רוצח מכתבה
המונח "רוצח מכתבה" (בגרמנית: Schreibtischtäter) נועד לציין רוצח היושב ליד מכתבה (אנ') ושולח משם הוראות רצח, בלא שהוא רוצח במו ידיו.[1] טביעת מונח זה מיוחסת לחנה ארנדט. המונח משמש לתיאור רוצחי המונים המועסקים בידי מדינה, כמו אדולף אייכמן, שתכנן וארגן חלקים משמעותיים מהשואה בלי שהשתתף בטבח באופן אישי.[2]
הגרסה בגרמנית של המונח, Schreibtischtäter, מתוארכת בקירוב לאותה תקופה של הגרסה באנגלית.[2] בתחילת שנות ה-70 נכללה המילה Schreibtischtäter במילון הסטנדרטי הגרמני, מילון דודן.[3]
תולדות המונח
אחת מנקודות המפתח של תכנון השואה, רצח העם של היהודים, היה בוועידת ואנזה בינואר 1942. רק שניים מהמשתתפים השתתפו בהרג. שאר המשתתפים היו מעורבים בתכנון וארגון השואה. קבוצה שנייה זו של פקידים סווגה מאוחר יותר כ"רוצחי מכתבה"; מקבוצה זו, אדולף אייכמן נתפס כאב-טיפוס של רוצח מכתבה.[2] למרות ייעודו כרוצח מכתבה, אייכמן אכן עזב את שולחנו ומשרדו ונסע למחנות ההשמדה כמו סוביבור, אושוויץ וטרבלינקה, תוך שהוא מעורב באופן פעיל ויודע בדיוק מה קורה שם.[4] מסיבה זו, היסטוריונים מודרניים כמו בטינה סטנגנת (Stangneth) חולקים על כך שאייכמן היה רוצח מכתבה, מכיוון שגילה עניין פעיל בתהליך השואה.[5]
מוריס פאפון, האחראי לגירוש היהודים מצרפת בתקופת הכיבוש הגרמני, נתפס, כמו אייכמן, כרוצח מכתבה סטריאוטיפי וכמו אייכמן, נמלט זמן רב מעשיית צדק.[6] היינריך מילר, ראש הגסטפו והממונה על אייכמן, אותו תיאר ההיסטוריון הבריטי רוברט ויסטריך כמי שהפך רצח המוני למשימה מנהלית, היה עוד רוצח מכתבה בכיר במהלך מלחמת העולם השנייה.[7]
חנה ארנדט, שדיווחה על משפטו של אייכמן עבור הניו יורקר, פרסמה את אייכמן בירושלים ב-1963, אך לא השתמשה בספר זה במונח "רוצח מכתבה". בספר זה תיארה את אייכמן ומקורביו כ"רוצחי ההמונים המודרניים המועסקים על ידי המדינה" ודנה ב"ביורוקרטיה של רצח".
החידוש העיקרי והחשוב ביותר של ארנדט בספרה היה דיונה באישיותו של אייכמן, ובאמצעותו באופי המשטר הנאצי והאדם הנאצי, איש האס־אס. ארנדט תיעבה את אייכמן ובזה לו מעומק אישיותה ואמונותיה, והתחושות האלה באו לביטוי בכל התבטאויותיה, הפרטיות והפומביות, ולאורך הספר כולו. באייכמן התגלם לדעתה רוצח ההמונים הביורוקרטי מן הסוג החדש, רוצח המכתבה, שידיו דווקא ״נקיות" מדם במובן הפיזי הישיר; סוג הרוצח חסר התקדים שיצרו המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים. אייכמן לא היה מפלצת ולא סדיסט פתולוגי; מעודו לא רצח אדם. ואכן, ארנדט ביקרה קשות את המאמץ חסר התוחלת של התביעה [במשפט אייכמן] להוכיח כי אייכמן רצח יהודי אחד במו ידיו (בית המשפט אף קבע שהתביעה לא הצליחה להוכיח זאת). לא בכך היה העניין לדעתה, והמאמץ להוכיח את "מפלצתיותו" של אייכמן אך הפחית בעיניה את זוועת הפשע הנאצי ואת ראשוניותו. ה"נורמליות" של אייכמן היא שחייבה התייחסות, לדעת האיש "נורמלי," קבע אחד מהם, "יותר נורמלי, לפחות, מאשר אני עצמי [ארנדט]."
