ריצ'רד קובדן

ריצ'רד קובדן

ריצ'רד קובדן, תחילת שנות ה-60 של המאה ה-19

ריצ'רד קובדן עונד תג אמבסדורס עם כתוב "La Loi" (החוק). צויר על ידי ארי שפר

רִיצַ'רְד קוֹבְּדֶן (באנגלית: Richard Cobden‏; 3 ביוני 1804 – 2 באפריל 1865) היה פוליטיקאי אנגלי רדיקלי וליברלי, תעשיין ופעיל למען סחר חופשי ושלום. הוא היה קשור לליגה נגד חוק הדגן ולהסכם קובדן-שבלייה.

כאדם צעיר היה קובדן סוחר נוסע מצליח שהפך לבעלים משותף של מפעל רווחי מאוד להדפסה על בדי כותנה בסאבדן , אך התגורר במנצ'סטר, עיר שאיתה יהפוך למזוהה מאוד. עם זאת, עד מהרה מצא עצמו עוסק יותר בפוליטיקה, ומסעותיו שכנעו אותו בסגולותיו של סחר חופשי כמפתח ליחסים בינלאומיים טובים יותר.

ב-1838, הוא הקים יחד עם ג'ון ברייט את הליגה נגד חוק הדגן , שמטרתה הייתה לבטל את חוקי הדגן הלא פופולריים, שהגנו על האינטרסים של בעלי האדמות על ידי גביית מכסים על חיטה מיובאת, ובכך העלו את מחיר הלחם. כחבר פרלמנט מ-1841, הוא נלחם נגד האופוזיציה מהכהונה השנייה של ממשלת רוברט פיל, וביטול חוקי הדגן הושג ב-1846.

יוזמת סחר חופשית נוספת הייתה הסכם קובדן-שבלייה משנת 1860, שקידם תלות הדדית הדוקה יותר בין בריטניה לצרפת. יוזמה זו נערכה בשיתוף עם ג'ון ברייט והכלכלן הצרפתי מישל שבלייה , והצליחה למרות חוסר האמון הבסיסי של הפרלמנט כלפי הצרפתים.

תחילת חייו

קובדן נולד בבית חווה בשם דנפורד (Dunford), בהיישוט ליד מידהרסט , בסאסקס. הוא היה הרביעי מבין אחד עשר ילדים שנולדו לוויליאם קובדן ולאשתו מיליסנט (לבית אמבר). משפחתו התגוררה בסביבה זו במשך דורות רבים, עסקה בחלקה במסחר ובחלקה בחקלאות. סבו ריצ'רד קובדן היה הבעלים של טחנת בקס מיל (Bex Mill) בהיישוט והיה ייצרן לתת נמרץ ומשגשג ששימש גם כפקיד בית דין ושופט ראשי במידהרסט ולקח חלק נכבד למדי בענייני המחוז. אולם אביו, ויליאם, נטש את הלתת לטובת חקלאות, והשתלט על ניהול חוות דנפורד כאשר ריצ'רד מת ב-1809. הוא היה איש עסקים גרוע ומכר את הנכס כשהחווה נכשלה והעביר את המשפחה לחווה קטנה יותר בגולארד'ס אוק (Gullard's Oak) הסמוכה. התנאים לא השתפרו ועד 1814, לאחר מספר מהלכים נוספים, המשפחה התיישבה בסופו של דבר כחקלאים אריסים בווסט מיאון , ליד אלטון בהמפשייר.

קובדן למד בדיים סקול ולאחר מכן למד בבית ספר בווס הול (Bowes Hall School) בצפון רידינג של יורקשייר . כשהיה בן חמש עשרה הוא נסע ללונדון לעסקי המחסנים של דודו ריצ'רד וור קול (Richard Ware Cole), שם הפך לסוחר נוסע של מוסלין וקליקו .. קרוב משפחתו, שציין את התמכרותו הנלהבת של הבחור ללימודים, הזהיר אותו בחגיגיות מפני התמכרות לנוהג כזה, שכן עלול להוות מכשול קטלני להצלחתו בחיי המסחר. קובדן לא נרתע ועשה שימוש טוב בספריית המוסד הלונדוני . כשעסקיו של דודו כשלו, הוא הצטרף לעסק של Partridge & Price, ברחוב איסטצ'יפ בלונדון, אחד השותפים היה שותפו לשעבר של דודו.

בשנת 1828 הקים קובדן עסק משלו עם שריף (Sheriff) וג'ילט (Gillet), בחלקו עם הון מג'ון לואיס (John Lewis),שושימש כסוכן בלונדון עבור חברת פורט ברדרס (Fort Brothers) מדפיסי בד קליקו ממנצ'סטר. ב-1831 ביקשו השותפים לשכור מפעל של חברת פורט בסאבדן , ליד קליתרו בלנקשייר. עם זאת, לא היה להם הון מספיק. קובדן ועמיתיו כל כך הרשימו את הבעלים שלחברת פורט שהם הסכימו לשמור על חלק ניכר מההון העצמי. החברה החדשה שגשגה ועד מהרה היו לה שלושה אתרים - בית הדפוס בסאבדן וחנויות מכירות בלונדון ובמנצ'סטר. החנות במנצ'סטר עברה לניהולו הישיר של קובדן, שהתיישב שם ב-1832, מה שהחל התקשרות ארוכה עם העיר. הוא גר בבית ברחוב קאי (Quay Street), אשר מכונה כיום "בית קובדן" (רשמית, County Court). לוח מנציח את מגוריו שם. הצלחת המפעל הייתה מהירה, ו"הדפסי קובדן" נודעו עד מהרה באיכותם.

אילו קובדן היה מקדיש את כל האנרגיות שלו לעסק, הוא עשוי היה להתעשר מאוד. הרווחים שלו בעסק היו בדרך כלל 8,000 עד 10,000 ליש"ט בשנה. עם זאת, המנהג שאפיין אותו כל חייו ללמוד ולחקור נטל הרבה מזמנו. כשהוא כותב תחת השם "ליברה" (Libra, "מזל מאזניים"), הוא פרסם מכתבים רבים ב"מנצ'סטר טיימס" שדנו בשאלות מסחריות וכלכליות. חלק מרעיונותיו הושפעו מאדם סמית.

