רוז ג'ייקובס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רוז ג'ייקובס
Rose Gell Jacobs
לידה 10 בספטמבר 1888
ניו יורק
פטירה 14 באוגוסט 1975 (בגיל 86)
ניו יורק
פעילות בולטת נשיאת ההסתדרות הציונית הדסה

רוז ג' ג'ייקובס (באנגלית: Rose Gell Jacobs; ‏10 בספטמבר 1888 – 14 באוגוסט 1975) הייתה מורה, אקטיביסטית יהודייה-אמריקאית, נשיאת 'הדסה-הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה' (בשנים 1930–1932, ובשנים 1934–1937[1]).[2] ג'ייקובס הייתה ממייסדות ארגון הדסה בשנת 1912, וגילמה בפועלה את רוח ההתנדבות הציונית האמריקאית. ג'ייקובס צמחה בארגון הדסה, עד שהגיעה לפסגת ההנהגה, ותפסה חלק משמעותי בקידום הארגון והציונות.[1]

ביוגרפיה

ג'ייקובס נולדה וגדלה בעיר ניו יורק בארצות הברית לצד שתי אחיות ואח. היא סיימה את לימודיה באוניברסיטת קולומביה,[1] ובשנים 1908- 1914 לימדה בבתי הספר של המערכת הציבורית בניו יורק.[3] היא הייתה אשת שלום, וזה היה חלק מהאתוס האמריקני באותה התקופה ושאותו ייצגה, כמו נשים רבות שהצטרפו בהמשך להדסה ושהיו פעילות בארגונים חברתיים, שחלקם דגלו בשלום.[4] במסגרת זו, היא הייתה חברה ומעורבת בארגונים אמריקנים פרוגרסיביים כמו: "הליגה להצבעת נשים" (League of Women Voters), "הליגה לשלום וחרות"  (League of Peace and Freedom), ומחלקת הנשים ב"חבר הלאומים". [5]

משפחה

סבה וסבתה של רוז ג'ייקובס היגרו לארצות הברית מליטא (האימפריה הרוסית) והתיישבו בלואר איסט סייד של ניו יורק. סבה היה רוכל, וסבתה, שהייתה נצר למשפחת הגאון מווילנה, הקדישה את חייה למשפחתה ולצדקה יהודית, בכך שסייעה להקים בתים לקשישים, ואספה כסף למשפחה ולחברים מארץ מולדתה. אביה של ג'ייקובס היה בעלים של חנות שעסקה במכר טובין, וגם ניהל השקעות נדל"ן. אימה, שלא זכתה להשכלה רחבה, הדגישה את חשיבות ההשכלה לילדיה, שכולם למדו.[6]

רוז ג'ייקובס הייתה בין המנהיגות הראשונות של הדסה שהייתה נשואה ושניהלה חיי משפחה אישיים. בהמשך הגיעו להדסה מנהיגות נשואות נוספות שהצליחו להתקדם לעמדות הנהגה בכירות. [7]

בשנת 1913 הכירה רוז בעיר אטלנטה בארצות הברית את אדוארד ג'ייקובס (Edward Jacobs), צעיר ציוני שחלק עמה השקפת עולם זהה. הציונות הייתה הגורם המקשר בין שניהם מהיום הראשון שבו נפגשו.[8] בשנת 1914 נישאה רוז לאדוארד ג'ייקובס, שלימים הפך לעורך דין במקצועו,[1] והשניים ערכו את ירח הדבש שלהם בארץ ישראל.[9]  במהלך התקופה המוקדמת של הנישואין, התגוררו בני הזוג ג'ייקובס בדרום ארצות הברית. [6]

לבני הזוג ג'ייקובס נולדו שני ילדים: ג'ושוע ורות [1] ושניהם  היו מעורבים בהמשך בעשייה התנדבותית יהודית, אבל לאו דווקא דרך הדסה.[7]  ג'ושוע שירת כקצין יהודי בצי האמריקאי ובעת שהיה בדרגת סרן (Lieutenant)  בשנת 1945 זכה באות לגיון ההצטיינות על הפגנת אומץ לב, כמפקד של יחידת ספינות שפעלה תחת אש. [10]

ג'ייקובס זכתה לתמיכה משפחתית יוצאת דופן בפעילותה הציבורית, אך הקריבה אישית רבות למען הדסה. בן זוגה אדוארד אמר שאף על פי שאי זמינותה אינה הוגנת כלפי ילדיהם, הוא האמין שפעילותה מועילה לו ולהם. בנוסף, כאשר ג'ייקובס סיפרה לבנה ג'ושוע שהיא מתכוונת לפרוש מתפקידה, הוא אמר לה: "אל תעשי זאת, העם היהודי זקוק לך". [7]