— עדית זרטל, האומה והמוות, ע' 23-22
ארנדט השתמשה לראשונה במונח "רוצח מכתבה" בתחילת 1965, אבל הטקסט בו נעשה שימוש זה לא תורגם לגרמנית באותה תקופה והיא עצמה לא השתמשה בביטוי Schreibtischtäter בפרסומיה בגרמנית. היא השתמשה במונח "רוצח מכתבה" בהקדמה האנגלית לדו"ח של העיתונאי הגרמני ברנד נאומן (Bernd Naumann) על משפט אושוויץ השני בפרנקפורט ב-1966 ומשם תורגם המונח לביטוי Schreibtischtäter הגרמני.[2]
המקור הגרמני של "רצח מכתבה" הוא טור משנת 1964 בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג.[2]
אחריות פלילית
במשפט הפלילי במערב גרמניה מבחינים בין מי שמזמין רצח לבין מי שמבצע רצח מיוזמתו. רוצחי מכתבה שיעבירו פקודות מלמעלה יהיו אשמים רק כשותפים לרצח, אבל אם הם הזמינו רציחות כלשהן, הם יהיו אחראים באופן מלא על כך, גם אם מישהו אחר יבצע את הרציחות. עורך הדין יאן שלוס (Jan Schlöss) ואחרים המליצו לצמצם את חלותו של המונח "רוצח מכתבה" לאלה שהזמינו ישירות רציחות. אחרים משתמשים במונח ביחס לכל מי שהיה חלק מהביורוקרטיה העוסקת בביצוע פקודות פליליות, לא משנה כמה עקיפה מעורבותו.[2]
שימוש אחר
המונח "רוצח מכתבה" שימש גם בהקשרים שאינם שואה, כמו במהלך משפט אושוויץ, כאשר הסנגור הנס לטרנסר דרש את מעצרו של העד אריך מרקוביץ' (Markowitsch), ניצול אושוויץ ופוליטיקאי מזרח גרמני, על תפקידו לכאורה באישור הרג פליטים שניסו להימלט ממזרח גרמניה אל מעבר לחומת ברלין.[2]
הספר 'I YOU WE THEM (אני אתה אנחנו הם)- מסעות מעבר לרוע: רוצחי המכתבה בהיסטוריה והיום', מאת דן גרטון, חוקר את תופעת ה-Schreibtischtäter. 'אני אתה אנחנו הם' חורג מבדיקתה של כוונת הרצח ובוחן את השאלה המסובכת והמשמעותית מבחינה פוליטית, של הרג מרחוק, של האופן שבו ארגונים והפרטים בתוכם הצליחו 'למדר' את עצמם, להתחמק מאחריות למעשיהם - בין אם בבירוקרטיות הנוקשות של הרייך השלישי ובין אם בתוך המבנים המורכבים של תאגידים לאחר מכן. הספר מדגיש את תפקידם של בעלי הצווארון הלבן בשואה וברציחות עם היסטוריות אחרות, ואת שיתוף הפעולה בין תאגידים למדינה, ומעלה שאלות לגבי משמעות האחריות והבעייתיות של התנהגות תאגידית עכשווית.[8]
פוליטיקאי הימין הקיצוני הגרמני גרהרד פריי השתמש במונח Schreibtischtäter עבור אנשים שתומכים בישראל, שכן, לדעתו, הם הפכו בכך לשותפים ל"פשעים שבוצעו שם".[2]
הערות שוליים
- ^ Omer Bartov (17 בפברואר 2011). "Who Were the Guilty?". BBC History. נבדק ב-16 באוקטובר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Jahr, Christoph (17 בינואר 2017). "Die Täter hinter den Tätern" [The culprits behind the culprits]. Neue Zürcher Zeitung (בגרמנית). נבדק ב-16 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Schreibtischtäter". Duden. נבדק ב-16 באוקטובר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Smee, Jess (11 באפריל 2011). "The 'Desk Murderer' – Exhibition Marks 50-Year Anniversary of Eichmann Trial". Der Spiegel. נבדק ב-16 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Historikerin: Eichmann war kein Schreibtischtäter" [Historian: Eichmann was not a desk murderer]. Hamburger Abendblatt (בגרמנית). 11 באפריל 2011. נבדק ב-16 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Nazi-Kollaborateur Papon gestorben" [Nazi collaborator Papon dead]. Deutsche Welle (בגרמנית). 18 בפברואר 2007. נבדק ב-16 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Stark, Florian (31 באוקטובר 2013). "Die bizarre Karriere des toten Gestapo-Chefs" [The bizarre career of the dead Gestapo chief]. Die Welt (בגרמנית). נבדק ב-16 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Extract from 'I You We Them: Journeys Beyond Evil' by Dan Gretton