פרסומים ראשונים

ב-1835 הוא פרסם את הפמפלט הראשון שלו, בשם "אנגליה, אירלנד ואמריקה", מאת יצרן ממנצ'סטר. קובדן תמך בעקרונות של שלום, אי-התערבות בענייניהן של מדינות אחרות, צמצום ההוצאה הציבורית וסחר חופשי, עקרונות שעליהם המשיך לעמוד במהלך חייו. הוא ביקר בארצות הברית, החל מ-7 ביוני 1835. הוא הקדיש כשלושה חודשים לסיור זה, עבר במהירות דרך מדינות החוף המזרחי והחלק הסמוך של קנדה, ואסף תוך כדי דרכו מידע רב על המצב, המשאבים והסיכויים של האומה. יצירה נוספת הופיעה לקראת סוף 1836, תחת הכותרת "רוסיה". היא תוכננה להילחם בהתפרצות של רוסופוביה בהשראת דיוויד אורקהרט . היא הכילה גם כתב אישום נועז כלפי כל מערכת מדיניות החוץ המושתתת על רעיונות של מאזן כוחות וההכרח של חימוש גדול להגנה על המסחר.

בריאות לקויה חייבה אותו לעזוב את בריטניה, ובמשך מספר חודשים, בסוף 1836 ובתחילת 1837, הוא טייל בספרד, בטורקיה ובמצרים. במהלך ביקורו במצרים ערך ראיון עם מוחמד עלי, שדמותו כמלך רפורמי לא יצרה בו רושם חיובי במיוחד. הוא חזר לבריטניה באפריל 1837.

צעדים ראשונים בפוליטיקה

עד מהרה הפך קובדן לדמות בולטת בחיים הפוליטיים והאינטלקטואליים של מנצ'סטר. הוא דגל בהקמת האתנאום של מנצ'סטר ונשא את נאום חנוכת המוסד. הוא היה חבר בלשכת המסחר והיה חלק מהמערכה להשגת מעמד של עיר למנצ'סטר, ונבחר לאחד מראשוני חברי המועצה בה. הוא החל לגלות עניין רב גם בנושא החינוך העממי. כמה מניסיונותיו הראשונים בנאום בפני קהל היו בפגישות שהוא כינס במנצ'סטר, סלפורד, בולטון, רוצ'דייל ועיירות סמוכות אחרות, כדי לעודד את הקמת בתי ספר בריטיים. זה היה בעת שליחות למטרה זו לרוצ'דייל, שהוא יצר לראשונה את הקשר עם ג'ון ברייט , שעתיד היה להיות שותפו למאבקים הפוליטיים. מותו של המלך ויליאם הרביעי ועלייתה לשלטון של המלכה ויקטוריה הובילו לבחירות כלליות. קובדן היה מועמד ברובע סטוקפורט , אבל נוצח.

תחומי עניין אחרים כללו את ידידותו עם ג'ורג' קומב ומעורבותו ב"אגודה הפרנולוגית של מנצ'סטר" (Manchester Phrenological Society) בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19, אם כי ביוגרפים כמו ג'ון מורלי (John Morley), דונלד ריד וונדי הינד (Wendy Hinde) נטו לזלזל בכך בגלל רצונם להמעיט בערכה של מעורבותו ארוכת השנים אם כי לפעמים הקלילה, בפסאודו-מדע זה שבפועל אכן היה מעורב בכך לפי דייוויד סטאק (David Stack). חלק מהביוגרפים, דוגמת ריצ'רד גוינג (Richard Gowing), הרחיקו לכת והתעלמו מכך לחלוטין, אך העניין האוהד בפרנולוגיה ניכר בהתייחסויותיו התכופות של קובדן לנושא זה. בשנת 1850, הוא ביקש מקומב לבצע בדיקה פרנולוגית של בנו.

חוקי הדגן

חוקי הדגן היו מיסים על דגנים מיובאים שנועדו לשמור על מחירים גבוהים עבור יצרני דגנים בבריטניה. החוקים אכן העלו את מחירי המזון והפכו למוקד התנגדות של אזורים עירוניים, שהיה להם אז הרבה פחות ייצוג פוליטי מאשר בריטניה הכפרית. חוקי הדגן הטילו מכסי יבוא כבדים, והפחיתו את כמות התבואה המיובאת ממדינות אחרות, גם כאשר היה מחסור באספקת המזון. החוקים נתמכו על ידי בעלי קרקעות שמרנים והתנגדו לתעשיינים ופועלים ויגים. הליגה נגד חוקי הדגן הייתה אחראית לשינוי בדעת הקהל והמעמד השליט נגד החוקים. זה היה מסע צלב מוסרי גדול, כלל ארצי של מעמד הביניים עם חזון אוטופי. מנהיגו המוביל היה ריצ'רד קובדן. לפי ההיסטוריון אסא בריגס , קובדן הבטיח שוב ושוב שביטול חוקי הדגן יפתור ארבע בעיות גדולות בו זמנית:

ראשית, הוא יבטיח את שגשוגו של היצרן בכך שיעניק לו חנויות למוצריו. שנית, זה יקל על 'שאלת מצבה של אנגליה' על ידי הוזלת מחיר המזון והבטחת תעסוקה סדירה יותר. שלישית, הוא יהפוך את החקלאות האנגלית ליעילה יותר על ידי גירוי הביקוש למוצריה באזורים עירוניים ובתעשייה. רביעית, באמצעות סחר בינלאומי מועיל הדדי הוא יתחיל עידן חדש של אחווה ושלום בינלאומיים. המחסום היחיד בפני ארבעת הפתרונות המיטיבים הללו היה האינטרס העצמי הנבער של בעלי האדמות, 'האוליגרכיה הממסה את הלחם, חסרת העקרונות, חסרת הרגשות, הדורסנית והבוזזת'.

הליגה הוקמה במנצ'סטר ב-1838; לפי הצעתו של קובדן, היא הפכה להתאחדות לאומית, הליגה נגד חוקי הדגן. במהלך שבע שנות הליגה, קובדן היה הדובר הראשי והרוח החיה שלה. הוא לא חשש לעמוד באתגר באופן אישי מול בעלי האדמות החקלאיים או להתעמת עם הצ'רטיסטים של מעמד הפועלים, בראשות פירגוס אוקונור .