זהות יהודית 

הזהות היהודית של רוז ג'ייקובס הייתה חזקה, והושפעה רבות מהסבא והסבתא שלה, שמילאו תפקיד חשוב בילדות שלה. היא גדלה על בסיס ערכים יהודיים ושירות ציבורי, ומשפחתה עברה תהליך מהיר של אמריקניזציה. לפי ג'ייקובס, משפחתה שיקפה משפחות עולים ממעמד הביניים שלא איבדו את מורשתם היהודית. אחרי נישואיה, שמרה ג'ייקובס על בית יהודי מסורתי אבל היהדות בביתה הפכה לבעלת מאפיינים תרבותיים יותר ופחות דתיים, עם זיקה חזקה לציונות. בזמן ששמרה על מסורת השבת, אחרי ארוחות שישי הייתה פותחת את ביתה למפגשים של ציוניים. בשנת 1922 הצטרפו בני הזוג ג'ייקובס לתנועתו של הרב מרדכי קפלן שקידם ערכים יהודיים מתקדמים. ג'ייקובס התרשמה מאוד מכך שנשים אצל הרב קפלן זכו להכרה, ונקראו לתורה. זמן קצר לאחר שהבת של קפלן חגגה לראשונה בת מצווה, ביתה של ג'ייקובס, רות, חגגה גם בת מצווה.[6] ישראל היוותה מרכיב חשוב מזהותה היהודית של ג'ייקובס והיא ביקרה בארץ ישראל ובמדינת ישראל 19 פעמים. [11]

פעילות בהדסה

השנים הראשונות

ג'ייקובס האמינה שצרכים יהודיים צריכים להיענות על ידי יהודים. היא החלה להיות מעורבת בהדסה בגיל 21 לאחר שנת 1910 אחרי שפגשה את הנרייטה סאלד, שחזרה מסיור מטלטל בארץ ישראל והגיעה לשוחח עם קבוצה שלמדה אתיקה עם אליס סליגסברג (Alice Seligsberg). ג'ייקובס הייתה מוקסמת מהחשיבות שיש ליהדות על ההתיישבות בארץ ישראל. היא החלה לקרוא ולהשתתף בהרצאות של הרב ד"ר יהודה לייב מאגנס והרב סטיבן שמואל וייז. היא מאוד הושפעה מהשופט לואיס דמביץ ברנדייס שהיה מנטור וחבר שלה.[9] ג'ייקובס ציינה שלואיס ברנדייס תמיד התעניין בהדסה, ודגל בשוויון בין גברים ונשים בתנועה הציונית.[12]

בשנת 1918 הייתה ג'ייקובס שותפה בהקמת סניף הדסה באטלנטה ג'ורג'יה והיא ביקרה דחופות בעיר.[11] ג'ייקובס סייעה גם בהקמת סניפי הדסה בערים: טנסי, וושינגטון די. סי., בנוסף להקמת סניפים בג'ורג'יה, ובתקופה זו היא צברה הכרה ציבורית כדוברת ציונית מובילה.[1] בשנת 1918 היא גם מונתה לוועד המנהל של הדסה עם מעבר המשפחה לניו יורק, לאחר שהתגוררו בדרום ארצות הברית. [6]

ג'ייקובס הייתה מעורבת בכל הפרויקטים של הדסה בארץ ישראל במהלך שני העשורים הראשונים של הארגון: תפעול היחידה הרפואית, פיתוח שירותים רפואיים, הקמת בית ספר להכשרת אחיות, ייזום רשת של גני משחקים, תפעול תוכנית הזנת ארוחות צהריים, מיזם טיפת חלב, טיפול ביתומים ובילדים ושירות סוציאלי למשפחות. [13] היו לה יכולות פוליטיות שלא פעם הצילו את הדסה ממחלוקות בפוליטיקה הציונית.[6]  לג'ייקובס היו חשובים מאוד היחסים של יהודים וערבים בארץ ישראל, והיא ראתה בפעילות הרפואית של הדסה גשר שחיבר בין שתי האוכלוסיות, בכך שציינה שפעילות זאת אפשרה להתגבר על הדעות הקדומות שהיו לערביי ארץ ישראל כלפי היהודים. [14]

עורכת הניוזלטר ויו"ר וועדת הפרסום של הדסה

בשנים 1920–1925 כיהנה רוז ג'ייקובס כעורכת של עלון החדשות הארצי של הדסה (להלן: ניוזלטר) ,[15] וכיו"ר וועדת הפרסום של הארגון.[16] הניוזלטר של הדסה עבר גלגולים שונים, אך ניתן להבחין שבפתיחת כל הגליונות הופיעו "דברי הנשיאה", בהן הנשיאות פותחות בברכה מארץ ישראל או בהתייחסות לביקורן האחרון בארץ ישראל. בנוסף, חגי ישראל תפסו מקום חשוב בכל הודעה מטעם הנשיאות. בכך הברכה הפכה לשיעור חשוב על המסורת היהודית, והיא כללה עדכון בדבר התפתחויות וחידושים בתחום הציונות.[17]

