 מת פרידריך לודוויג בגלות, ללא צאצאים זכרים.[1]
הסכם רייסווייק משנת 1697 החזיר את הדוכסות לבעליה החוקיים, שהיה בן דודו שהודח פעם אחת של פרידריך לודוויג, הרוזן קרל השני מקליבורג, שהיה גם מלך שוודיה כקרל האחד עשר.[1]
המאה ה-18
האיחוד האישי עם שוודיה נמשך עד מותו של קרל השנים עשר, מלך שוודיה ב-1718. כשקרל השנים עשר מת ללא ילדים, הכתר השוודי עבר בירושה לידי אחותו אולריקה אלאונורה, ואילו צווייבריקן נמסרה לבן דודו גוסטב, דוכס צווייבריקן.[1] בשל כך, המלך הפולני הגולה סטניסלאב לשצ'ינסקי, אשר מונה לרוזן פפאלץ-צווייבריקן בשמו של קרל השנים עשר בשנת 1714, נאלץ לעזוב שנה לאחר מותו ב-1719.
משנת 1725 עד 1778, הרוזנים התגוררו בטירת צווייבריקן; לאחר מכן הם עברו לטירת קרלסברג ליד הומבורג, כדי להדגיש את תביעתם לרשת את דוכסות בוואריה. בני המשפחה השלטת נקברו בכנסיית הטירה במייזנהיים ולאחר מכן בכנסיית אלכסנדר בצווייבריקן (נפגעה קשות במלחמת העולם השנייה).
גוסטב היה הרוזן האחרון בקו קלייבורג; כאשר מת ב-1731 ללא יורש זכר,[1] הדוכסות נתפסה על ידי האימפריה. בשנת 1734, הקיסר מינה את כריסטיאן השלישי, רוזן פפאלץ-בירקנפלד לרוזן צווייבריקן.[1] בירקנפלד התפצלה מצווייבריקן לענף זוטר ב-1584.[1] בנו כריסטיאן הרביעי המיר את דתו לקתולית ב-1758.
בתקופת שלטונו של כריסטיאן הרביעי, פיצול האזור צומצם על ידי חילופי שטחים. לדוגמה, בשנת 1768, אודרנהיים וחצי ממולסהיים הועברו לנסיכות הבוחר מפפאלץ, בתמורה לנויבורג, רוזנות הגנבאך, רוזנות זלץ ומנזר זלץ.[1] בשנת 1776 חולק מחוז "ההינדר" של שפונהיים בין צווייבריקן ובאדן, כאשר צווייבריקן קיבלה את קסטלאון, טראבן-טרבאך עם שטארקנבורג ואלנבך, ובאדן קיבלה את בירקנפלד, פראונבורג והרשטיין.[1] במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית שלח כריסטיאן כוח בפיקוד בנו כריסטיאן פון צווייבריקן שנלחם לצד הצבא הצרפתי, ואף השתתף בקרב יורקטאון.
בשנת 1793 כבשה הרפובליקה הצרפתית הראשונה את הגדה השמאלית של הריין, לרבות את שטחה של צווייבריקן. הסיפוח הצרפתי של שטח זה הוכר על ידי קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בסעיף סודי של הסכם קמפו פורמיו שנחתם ב-17 באוקטובר 1797. ב-4 בנובמבר 1797, השטח הכבוש שולב במחוז הצרפתי Mont-Tonnerre שזה עתה נוסד, עם בירתו במיינץ. הכחדת הענפים הבכירים של ויטלסבאך ב-1799 הפכה את הרוזן פלטין האחרון מצווייבריקן, מקסימיליאן יוזף, לנסיך הבוחר ממבוואריה, כמקסימיליאן הרביעי יוזף, כמו גם הנסיך הבוחר מפפאלץ, כמקסימיליאן השני יוזף.[1]
המאה ה-19
פפאלץ-צווייבריקן חדלה רשמית מלהתקיים על ידי הסכם לינוויל ב-1801, שאישר והכיר בינלאומית בסיפוחים הצרפתיים שנקבעו בחוזה קמפו פורמיו.
בשנת 1806 הפך מקסימיליאן יוזף למלך בוואריה, בתור מקסימיליאן הראשון יוזף,[1] ותפקיד הנסיך הבוחר חדל להתקיים.
לאחר קונגרס וינה ב-1815, חלקים מסוימים מהרוזנות לשעבר הוחזרו למקסימיליאן יוזף, מלך בוואריה,[1] יחד עם חלקים מנסיכות הבוחר לשעבר ושטחים שהיו בעבר בבעלות משפחות שונות. מקסימיליאן יוזף מיזג את השטחים הגדה השמאלית הללו כדי ליצור את מחוז הריין (גר'), שהיה ידוע לאחר 1837 פשוט בשם פפאלץ ולפעמים נקרא פפאלץ הריינית (גר'). אזור זה מתכתב במידה רבה עם אזור פפאלץ המודרני ומחוז סארפפאלץ.
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 1.23 1.24 1.25 1.26 Huberty, Michel; Giraud, Alain; Magdelaine, F. and B. (1985). L'Allemagne Dynastique, Tome IV Wittelsbach. France: Laballery. pp. 37–40, 43–45, 54–57, 64–65, 73, 80–88, 101, 104, 108–109, 119, 123, 140–141, 143–147, 202–208, 275–279, 336–337, 340–348. ISBN 2-901138-04-7.
- ^ Hudlet, Richard B. (1993). 500 Jahre Alexanderskirche Zweibrücken, 1493-1993 : Betrachtungen zur Geschichte einer Kirche und einer Stadt [500 years of Alexander's Church Zweibrücken, 1493-1993: Reflections on the history of a church and a city] (בגרמנית). Zweibrücken: Protestantische Kirchengemeinde Zweibrücken-Mitte [Protestant parish of Zweibrücken-Mitte]. ISBN 9783924171186. OCLC 34658300.