בשנת 1841, לאחר שסר רוברט פיל הביס את ממשלתו של ויליאם לם בפרלמנט, היו בחירות כלליות, וקובדן נבחר כנציג החדש של סטוקפורט. מתנגדיו חזו בביטחון שהוא ייכשל לחלוטין בבית הנבחרים הבריטי. הוא לא המתין זמן רב לאחר בחירתו בהעמדת תחזיותיהם למבחן. הפרלמנט התכנס ב-19 באוגוסט. ב-24, במהלך הדיון על נאום המלכה, נשא קובדן את נאומו הראשון. "צוין", דיווחה הארייט מרטינו בספרה "תולדות השלום", "שהוא לא התקבל בבית הנבחרים בשמירה על האדיבות הניתנת בדרך כלל לחבר חדש, ונראה כי הוא אינו זקוק לשמירה כזו". בלי להירתע, הוא נתן הסבר פשוט ותקיף על עמדתו לגבי חוקי הדגן. זה סימן את תחילת המוניטין שלו כשולט בנושאים.

ב-21 באפריל 1842 הצביע קובדן יחד עם 67 חברי פרלמנט נוספים בעד הצעתו של ויליאם שרמן קרופורד (חבר בליגה נגד חוקי הדגן) להקים ועדה שתשקול את הדרישות של אמנת העם (1838): זכות הצבעה לגברים עובדים, המוגנת על ידי הצבעה חשאית. ב-17 בפברואר 1843 הוא פתח במתקפה על פיל, והטיל עליו אחריות למצב האומלל והבלתי מרוצה של הפועלים של האומה. פיל לא הגיב בדיון, אך הנאום נישא בתקופה של רגשות פוליטיים מתוחים. זמן קצר לפני כן נחשב אדוארד דראמונד , מזכירו הפרטי של פיל, בטעות לראש הממשלה ונורה למוות ברחוב על ידי מטורף. אולם בהמשך הערב התייחס פיל בטונים נרגשים ונסערים להערה, כהסתה לאלימות כלפיו. חברי מפלגת הטורים של פיל, שקלטו רמז זה, נכנסו למצב תזזיתי של התרגשות, וכשקובדן ניסה להסביר שהוא מתכוון לאחריות רשמית, לא לאחריות אישית, קולו טבע בים הצעקות נגדו.

פיל שינה את עמדתו ובשנת 1846 קרא לביטול חוקי הדגן. קובדן והליגה הכינו את הרגע במשך שנים, אבל הם מילאו תפקיד מועט ב-1846. לאחר הפוליטיקה האגרסיבית של פיל, עבר ביטול חוקי הדגן בבית הנבחרים ב-16 במאי 1846 ב-98 קולות. פיל הקים קואליציה של ההנהגה השמרנית ושליש מחברי הפרלמנט שלה הצטרפו לוויגים, כששני שלישים מהשמרנים הצביעו נגדו. זה פילג את מפלגת הטורים של פיל והוביל לנפילת ממשלתו. בנאום ההתפטרות שלו הוא נתן קרדיט לקובדן, יותר מכל אחד אחר, בביטול חוקי הדגן.

מחווה, מסע ויישוב מחדש

איור של קובדן על קרמיקה שיוצרה בסנדרלנד

קובדן הקריב את עסקיו, את הנוחות הביתית שלו ובמשך זמן מה את בריאותו במערכה נגד חוקי הדגן. חבריו הרגישו אפוא שהאומה חייבת לו מחווה מהותית של הכרת תודה והערצה על אותם קורבנות. מסע תרומות ציבורי גייס סכום של 80,000 פאונד. אילו קיבל השראה ושאפתנות אישית, ייתכן שהיה נכנס למרוץ של קידום פוליטי עם סיכוי לזכות בתפקיד הגבוה ביותר. לורד ג'ון ראסל, שזמן קצר לאחר ביטול חוקי הדגן, ירש את פיל כראש ממשלה, הזמין את קובדן להצטרף לממשלתו, אך קובדן דחה את ההזמנה. קובדן קיווה למצוא קצת פרטיות משקמת מחוץ לבריטניה, אבל תהילתו התפשטה ברחבי אירופה והוא התפרסם על ידי התנועה הרדיקלית. ביולי 1846, הוא כתב לחבר "אני הולך לספר לך על פרויקט חדש שהתבשל במוחי. ויתרתי על כל רעיון לקבור את עצמי במצרים או באיטליה. אני יוצא לסיור משולהב דרך יבשת אירופה". הוא התייחס להזמנות שקיבל מצרפת, פרוסיה, אוסטריה, רוסיה וספרד והוסיף:

ובכן, אני אבקר, בעזרת אלוקים במהלך שנים עשר החודשים הבאים, בכל המדינות הגדולות של אירופה, אראה את האנשים החזקים או המדינאים שלהן, ואשתדל לאכוף את האמיתות שאי אפשר לעמוד בפניהן בבית. מדוע עלי להחליד בחוסר פעילות? אם הרוח הציבורית של בני ארצי מעניקה לי את האמצעים לטייל כמיסיונר שלהם, אהיה השגריר הראשון של תושבי הארץ הזאת לאומות היבשת. אני נדחף לכך על ידי רגש אינסטינקטיבי כזה שמעולם לא הונה אותי. אני מרגיש שאוכל להצליח להמציא טיעונים חזקים יותר עבור מדינות אירופה המגבילות כדי לאלץ אותן לאמץ מערכת חופשית יותר ממה שהייתה לי כאן כדי לבטל את מדיניות ההגנה על התוצר המקומי שלנו.

הוא ביקר ברצף בצרפת, ספרד, איטליה, גרמניה ורוסיה, וזכה לכבוד בכל מקום אליו הגיע. הוא לא רק נאם בהפגנות פומביות, אלא גם היו לו כמה מפגשים פרטיים עם מדינאים מובילים. במהלך היעדרותו התקיימו בחירות כלליות, והוא שב כנציג (1847) של סטוקפורט ועבור מערב רידינג של יורקשייר . הוא בחר לייצג את השני.

ביוני 1848 העביר ריצ'רד קובדן את משפחתו ממנצ'סטר לפדינגטון בלונדון, ורכש בית ברחוב וסטבורן מספר 103. בשנת 1847 הוא גם רכש מחדש את בית המשפחה הישן בדנפורד ובשנת 1852 או 1853 בנה את הבית שם מחדש, שבו המשיך להתגורר עד מותו.