נשיאת הדסה בפועל

בשנים 1920–1923 כיהנה רוז ג'ייקובס כנשיאת הדסה בפועל בזמן שנשיאת הדסה והמייסדת הנרייטה סאלד שהתה בארץ ישראל.[1] בשנת 1921 ג'ייקובס פעלה בנמרצות לשמירת העצמאות הארגונית של הדסה על רקע פולמוס 'ויצמן- ברנדייס', שנסוב סביב נושא הראורגניזציה של אופן הניהול הרצוי של התנועה הציונית העולמית והרצון להקמת סניף של 'קרן היסוד', הגוף באמצעותו נוהל התקציב הציוני, בארצות הברית.[18]

בשנת 1922 הייתה ג'ייקובס חברה במשלחת לקונגרס הציוני העולמי בקארלסבאד בצ'כוסלובקיה דאז, ובהמשך דרכה המקצועית השתתפה בכנסים ובקונגרסים רבים. [19]

נשיאת הדסה הנבחרת

בשנים 1930–1932 ובשנים 1934–1937 כיהנה רוז ג'ייקובס כנשיאת הדסה הנבחרת.[1] ג'ייקובס גם מונתה כסגנית נשיאת הדסה של כבוד לכל ימי חייה. [11] לפני בחירתה לנשיאות כיהנה כיו"ר הוועדה למען ארץ ישראל של הדסה.[20]

בשנים 1930–1932 היחסים של הדסה עם ארגונים נוספים היו בעייתיים. ג'ייקובס ניסתה לרתום את 'המועצה הלאומית של נשים יהודיות'  (NCJW) לתמיכה ביהודי ארץ ישראל. בשנת 1932 היא פנתה למועצה כדי להציג תוכנית בנושא ארץ ישראל בכנס של הארגון בדטרויט, אך המועצה חששה מתחרות על פרויקטים ובלמה את הנושא מלעלות בפני הנציגות, חלקן נשות הדסה שפרשו מהמועצה. היחסים עם הארגונים הציוניים הגבריים גם הם היו בעייתיים, ומנהיגות הדסה כונו "ציוניות החיתולים" (Diaper Zionists) כאשר ג'ייקובס כונתה באופן אישי "גב' אמריקה"  (Miss America), וזאת בשל ההגנה המתמדת שלה על האינטרסים האמריקנים. [18]

בשנת 1931 כיהנה ג'ייקובס גם כחברת הוועד המנהל של אגודת הידידים האמריקנית של האוניברסיטה העברית בירושלים, שמטרתה היה לגייס תרומות לאוניברסיטה, לעסוק בהסברה ובקשרים אקדמאיים עם מוסדות בארצות הברית וקנדה, לקדם מחקר, ולדאוג לייצוג אמריקני בחבר הנאמנים של האוניברסיטה.[21]

בשנות ה-1930 הייתה ג'ייקובס אחת ממעצבותיה המרכזיות של מדיניות 'האצלה' (אנ') בעידודו של השופט לואיס ברנדייס. בבסיס המדיניות הייתה הכוונה להעביר את הפרויקטים של הדסה לניהול עצמאי של היישוב ובכך להתפנות למיזמים חדשים. המדיניות נבעה גם בשל התפתחות שירותי הרפואה, משירותים שהיו סוציאליים בעיקרם לשירותים מכווני מדע וידע, ובעלי מאפיינים אוניברסיטאיים.[22]

בשנת 1934 הצטרפה ג'ייקובס להנרייטה סאלד לדיונים על פרויקט 'עליית הנוער' בגרמניה. בקיץ של שנת 1935 נשלחה ג'ייקובס על ידי הוועד המנהל של הדסה לעשות סקר ולגלות אפיקים חדשים של פרויקטים בארץ ישראל . ג'ייקובס, שנועצה בסאלד בכל שלב, בחנה פרויקטים רבים במשך חודשיים כמו: הזנה, ארוחות צהריים בבתי הספר, הקמת קרן לאומית, טיפול בשחפת, חינוך מקצועי, יישוב ילדים פליטים ועוד. [13]

ג'ייקובס וסאלד האמינו שקהילות מקומיות צריכות לנהל את הפרויקטים של הדסה באופן עצמאי, כאשר בשלב הסופי הדסה תפרוש מהניהול ותיתן תמיכה כספית לשלב העצמאי. בשנת 1935 הגיעה נקודות מפנה בה רוב הפרויקטים של הדסה הגיעו לעצמאות והיישוב לקח יותר שליטה ואחריות על תחומי הבריאות, הרווחה, וצרכי חינוך, ולכן הדסה לא יכלה להימנע משינוי  מיקוד,  כדי להמשיך ולהישאר בעמדת השפעה בארץ ישראל.[13]

תרומתה למפעל 'עליית הנוער' 

במהלך כהונתה של רוז ג'ייקובס כנשיאה באמצע שנות ה-1930, חברות הדסה דחקו בארגון לשנות את המיקוד המרכזי שלו מפרויקטים רפואיים בארץ ישראל, ולקחת חלק פעיל יותר בסיוע ליהודים בגרמניה הנאצית. [1]

ג'ייקובס מתארת שלא יכלה לעמוד מנגד ולא לסייע ליהדות אירופה שנאבקה תחת שלטונו של היטלר, וכאשר נכנסה פעם אחת למשרדי הדסה אמרה:

"אני לא יודעת מה אנו חושבות ולמי אנו שייכות, האם לעם היהודי? האם אנחנו לא חלק ממנו? מה אנו עושות בנוגע לזה?"

— ג'ייקובס, ר .(1957). ההסטוריה של הקשר של הדסה עם עליית הנוער. ארכיון רוז ג'ייקובס בארכיון הדסה, מהדורת מיקרופילם 3 גליל מס' 2081 ניו יורק.

במסגרת זו, ג'ייקובס כנשיאת הדסה הובילה את פרויקט 'עליית הנוער' והצילה יותר מ-6,000 בנים ובנות ממדינות בשליטת הנאצים.[23]  במסגרת התוכנית שהגתה רחה פריאר, הנוער נשלח לקיבוצים ויישובים, שבהם הנרייטה סאלד הקימה מערכת חינוך ייחודית שכללה רכישת כלים לעבודה ציונות ויהדות, תוך כדי מעורבת אישית שלה בחיי הילדים. ג'ייקובס התרגשה רבות ממבצע החילוץ, והאמינה שפרויקט 'עליית הנוער' יוביל "לחיבור של הדסה עם בעיות של יהודי העולם, ויצירת משולש של חיבורים: אמריקה- אירופה-ארץ ישראל". בזכות פרויקט 'עליית הנוער' משימתה של הדסה בדבר "ריפוי הבת של עמי", נשארה רלוונטית, אישית, מחוברת לעבודת שטח פרקטית, וקריטית לחיים של הילדים ולהקמת בית לאומי יהודי.[24]

בשנת 1935 פגשו סאלד וג'ייקובס בקונגרס הציוני בלוצרן בשווייץ, את ד"ר גאורג לנדואר מנהל מחלקת ההתיישבות הגרמנית בירושלים. ג'ייקובס הובילה לחתימת הסכם שנתן להדסה את הבלעדיות לגיוס הכספים ל'עליית הנוער'. ג'ייקובס ולנדאור, בהסכמת סאלד, הכינו מכתב סודי שפורטו בו התנאים שהפכו את הדסה לסוכנות הבלעדית של 'עליית הנוער' בארצות הברית, למשך שנתיים ניסיון.[25]  בתמורה, התחייבה הדסה לגייס 30,000 דולר במשך שנתיים ל'עליית הנוער'.[17]  החוזה עדיין היה סודי כאשר חזרה ג'ייקובס לארצות הברית בסוף ספטמבר 1935, והיא מיד כינסה פגישה של המועצה הארצית של הדסה בנושא. המועצה הסכימה פה אחד לאמץ את פרויקט 'עליית הנוער' כפרויקט הדגל החדש, וזאת לנוכח צורך השעה, והמליצה לוועידה הכללית של הדסה בקליבלנד ב-28 בנובמבר 1935 גם לאשר זאת סופית.[25] בתחילת שנות השלושים, שרר שפל כלכלי כבד בארצות הברית והייתה ירידה תלולה בכמות החברות בהדסה. הנהגת הארגון סברה שהמפעלים הרפואיים אינם מספיק אטרקטיביים, ושמפעל 'עליית הנוער' הוא הפרויקט האטרקטיבי לגיוס התרומות.[26]

לרעיון הייתה התנגדות נחרצת וקשה מאוד של מנהיגי 'הסתדרות ציוני אמריקה' ובראשם לואיס ליפסקי, שהתנגד לרעיון של  גיוס כספים עצמאי של הדסה, ושאינו במסגרת המגבית הארץ ישראלית המאוחדת.[26] עם זאת, הדסה אשרה את הדו"ח של ג'ייקובס ואת ההמלצה שלה בוועידת הדסה בקליבלנד בסוף שנת 1935.[24]

מנהיגות הדסה באותה התקופה באמצע שנות ה-1930 רתמו דמויות מובילות בציבוריות האמריקנית למען 'עליית הנוער', בהם: המושל של ניו-יורק הרברט הנרי ליהמן, הגברת הראשונה אלינור רוזוולט, והבדרן המפורסם אדי קנטור (Eddie Cantor).[27]  ג'ייקובס הייתה שותפה פעילה לגיוסו של אדי קנטור, וציינה בזיכרונותיה שיום אחד בזמן שמשפחת קנטור שהתה בניו יורק תמר דה סולה פול (Tamar de Sola Pool), אחת ממנהיגות ונשיאות הדסה, לקחה אותה להיפגש עם קנטור, במטרה לגייסו למשימה. ג'ייקובס ציינה שהיא כל כך התרגשה מן המעמד, שלבסוף דה סולה פול ביקשה בפועל את תמיכתו.[28]

אימוץ התוכנית של 'עליית הנוער' החל משנת 1935 תרמה לגידול של הדסה, ובשנתיים הראשונות הארגון גייס עבורה 250,766.76 דולר.[29]  תוך שנה בלבד גדל מס' החברות מכ-35,000 ל-60,000 והדסה הוסיפה לארגונה עוד כ- 95 סניפים. הפרויקט זוהה עם הדסה בצורה כל כך מוחלטת, שהרבה מהחברות לא הבינו בכלל שהדסה בסך הכול הייתה הסוכנות לאיסוף הכספים לתוכנית 'עליית הנוער', ללא כל אמירה ונגיעה בניהול השוטף.[30]