אקטיביזם פציפיסטי

כשקובדן חזר לבריטניה, הוא פנה אל מה שנראה בעיניו השלמה ההגיונית של הסחר החופשי, דהיינו קידום השלום וצמצום החימוש הימי והצבאי. הוא היה תומך של אי-מעורבות (בעניינים הפנימים של מדינות אחרות) ותיעובו ממלחמה הגיע לכדי להט אישי, ולמעשה, המערכה שלו נגד חוקי הדגן נבעה מאמונתו שסחר חופשי הוא כוח רב עוצמה לשלום והגנה מפני מלחמה. הוא חשף את עצמו ביודעין לסכנת לעג ולתוכחה על האמונה באוטופיה. ב-1849 הוא העלה הצעה בפרלמנט לטובת בוררות בינלאומית, וב-1851, הצעה להפחתה הדדית של החימוש. הוא לא הצליח בשני המקרים, וגם לא ציפה להצליח. בעקבות אותה מטרה, הוא הזדהה עם סדרה של קונגרסים לשלום אשר בין השנים 1848 עד 1851 נערכו ברציפות בבריסל, פריז, פרנקפורט, לונדון, מנצ'סטר ואדינבורו.

בהתנגדותו למלחמות האופיום, טען קובדן ש"כפי ש"בסחר העבדים היינו [הבריטים] אשמים יותר מאחרים בעולם, כך במלחמות חיצוניות יש לנו את האומה האגרסיבית ביותר, השישה לעימותים, הלוחמנית והעקובה ביותר מדם תחת השמש". באוקטובר 1850 הוא כתב מכתב לפעיל נגד העבדות ג'וזף סטרג' , וטען כי בעשרים וחמש השנים האחרונות "התגלה שהיינו האומה צמאת הדם ביותר עלי אדמות לאין ערוך ... בסין, בבורמה, בהודו, ניו זילנד, הכף, סוריה, ספרד, פורטוגל, יוון וכו', אין כמעט מדינה, מרוחקת ככל שתהיה, שבה לא ניהלנו מלחמה או שהכתבנו את תנאינו באמצעות חודי הכידונים". קובדן האמין שהבריטים, "שופכי הדם הגדולים מכולם", היו אז מעורבים ביותר מלחמות מאשר שאר אירופה ביחד. בכך האשים קובדן את האצולה הבריטית, שלטענתו "המירה את הלוחמנות של הגזע האנגלי למטרותיה". באפריל 1852, כשהבריטים הכריזו מלחמה על בורמה בשל התעללות בשני קברניטים בריטים על ידי ממשלת בורמה, קובדן "נדהם" שזו הייתה עילה למלחמה:

אני מסמיק בשל ארצי, והדם בעורקי מעקצץ בזעם על ההתעלמות המופקרת מכל צדק והגינות מבלי שההליכים שלנו כלפי מדינה זו הוצגו. האלימות והעוולות שנעשו על ידי פיסארו או קורטס כמעט ולא היו מוסתרות ביומרה שקופה יותר של זכות מאשר שלנו. לבורמזים, לא היה יותר סיכוי נגד כדור התותח הלוהט שלנו בן ה-64 פאונד ושיפור תופתי אחר באמנות המלחמה ממה שהיה להם בתחרות במרוץ בדרכים שלהם נגד מסילות הברזל שלנו... היום שבו התחלנו את המלחמה עם הפגזה של יריות, פגזים ורקטות...שהילידים בטח חשבו שזו מתקפה של שדים, היה יום ראשון של חג הפסחא!

קובדן פרסם את הספר "כיצד מלחמות נוצרו בהודו: מקורותיה של מלחמת בורמה" בשנת 1853. בספר הוא העלה תאוריה מדוע מחלוקות דומות עם ארצות הברית מעולם לא הגיעו לשיא במלחמה. לפי קובדן, הסיבה הייתה "שאמריקה היא חזקה ובורמה חלשה... בריטניה לא הייתה פועלת בצורה זו כלפי מעצמה המסוגלת להגן על עצמה". עם הקמת האימפריה הצרפתית השנייה בשנים 1851–1852, אחזה בציבור פאניקה, שתודלקה על ידי העיתונות. לואי נפוליאון הוצג כמי שמתכנן נחיתה פתאומית ופיראטית על החוף הבריטי ללא עילה או פרובוקציה. על ידי סדרה של נאומים ופמפלטים, בפרלמנט ומחוצה לו, ביקש קובדן להרגיע את חששותיהם של בני ארצו. בכך, הוא הקריב את הפופולריות הגדולה לה זכה כמקדם הסחר החופשי, והפך לזמן מה לאיש שהתעללו בו הכי הרבה בבריטניה.

עם זאת, בשל המריבה על האתרים הדתיים של ארץ ישראל, שהתעוררו במזרח אירופה, דעת הקהל סטתה לפתע, וכל החשד והשנאה שהופנו נגד הקיסר הצרפתי הוסטו ממנו לקיסר של רוסיה. לואי נפוליאון הפך לפתע אהוד כבעל בריתה הנאמן של בריטניה, ובמערבולת של התרגשות עממית נסחפה האומה לתוך מלחמת קרים.

שוב בעימות עם הרגשות הציבוריים, קובדן, שביקר בטורקיה, ולמד את הפוליטיקה שלה, זלזל בזעקות השבר שיש לשמור על עצמאותה ושלמותה של האימפריה העות'מאנית. הוא דחה את הדעה שאפשר לקיים אותן, ולא פחות מכך כפר בתוקף בטענה שזה רצוי. הוא האמין שהקנאה בהתפשטות הרוסית והפחד מפני הכוח הרוסי הם הגזמות אבסורדיות. הוא טען כי עתידה של טורקיה האירופית נתון בידי האוכלוסייה הנוצרית, וכי היה נבון יותר עבור בריטניה להתחבר איתם ולא עם מה שהוא ראה כמעצמה אסלאמית רקובה שגורלה נחרץ. הוא אמר בבית הנבחרים:

עליכם לפנות אל עצמכם כאנשים בעלי בינה וכאנשים עם אנרגיה, לשאלה - מה עליכם לעשות עם האוכלוסייה הנוצרית? כי לא ניתן לקיים את המוחמדניזם [האסלאם] ואני צריך להצטער לראות את המדינה הזו נלחמת למען שמירה על המוחמדניזם... אתם יכולים לשמור את טורקיה על מפת אירופה, אתם יכולים לקרוא למדינה בשם טורקיה אם תרצו, אבל אל תחשבו שאתם יכולים לשמור על השלטון המוחמדני במדינה.