השתלבות בפוליטיקה הציונית

בשנת 1937 מונתה ג'ייקובס כחברת ההנהלה הראשונה של הסוכנות היהודית, כשותפה פעילה בעניינים הציוניים הבינלאומיים.[19]  דוד בן-גוריון השפיע על הנהגת הדסה להשתלב בפעילות פוליטית ציונית, בין השאר, על ידי כך שהן היו הראשונות שהוצגה להן תוכניתו להקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. הוא החשיב את הדסה כארגון מוביל ומשפיע אך רצה שהארגון ישרת את מטרותיו, כמו ששאף שכלל ארגוני ציוני אמריקה ישרתו אותם.[31]

מועמדותה של ג'ייקובס להנהלת הסוכנות היהודית עלתה בכינוס החמישי של המועצה בז'נבה בשנת 1937, וג'ייקובס קיבלה את התפקיד לא כנציגת הדסה ובזכות עשיית הדסה למען היישוב, אלא בעקבות הסכמתם של החברים הלא ציוניים לוותר על מקום אחד בהנהלה, שהיה שמור להם.[32]  תחת הנהגתה באותה התקופה, התנגדה הדסה לתוכנית החלוקה של ועדת פיל הבריטית בשנת 1937, במחאה נגד השטח הקטן שהוקצה למדינה היהודית שבדרך.[1]    בשנת 1938, שנה לאחר בחירתה לתפקיד, התפטרה ג'ייקובס. הסיבות לסיום תפקידה היו רבות, במסגרתן היא גרסה שחייב להיות שיתוף פעולה וחילופי מידע הדדי בין היישוב לבין הקהילות בתפוצות, ושהנהלת הסוכנות טועה במחשבתם שיהודים אמריקנים, בדגש על ציונים אמריקנים, אינם מבינים את הקשיים בארץ ישראל. היא ביקשה שהסוכנות תפסיק לשלוח שליחים ומשלחות כושלות לארצות הברית, מכיוון שנסיעתם הייתה מסתיימת בדרך כלל ללא כל תוצאה. היא האשימה את ההנהלה בהתעלמות ממנה, ובכך שלא הציעו לה תיקים. היא קבלה על אפליה תקציבית של הסוכנות נגד קיבוצים, ושאר פרויקטים התיישבותיים הקשורים ליהדות ארצות הברית.[33]   בשנת 1939 הייתה ג'ייקובס האישה הנציגה היחידה ל'ועידת השולחן העגול' בלונדון, בשמה הרשמי  The St. James Conference, שבמסגרתה מנהיגים בריטיים, ערביים, וציוניים דנו ללא הצלחה בפתרון הקונפליקט הערבי יהודי.[1]

היוזמה להקמת בית החולים הדסה בהר הצופים

בשנת 1939 המשיכה ג'ייקובס בעיסוקיה הציוניים גם בתום תקופת כהונתה כנשיאת הדסה, והייתה אחראית ליוזמה להקמת בית החולים האוניברסיטאי הדסה –רוטשילד ובית הספר לרפואה בהר הצופים.[19]  בית החולים, שהפך לבית חולים אוניברסיטאי בשיתוף עם האוניברסיטה העברית שינה את שמו מבית חולים רוטשילד ל:"בית החולים האוניברסיטאי של "הדסה" על שם מאיר רוטשילד", שמטרתו הייתה להיות מוסד רפואי מחקרי, מתקדם  עם התמחות 'מדעית'. המודל היה אמריקני, כאשר במסגרתו ליד בתי חולים מובילים מוקמים מוסדות הוראה לרפואה, מעבדות מחקר, ובתי ספר לאחיות.[34]

ארגון וועדת החירום של הדסה בארץ ישראל

בשנת 1940, ארגנה ג'ייקובס את וועדת החירום של הדסה בארץ ישראל, שפיקחה על ענייני הארגון ביישוב באותה התקופה.[1]  חברה הקרוב של ג'ייקובס ד"ר יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית באותה העת, קיבל ממנה את המינוי לכהן כיו"ר מועצת החירום של הדסה בזמן מלחמת העולם השנייה, והוא היה מוכן לקיים וויתורים מול התושבים הערבים.[35]

הובלת יחסי ערבים יהודים בארץ ישראל

בין השנים 1936–1943 הובילה ג'ייקובס את הוועדה לחקר יחסי ערבים יהודים.[36]  ג'ייקובס, בדומה לחברות נוספות בהנהגת הדסה, התעניינה במידה רבה ביחסי ערבים-יהודים בארץ ישראל. יוזמה זו סימנה את הפעם הראשונה שארגון ציוני אמריקני התעניין באופן רשמי בבעיית יחסי ערבים-יהודים בארץ ישראל, וזאת בעקבות מהומות ערביות והגבלות של הבריטים בנושא הגירה יהודית בשנות ה-1930 המאוחרות. הוועדה, שפעלה עד 1943, קיימה דיונים פרטיים בנושא ונפגשה עם מומחים אמריקנים לנושאי המזרח התיכון, ומנהיגים ציונים מארץ ישראל כדי לדון בדרכים שמטרתם להקל במתח בין ערבים ליהודים. [1]

 לוועדה היו שני גלגולים, בדחיפתה של ג'ייקובס, כאשר הגלגול הראשון היה בתחילת שנות ה-1930 אבל לא הייתה התעניינות מצד החברות של הדסה והן לא רצו לעסוק בכך. הגלגול השני התחיל בסוף שנות ה-1930, והוועדה הוגדרה כ'פרויקט מחקרי' למציאת פתרון לסכסוך היהודי-ערבי, ובכך בעצם ניסו להימנע מלצבוע את הוועדה כנושא פוליטי שהיה גורר התנגדויות.[37]   ג'ייקובס חלקה את ערכיה של הנרייטה סאלד בכך שקיוותה שיחסי יהודים וערבים ישתפרו, ותרמה תרומה משמעותית בכך לקידום השלום. היא חשבה שכדי להגיע לפשרה עם הערבים, מאוד חיוני  להכיר את התרבות, וזאת אף על פי שדעתה לא הייתה פופולרית. [30]

דוד בן-גוריון התנגד לכל ההצעות של ג'ייקובס והציע שהוועדה תתפקד כחלק ממערכת ההסברה הציונית, ושתהדוף את טיעוני הערבים בקרב מקבלי החלטות בארצות הברית ולא תציע החלטות פרקטיות בנושאים הערביים.[38] תחת הנהגתה של ג'ייקובס הוועדה אספה חומרים שהובילו לפרסום מספר כרכים על התרבות הערבית. המחקר היווה תמריץ לניתוח נוסף שבוצע על ידי קרן אסקו (Esco Foundation for Palestine),שבו ג'ייקובס השתתפה, ולהקמת מועצת המחקר של המזרח התיכון. עם זאת, בתוך הדסה הייתה התנגדות לנושא חקר היחסים בין יהודים לערבים, עד שג'ייקובס הרגישה שהנושא לא שווה את סיכון בריאותה הנפשית והפיזית. בנובמבר 1941 הצהירה הדסה בהשפעת בן-גוריון ותומכיו ב'הסתדרות ציוני אמריקה' על תמיכת הארגון בהקמת התאגדות - "קומונוולת"  (commonwealth) יהודי בארץ ישראל. במאי 1942 השתתפה הדסה בוועידת בילטמור והביעה תמיכה בשמונת הסעיפים לרבות בהקמת 'קומונוולת' יהודי בארץ ישראל, ביטול הספר הלבן של שנת 1939, והקמת צבא יהודי.[39]  בשנת 1943 התפקיד של ג'ייקובס נלקח על ידי הרב אבא הלל סילבר שעמד בראש וועדת החירום ליחסי ציונות כלליים. בהמשך הוועדה הפכה למחלקת המחקר של המועצה הציונית.[36]

הצטרפות ל'איחוד'

ג'ייקובס הייתה קרובה יותר בדעותיה לדעותיהם של ד"ר יהודה לייב מאגנס ולאנשי 'ברית שלום' שדגלו במדינה דו לאומית.[39]

בשנת 1943 הוקם ארגון 'איחוד' (Ihud) שהיה מבוסס על הרעיון שיש לבצע איחוד בין ערבים ליהודים כדי לבנות את ארץ ישראל  על בסיס שלום, הבנה הדדית וחינוך, ורוז ג'ייקובס הצטרפה לארגון. 'איחוד' הונהג על ידי מאגנס, ועל חברי וחברות הוועד נמנו גם: הנרייטה סאלד, ומרטין בובר. התומכים של ה'איחוד' היו ממוצא מערב אירופאי, ממעמד הביניים וליברליים. הם היו קבוצה "יוקרתית" בשל עושרם, מעמדם החברתי, והישגיהם האינטלקטואליים. אף על פי שחברי 'איחוד' היו מחויבים לעקרונות הציוניים לזכות השיבה היהודית ולהקמת מדינה יהודית אוטונומית בארץ ישראל, הארגון  העדיף "סדר דו לאומי" המכיר בזכויות של הערבים הפלסטינים ל"חיים לאומיים אוטונומיים".ההזדהות של סאלד עם 'איחוד' יצרה מחלוקת גדולה והדסה התנגדה לה בשל כך. ג'ייקובס מאוד נפגעה מיחס זה של חברות הדסה, ודיווחה לסאלד שהיא מתקשה להבין את הדסה, שלא יוצרת בידול משל עצמה על ידי אימוץ האג'נדה של 'איחוד', ובמקום זאת מיישרת קו עם הארגונים הגבריים.[40]