אולם שטף הרגשות העממי בעד המלחמה היה בלתי ניתן לעמוד בפניו; וקובדן וג'ון ברייט הוצפו בגידופים. קרל מרקס כתב "וללא נטישה מוחלטת של חוק הקוראן [טוען חבר הפרלמנט של האופוזיציה קובדן], אי אפשר להשוות את מעמד הנוצרים בטורקיה עם טורקים. אנחנו יכולים גם לשאול את מר קובדן האם, עם הכנסייה של המדינה והחוקים הקיימים של אנגליה, אפשר להשוות את מעמד פועליה עם הקובדנים והברייטים?".

מלחמת האופיום השנייה

בתחילת 1857 הגיעו לבריטניה הבשורות מסין על קרע בין הנציג הבריטי באותה מדינה לבין מושל מחוז קנטון בהתייחס לכלי שיט קטן או לורצ'ה בשם החץ (Arrow), שהביא לכך שהאדמירל הבריטי הרס את מבצרי הנהר, שרף 23 ספינות השייכות לצי שושלת צ'ינג והפגזת העיר קנטון. לאחר חקירה מדוקדקת של המסמכים הרשמיים, קובדן השתכנע שאלו הליכים בלתי צודקים לחלוטין. הוא העלה הצעה בפרלמנט בעניין זה, שהובילה לדיון ארוך ובלתי נשכח, שנמשך למעלה מארבעה לילות, שבו תמכו בו סידני הרברט , סר ג'יימס גראהם , ויליאם גלאדסטון, לורד ג'ון ראסל ובנג'מין דיזראלי, ושהסתיים בתבוסתו של ראש הממשלה לורד פלמרסטון ברוב של שישה עשר.

אבל הניצחון הזה עלה לו בכיסאו בפרלמנט. עם הפירוק שבא בעקבות תבוסתו של לורד פלמרסטון, קובדן הציג את מועמדתו לבית הנבחרים במחוז הבחירה של הדרספילד, אך המצביעים של אותה עיירה העדיפו את יריבו, שתמך במלחמה ברוסיה והיה בעד ההליכים בקנטון. קובדן נדחק אפוא לחיים הפרטיים, ופרש לביתו הכפרי בדנפורד, הוא שהה שם כשהוא עוסק בעיבוד אדמתו והאכלת החזירים שלו.

הוא ניצל תקופת פנאי זו לביקור נוסף בארצות הברית. במהלך היעדרותו התרחשו הבחירות הכלליות של 1859, כאשר הוא הוחזר ללא התנגדות מטעם רוצ'דייל . לורד פלמרסטון היה שוב ראש ממשלה, ולאחר שגילה שהמפלגה הליברלית המתקדמת לא "נמחצה" בקלות כפי שהוא קיווה, הוא ביצע מחווה של פיוס, והזמין את קובדן ואת תומס מילנר גיבסון להיות חברים בממשלתו. במכתב כנה ולבבי שנמסר לקובדן עם נחיתתו בליברפול, הציע לו לורד פלמרסטון את תפקיד נשיא מועצת הסחר , עם מושב בקבינט ממשלת בריטניה. רבים מחבריו לחצו עליו בדחיפות לקבל את ההצעה, אך ללא היסוס הוא היה נחוש לדחות את הכבוד המוצע. עם הגעתו ללונדון הוא נפגש עם לורד פלמרסטון, ובגילוי לב רב אמר לו כי הוא התנגד לו והוקיע אותו לעיתים קרובות כל כך בפומבי, וכי השקפותיהם שונות כל כך, במיוחד בשאלות של מדיניות חוץ, שהוא לא יכול, מבלי לפגוע בתחושת החובה והעקביות שלו, לכהן תחתיו כשר. לורד פלמרסטון ניסה ברוח טובה להילחם בהתנגדויותיו, אך ללא הצלחה.

הסכם קובדן-שבלייה

אף על פי שקובדן סירב להשתתף באחריות של ממשלתו של לורד פלמרסטון, הוא היה מוכן לפעול כנציגו בקידום יחסים מסחריים חופשיים יותר בין בריטניה לצרפת. אבל היוזמה למשא ומתן למטרה זו הגיעה ממנו תוך בשיתוף עם ברייט ומישל שבלייה . לקראת סוף 1859 הוא נפגש עם לורד פלמרסטון, לורד ג'ון ראסל וגלאדסטון, והודיע על כוונתו לבקר בצרפת וליצור קשר עם נפוליאון השלישי, קיסר צרפת ושריו, במטרה לקדם מטרה זו. מדינאים אלה הביעו באופן כללי את הסכמתם למטרתו, אך ללא מתן סמכות רשמית. עם הגעתו לפריז היה לו מפגש ארוך עם נפוליאון, בו מנה טענות רבות בעד הסרת המכשולים שמנעו משתי המדינות להתקרב זו לזו, והוא הצליח לעשות רושם ניכר בעד סחר חופשי. לאחר מכן הוא פנה אל השרים הצרפתיים, וניהל שיחה רצינית, במיוחד עם אז'ן רואר , שאותו מצא כמי שתומך בעקרונות הכלכליים והמסחריים שבהם דגל. לאחר זמן רב שניהל משא ומתן ראשוני ובלתי רשמי זה, נכנסה שאלת הסכם המסחר בין שתי המדינות לזירת הדיפלומטיה, קובדן התבקש על ידי ממשלת בריטניה לפעול כנציגם בעניין בשיתוף פעולה עם הנרי ולסלי, רוזן קאולי הראשון , שגריר בריטניה בצרפת. אבל זה הוכח כמשימה ארוכה ומפרכת מאוד. הוא נאלץ להתמודד עם העוינות העמוקה של הפרוטקציוניסטים הצרפתים, שגרמה להרבה התלבטויות מצד הקיסר ושריו. היו גם עיכובים, התלבטויות והתנגדויות קטנוניות מבית, שהיו יותר בלתי מוסברים.

יתר על כן, הוא הותקף באלימות מילולית רבה על ידי חלק רב עוצמה בעיתונות הבריטית, בעוד שהמספר הרב של הפרטים הקטנים שעמם נאלץ להתמודד בקשר לשינויים המוצעים במכס הצרפתי, היה כרוך בעומס גדול על סבלנותו ומאמציו, שהיה מרתיע אדם פחות נחוש. אבל היה מקור אחד של מבוכה גדול מכל השאר. מניע חזק אחד שדחף אותו לעסוק במפעל זה היה רצונו הנלהב לכונן יחסים ידידותיים יותר בין בריטניה וצרפת, ולהפיג את רגשות הקנאה והחשש ההדדיים שהתפרצו לעיתים קרובות כל כך וסיכנו את השלום בין שתי המדינות. זה היה הטיעון החזק ביותר שבו השתמש מול הקיסר וחברי הממשל הצרפתי, ואשר הוא מצא כיעיל ביותר איתם. אך בעודו בעיצומו של המשא ומתן, העלה לורד פלמרסטון בבית הנבחרים הצעת חוק לחיזוק מחסני הנשק הימיים של בריטניה, אותה הציג בנאום מלחמתי שכוון נגד צרפת, כמקור הסכנה לפלישה. התקפה, שכנגדה היה צורך להישמר. דבר זה הוליד רוגז וטינה בפריז, ואלמלא ההשפעה שרכש קובדן, והאמון המושלם בכנותו, היה המשא ומתן כנראה נחרב לחלוטין. אולם לבסוף, לאחר כמעט שנים-עשר חודשים של עבודה בלתי פוסקת, הושלמה העבודה בנובמבר 1860. "נדירה", אמר ויליאם גלאדסטון, "היא הזכות של כל אדם, שלפני ארבע-עשרה שנה העניק לארצו שירות אחד, עכשיו שוב, בתוך אותו אורך חיים קצר, כשאינו מעוטר לא באדמה ולא בתואר, בלי שום סימן שיבדיל בינו לבין האנשים שהוא אוהב, הוא הורשה לבצע עוד שירות גדול ובלתי נשכח לריבון שלו ולארצו".

עם סיום עבודה זו הוענקו לקובדן כיבודים על ידי ממשלות שתי המדינות שהועיל להן כל כך. לורד פלמרסטון הציע לו תואר ברונט ומושב במועצה המלכותית , והקיסר הצרפתי היה מעניק לו בשמחה איזשהו עיטור מכובד, אבל בחוסר עניין ובצניעות אופייניים הוא סירב לכל כיבודים כאלה.

מאמציו של קובדן לקדם את הסחר החופשי היו תמיד כפופים למטרות המוסריות הגבוהות ביותר בעיניו: קידום השלום עלי אדמות ורצון טוב בין בני אדם. זו היה תשוקתו ותקוותו בהסכם המסחרי עם צרפת. לכן הוא היה מאוכזב עמוקות ומוטרד לגלות את תחושת חוסר האמון הישן שהעיתונות וכמה מהפוליטיקאים המובילים במדינה עודדו עדיין באופן פעיל. ב-1862 הוא פרסם את הפמפלט שלו שכותרתו שלוש הפאניקות (The Three Panics), שמטרתו הייתה להתחקות אחר ההיסטוריה ולחשוף את האיוולת של אותם אירועים תקופתיים של חששות באשר לתוכניות של הצרפתים שמהם סבלה בריטניה במשך חמש-עשרה או שש-עשרה השנים הקודמים.

מלחמת האזרחים בארצות הברית

כאשר מלחמת האזרחים האמריקנית איימה לפרוץ בארצות הברית, היה קובדן במצוקה עמוקה, אך לאחר שהסכסוך הפך לבלתי נמנע, אהדתו הייתה לחלוטין עם האיחוד מכיוון שהקונפדרציה נלחמה למען העבדות. אף על פי כן, החרדה הגדולה שלו הייתה שהאומה הבריטית לא תהיה מחויבת לשום מהלך לא ראוי במהלך התקדמות המאבק הזה. כאשר היחסים עם ארצות הברית הפכו קריטיים ומאיימים כתוצאה מפשיטה של ספינות של הקונפדרציה שבסיסם בנמלים בריטיים, על ספינות סוחר של האיחוד, פעולות שיובילו לתביעות אלבמה שלאחר המלחמה, הוא הביא את השאלה בפני בית הנבחרים בסדרת נאומים צלולים ועוצמתיים נדירים.

מותו

קברו של קובדן בחצר הכנסייה של וסט לאווינגטון במערב סאסקס

במשך מספר שנים סבל קובדן קשות מדי פעם מגירוי הסימפונות ומקשיי נשימה. בשל כך הוא בילה את חורף 1860 באלג'יריה, ובכל חורף שלאחר מכן היה עליו להיות זהיר מאוד ולהגביל את עצמו לבית, במיוחד במזג אוויר לח וערפילי. ב-2 באפריל 1865 הוא מת בשלווה בדירותו בלונדון.

למחרת אמר לורד פלמרסטון "לא ייתכן שהבית ימשיך עם עסקים כרגיל מבלי שכל חבר יזכיר לעצמו את האובדן הגדול שספגו הבית והמדינה מהאירוע שהתרחש אתמול בבוקר". דיזראלי אמר שהוא "היה קישוט לבית הנבחרים וכבוד לאנגליה".

גם בבית הנבחרים הצרפתי התייחס סגן הנשיא, פורקד לה רוקט , למותו, וביטויי הערכה חמים חזרו על עצמם תוך מחיאות כפיים מכל האגפים. "מותו של ריצ'רד קובדן", אמר לה רוקט, "אינו רק חוסר מזל עבור אנגליה (בריטניה), אלא סיבה לאבל עבור צרפת והאנושות". דרואן דה לויס , שר החוץ הצרפתי, הפך את מותו לנושא לשליחת הודעה מיוחדת, כשהוא מבקש מהשגריר הצרפתי בבריטניה להביע בפני הממשלה "את האהדה הנוגה והחרטה הלאומית האמיתית שעל מותו בטרם עת, של ריצ'רד קובדן. בצד הזה של תעלת למאנש". "הוא מעל הכל," הוסיף, "בעינינו הנציג של אותם רגשות ושל אותם עקרונות קוסמופוליטיים שמולם נעלמים גבולות לאומיים ויריבויות; בעוד שבעיקרו של ארצו, הוא היה עוד יותר מתקופתו; הוא ידע אילו יחסים הדדיים יכול היה להשיג בימינו לשגשוג של עמים. קובדן, אם יורשה לי לומר זאת, היה אדם בינלאומי". קובדן כונה "ההוגה הקלאסי-ליברלי הגדול ביותר בעניינים בינלאומיים" על ידי הליברטריאן והליברלי, ההיסטוריון ראלף רייקו .