פרישה מהדסה

לאחר שנת 1943 פרשה ג'ייקובס מתפקידיה בהדסה, כי גרסה שהנושא הערבי יהודי הוא נושא מרכזי שהיה יכול לבדל את הדסה מכל הארגונים האחרים, ושהיא לא יכלה לסבול את ההתנגדות ואת המחלוקת שעבודתה יצרה בתוך הארגון, במיוחד לאור העובדה שהנושא הגיע כבר לפסים אישיים. ג'ייקובס אמרה לחבריה שהיו מודאגים מפרישתה מהארגון שהייתה משויכת אליו למעלה מ-30 שנה:

"יש לי עצמאות, ואני מסוגלת להניע את עצמי לפעולה על ידי הכוונה עצמית. מה שקרה זה שאני חלוצה שחורשת את הדרך, וסוללת את השביל לאלו שיבואו אחרי. תמיד הייתה התנגדות לנשים בענייני פוליטיקה, ובמיוחד בחיים הפוליטיים היהודיים"

— Antler, J. (1997). The journey home: Jewish women and the American century. New York: Simon and Schuster, p.214

פעילות בקרן אסקו

לאחר מלחמת העולם השנייה שהסתיימה בשנת 1945, כיהנה ג'ייקובס בתפקיד בכיר בקרן אסקו (Esco Foundation for Palestine), אשר גייסה כספים ותרמה לפיתוח תעשייתי בארץ ישראל  (מאוחר יותר מדינת ישראל).[1]  בשנת 1951  קידמה ג'ייקובס במסגרת תפקידה כיו"ר קרן אסקו את הקמתו של מרכז התרבות בקיבוץ עין גב שבכנרת, באמצעות תרומה של הקרן בסך של 150,000 דולר.[41]  ג'ייקובס גם כיהנה כחברת הוועד המנהל של 'סוכנות הידיעות היהודית'[19]

הנצחה

בשנת 1937 עם סיום כהונתה של רוז ג'ייקובס כנשיאה הצביעה ועידת הדסה לתרום למענה יער על שמה בארץ ישראל, וג'ייקובס הונצחה בשתילת יער על שמה במפרץ חיפה.[42]

בשנת 1958 שמה של ג'ייקובס הונצח על ידי הסוכנות היהודית בירושלים, במבנה של פרויקט 'עליית הנוער' שהיה קרוי דאז בשם 'וילה רוזמרי ע"ש הנס בייט', וזאת לרגל ציון יום הולדתה ה-70 של ג'ייקובס, ובהוקרה לפעילותה לקידום 'עליית הנוער'. [43]

 רוז גיל ג'ייקובס נפטרה בניו יורק ב-14 באוגוסט 1975.[1]