הוא נקבר בכנסיית וסט לאווינגטון במערב סאסקס ב-7 באפריל. קברו היה מוקף בקהל רב של אבלים, ביניהם גלאדסטון, ברייט, מילנר גיבסון, צ'ארלס וילייר ואורחים מכל חלקי הארץ. ב-1866 נוסד בלונדון מועדון קובדן (Cobden Club), כדי לקדם את כלכלת הסחר החופשי, והוא הפך למרכז לתעמולה פוליטית בנושא זה; ופרסים הוקמו על שמו באוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטת קיימברידג'.

קובדן התחתן ב-1840 עם קתרין אן ויליאמס (Catherine Anne Williams) מוויילס, והותיר אחריו חמש בנות. מבין אלה, ג'יין , פוליטיקאית של המפלגה הליברלית הבריטית, התחתנה עם המו"ל תומאס פישר אונווין (Thomas Fisher Unwi) והייתה ידועה בשם גברת קובדן אונווין; אלן (Ellen) הייתה הראשונה מבין שלוש נשותיו של הצייר וולטר סיקרט; ואן נישאה לכורך הספרים ט. ג'. סנדרסון והוא הוסיף את שם משפחתה לשלו. הן התבלטו בתחומים שונים, וירשו את העניין הפוליטי של אביהם. בנו היחיד מת, בגיל חמש עשרה, בשנת 1856.

מורשתו

פסל של ריצ'רד קובדן ברובע קמדן בלונדון

קובדן, ומה שכונה "קובדניזם" (Cobdenism) ומאוחר יותר זוהה עם הלסה פר ספג ביקורת רבה מאסכולת הכלכלנים הבריטים שדגלו בפרוטקציוניזם, על בסיס רעיונותיהם של אלכסנדר המילטון ופרידריך ליסט. עם זאת, במהלך חלק ניכר ממה שנותר מהמאה התשע-עשרה, הצלחתו עם תנועת הסחר החופשי הייתה ללא עוררין, והפרוטקציוניזם הפך לחורג מהמקובל. התנועה לרפורמת המכסים בבריטניה שהחלה על ידי ג'וזף צ'מברלין הביאה מתנגדים חדשים לליברליזם של מנצ'סטר , והנושא כולו הפך שוב לשנוי במחלוקת. שנות השיקום שלאחר מלחמת העולם השנייה ראו אופנה מחודשת להתערבות ממשלתית בסחר בינלאומי, אך החל משנות ה-80, מרגרט תאצ'ר בבריטניה (בהשפעת אנוק פאוול דרך קית' ג'וזף) ורונלד רייגן בארצות הברית הובילו לתחייה מחודשת של לסה פר, שעדיין שולט בחשיבה הכלכלית המרכזית.

קובדן הותיר חותם עמוק על ההיסטוריה הבריטית. אף על פי שהוא לא היה "כלכלן מדעי", רבים מרעיונותיו ונבואותיו הקדימו טיעונים ונקודות מבט שיופיעו מאוחר יותר בכלכלה האקדמית. הוא חשב שזה "טבעי" שבריטניה תייצר עבור העולם בתמורה למוצרים חקלאיים של מדינות אחרות. כלכלנים מודרניים קוראים לזה יתרון יחסי. הוא דגל בביטול חוקי הדגן, שלא רק הוזיל את המזון, אלא גם סייע לפתח את התעשייה ולהועיל לעבודה. הוא ראה נכונה שמדינות אחרות לא יוכלו להתחרות עם בריטניה בייצור בעתיד הנראה לעין. "אנחנו דוגלים", אמר, "בשום דבר מלבד מה שמתאים לציווים הנעלים ביותר של הנצרות - לקנות בשוק הזול ביותר ולמכור ביוקר". לאחר ביטול חוקי הדגן, הייצור הבריטי אכן ראה עלייה משמעותית בפריון, בעוד שהחקלאות הבריטית הלכה בסופו של דבר ודעכה עקב תחרות עם היבוא. הוא חזה ששאר העולם צריך ללכת לפי הדוגמה של בריטניה: "אם תבטל את חוקי הדגן ביושר, ותאמץ סחר חופשי בפשטותו, לא יהיה מכס באירופה שלא ישתנה תוך פחות מחמש שנים" (ינואר 1846). הקוסמופוליטיות שלו, שהובילה לתפיסה בקרב יריביו של קובדן שהוא "אנגלי קטן " – הובילה אותו לפתח התנגדות לקולוניאליזם . קובדן ראה גם את הקשר בין שלום וסחר חופשי. "השלום יבוא לארץ כאשר לאנשים יהיה יותר מה לעשות זה עם זה ופחות עם הממשלות. כלל ההתנהגות הגדול עבורנו ביחס לאומות זרות הוא - בהרחבת היחסים המסחריים שלנו - שיהיה איתם קשר פוליטי קטן ככל האפשר". הביוגרפיה שלו, "חייו של ריצ'רד קובדן" מאת ג'ון מורלי, שנכתבה עם מידע מבני זמנו כמו ג'ון ברייט וסר לואיס מאלט, פורסמה ב-1881 (האחים רוברטס: בוסטון).

בשנת 1866 נוסד מועדון קובדן (Cobden Club) כדי לקדם "שלום, סחר חופשי ורצון טוב בין האומות". זה נבע ממאמציו של תומס ביילי פוטר , יורשו של קובדן במושב של רוצ'דייל, שרצה מוסד שיתמוך בעקרונותיו של קובדן. ב-15 במאי 1866 נערכה מפגש הפתיחה של המועדון במועדון רפורם בלונדון וארוחת הערב הראשונה של המועדון נערכה ב-21 ביולי 1866 במלון Star and Garter בריצ'מונד , בהנהגתו של גלאדסטון. המועדון הפיץ ספרות סחר חופשי למטרות תעמולה.