לקריאה נוספת

  • ורדית גרבר, "עיצוב לאומי, פוליטיקה ומגדר: רוז ג'ייקובס וארגון הדסה במחצית הראשונה של המאה העשרים", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח החוג להיסטוריה כללית (בהנחיית זהר שגב), 2008.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוז ג'ייקובס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 Rose Gell Jacobs | Jewish Women's Archive, jwa.org (באנגלית)
  2. ^ Jacobs, Rose Gell, www.jewishvirtuallibrary.org (באנגלית)
  3. ^ The early years of Hadassah, Near Eastern and Judaic Studies. Boston: Brandies University, 1976, עמ' 103
  4. ^ ד"ר ורדית גרבר, עיצוב לאומי, פוליטיקה ומגדר: רוז ג'ייקובס וארגון הדסה במחצית הראשונה של המאה העשרים, אוניברסיטת חיפה , הפקולטה למדעי הרוח החוג להסטוריה כללית. בהנחיית: ד"ר זהר שגב, עמ' 65
  5. ^ ד"ר ורדית גרבר, עיצוב לאומי, פוליטיקה ומגדר: רוז ג'ייקובס וארגון הדסה במחצית הראשונה של המאה העשרים. אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח החוג להסטוריה כללית. בהנחיית: ד"ר זהר שגב, עמ' 2
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Antler, J, The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 207
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Antler, J., The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 206
  8. ^ ג'ייקובס, ר. (1936). זכרונות.  ארכיון רוז ג'ייקובס, בארכיון הדסה, מהדורת מיקרופילם 5  גליל מס' 203 ניו יורק.
  9. ^ 9.0 9.1 Antler, J., The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 205
  10. ^ Smolar, B. (1945, April 27). Military notes . The Jewish Post, volume 12
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 ISRAELITE, t. S. (1975, August 22). Mrs. Rose Jacobs Dies at 86; Hadassah Leader Had Atlanta Ties. (N. newspaper, Ed.) the SOUTHERN ISRAELITE A weekly Newspaper for southern Jewry, LI, 12, p.1
  12. ^ MARY MCCUNE, Social Workers in the "Muskeljudentum": "Hadassah Ladies," "Manly Men" and the Significance of Gender in the American Zionist Movement, 1912-1928, American Jewish History 86, 1998, עמ' 140
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Antler, J., The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 209
  14. ^ ERICA SIMMONS, Playgrounds and Penny Lunches in Palestine: American Social Welfare in the Yishuv, American Jewish History 92, 2004, עמ' 273
  15. ^ Kutscher, C. B., The early years of Hadassah, Near Eastern and Judaic Studies. Boston: Brandies University, 1976, עמ' 103
  16. ^ J.T.A, J. T. (1923, June 21). Hadassah's Progress shown at convention. Daily News Bulletin, 3,p.3
  17. ^ 17.0 17.1 Yaffa Schlesinger, HADASSAH: THE NATIONAL WOMEN'S ZIONIST ORGANIZATION OF AMERICA, Contemporary Jewry 15, 1994, עמ' 121–139
  18. ^ 18.0 18.1 Antler, J., The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 208
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 "Rose G. Jacobs Dead at 87". Jewish Telegraphic Agency (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-12-31.
  20. ^ Bulletin, J. D. (1930, April Monday). Hadassah Receives $58,000 in Two Bequests. Jewish Daily Bulletin, 4, p.2
  21. ^ Samuel B. Finkel, AMERICAN JEWS AND THE HEBREW UNIVERSITY, The American Jewish Year Book 39, 1937, עמ' 193–201
  22. ^ קצבורג-יונגמן, מ., נשים ציוניות באמריקה - הדסה ותקומת ישראל, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2008, עמ' 43
  23. ^ Israelite, S. (1934, October). Largest Hadassah meeting Launches Hospital Drive. Southern Israelite, x(2), p.1
  24. ^ 24.0 24.1 Antler, J., The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 210
  25. ^ 25.0 25.1 לוין, מ. מ, דרוש רק חלום, . ירושלים: גפן בית הוצאה לאור בע"מ, 1998, עמ' 107
  26. ^ 26.0 26.1 קצבורג-יונגמן, מ., נשים ציוניות באמריקה - הדסה ותקומת ישראל, ירושלים: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2008, עמ' 36
  27. ^ לוין, מ. מ, דרוש רק חלום, ירושלים: גפן בית הוצאה לאור בע"מ, 1998, עמ' 112
  28. ^ Committee, T. Y. (1957, May 7). The History of Hadassah's Association with Youth Aliyah. Adresses by Mrs. Edward Jacobs. United States of America: The Youth Aliyah and Vocational Education Committee.
  29. ^ לוין, מ. מ., דרוש רק חלום, ירושלים: גפן בית הוצאה לאור בע"מ, 1998, עמ' 108
  30. ^ 30.0 30.1 Antler, J., The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 211
  31. ^ קצבורג-יונגמן, מ., נשים ציוניות באמריקה - הדסה ותקומת ישראל, ירושלים: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2008, עמ' 38
  32. ^ Segev, Z. (n.d.). From Philanthropy to Shaping a State: Hadassah and Ben-Gurion, 1937-1947. ISRAEL STUDIES, VOLUME l8 NUMBER 3, pp. 136-137.
  33. ^ Segev, Z. (n.d.). From Philanthropy to Shaping a State: Hadassah and Ben-Gurion, 1937-1947. ISRAEL STUDIES, VOLUME l8 NUMBER 3, pp. 138-140.
  34. ^ קצבורג-יונגמן, מ., נשים ציוניות באמריקה - הדסה ותקומת ישראל, ירושלים: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2008, עמ' 44-45
  35. ^ ד"ר ורדית גרבר, עיצוב לאומי, פוליטיקה ומגדר: רוז ג'ייקובס וארגון הדסה במחצית הראשונה של המאה העשרים, אוניברסיטת חיפה , הפקולטה למדעי הרוח החוג להסטוריה כללית. בהנחיית: ד"ר זהר שגב, עמ' 83
  36. ^ 36.0 36.1 Antler, J., The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 212
  37. ^ ד"ר ורדית גרבר, עיצוב לאומי, פוליטיקה ומגדר: רוז ג'ייקובס וארגון הדסה במחצית הראשונה של המאה העשרים, אוניברסיטת חיפה , הפקולטה למדעי הרוח החוג להיסטוריה כללית. בהנחיית: ד"ר זהר שגב, 2008, עמ' 88
  38. ^ Segev, Z. (n.d.). From Philanthropy to Shaping a State: Hadassah and Ben-Gurion, 1937-1947. ISRAEL STUDIES, VOLUME l8 NUMBER 3, p. 142.
  39. ^ 39.0 39.1 קצבורג-יונגמן, מ., נשים ציוניות באמריקה - הדסה ותקומת ישראל, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2008, עמ' 39
  40. ^ Antler, J., The journey home: Jewish women and the American century, New York: Simon and Schuster, 1997, עמ' 213
  41. ^ "American Foundation Grants $150,000 for Establishment of Music Center in Israel". Jewish Telegraphic Agency (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-12-31.
  42. ^ ג'ייקובס, ר. (שנות 1950, אין תאריך מדויק). זכרונות. ארכיון רוז ג'ייקובס, בארכיון הדסה, מהדורת מיקרופילם 5  גליל מס'   292-294 ניו יורק.
  43. ^ "Youth Aliyah Honors Rose Jacobs on 70th Birthday; Names College House". Jewish Telegraphic Agency (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-12-31.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רוז_ג%27ייקובס&oldid=2071532"