הצעתו של ג'וזף צ'מברלין לרפורמה במכסים, שהושקה ב-1903, הציתה מחדש את הדיון על סחר חופשי מול פרוטקציוניזם בבריטניה. לרגל מאה שנה להולדתו של קובדן התאספו 10,000 איש בארמון אלכסנדרה בלונדון ביוני 1904. קובדן "סימל את החזון הליברלי של סדר עולמי שליו ומשגשג המוחזק יחד על ידי הכוחות הטובים של הסחר החופשי" כמו אף דמות אחרת מהמאה התשע-עשרה. בנאום בפגישה אמר המנהיג הליברלי סר הנרי קמפבל-באנרמן:

המניע שהעניק השראה לאלה שחיברו את המכלול היה כפול. הם ביקשו להראות את הערצתם, ואת הכרת התודה שלהם כלפי אנגלי גדול שליבו האוהד, חוכמתו, האינטואיציה שלו, האומץ ורהיטות הדיבור הראויה לשבח שלו הביאו להם ישועה גדולה בימי אבותיהם. הם גם ביקשו להצהיר על דבקותם בדוקטרינות שהוא לימד, ועל נחרצותם שבכוחן של דוקטרינות אלו, אלוקים יעזור להם, אין לפגוע. מה שהם חייבים לו ולעצמם היה להבהיר לעיני כל בני האדם שהם מתכוונים לאחוז במורשת שהוא, אולי יותר מכל פרט אחר, זכה עבורם; וכי את פירות המערכה שניהל כנגד סיכויים אדירים אין לשלול מהם בקלות. הם לא היו שם כדי להעריך את קובדן כנביא בעל השראה, אבל הם ראו בו אזרח גדול, מדינאי גדול, פטריוט גדול ומנהיג גדול ופופולרי... קובדן בילה את חייו בהסרת ההגבלות והמחסומים המלאכותיים האלה. שבזמן הנוכחי ביקשו אנשים נמהרים ופזיזים להקים מחדש - חסמים לא רק למסחר, אלא גם לשלום ולרצון טוב, ולהבנה הדדית; כן, ומכשולים לחירות ולממשלה טובה בבית. אלה שהביעו תדהמה מכך שהפועל האינטליגנטי לא הסתכל במבט עקום על היצרן, קובדן, התעלמו מהעובדה שהוא נתן לאנשים אוכל זול ותעסוקה בשפע, ועשה הרבה יותר; שהוא פוצץ את הבסיס הכלכלי של שלטון מעמדי וכפיפות מעמדית.

סטנלי בולדווין אמר בדצמבר 1930, בתקופת השפל הגדול בבריטניה, שהשמרנים היו "מפלגה לאומית של כל אלה המאמינים שכל שיפור במצבה התעשייתי והכלכלי של המדינה הזו יכול להיות מושג רק על ידי התנתקות מהקובדניזם של הדור הקודם, והצבת המדינה הזו על מה שהוא, וחייב להיות, בסיס פרוטקציוניסטי". שבועיים לאחר מכן תקף בולדווין את הטיפול של ממשלת הלייבור בוועידה האימפריאלית: "בוועידה ההיא הייתה לממשלה הזדמנות נפלאה לעשות משהו מעשי כדי לעזור לתעשייה הבריטית ולקשור את האימפריה יחדו בשותפות סחר הדוקה. הם לא הצליחו לנצל הזדמנות זאת משום שלא ניתן היה ליישב את הצעות הדומיניון עם תאוריות הסחר החופשי העתיקות שעבר זמנן של הקובדניזם". בריטניה נטשה את הסחר החופשי ב-1932 ואימצה מכס כללי. ב-1932 אמר שר האוצר לשעבר של הלייבור, פיליפ סנודן , שאף פעם לא הייתה טעות גדולה יותר מאשר לומר שהקובדניזם מת: "הקובדניזם מעולם לא היה חי יותר ברחבי העולם מאשר היום... היום הרעיונות של קובדן מתקוממים נגד הלאומיות האנוכית. הצורך בפירוק מגבלות הסחר, אשר לבשו צורות שונות, הוכר באופן אוניברסלי אפילו על ידי אלה שלא היו מסוגלים לזרוק את הכבלים הללו". פרנסיס הירסט אמר ב-1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, שרעיונותיו של קובדן "בולטים בהתנגדות כמעט מוחלטת ל'בשורה' על פי מרקס":

רעיונותיו הבינלאומיים של קובדן התבססו על פטריוטיות ושלום, הרמוניה בין המעמדות, רפורמה בשיטות חוקתיות, רצון טוב בין אנשים ואומות. קובדן... האמין בחירות הפרט וביזמות, בשווקים חופשיים, בחופש הדעה ובחופש המסחר. כל תורתו הייתה תועבה עבור קרל מרקס. לא הייתה לו תחושה של פטריוטיות או אהבת הארץ. הוא דחק במה שכינה "הפרולטריון" בכל המדינות להפיל את החברה על ידי מהפכה אלימה, להשמיד את מעמדות הביניים ואת כל המעסיקים, אותם גינה כקפיטליסטים ונוגשי עבדים. הוא דרש החרמת רכוש פרטי ודיקטטורה חדשה, הדיקטטורה של הפרולטריון. כשם שקובדן פירש ותרגל את הוראותיו של אדם סמית, כך לנין פירש ותרגל את הוראותיו של קרל מרקס. שני האנשים הגדולים האלה, אף על פי שמתו עדיין מדברים. הם בולטים בפני העולם המתורבת כגיבורים של שתי מערכות של כלכלה פוליטית, מחשבה פוליטית וחברה אנושית... כשהמלחמה הזו תסתיים, אנחנו בבריטניה נצטרך בהחלט לבחור אם העיתונות והפרלמנט שלנו יהיו חופשיים, אם אנחנו אמורים להיות אומה מגויסת, בין אם יש להבטיח או להחרים רכוש פרטי וחסכונות, בין אם נכלא ללא משפט; האם שוב נהנה מזכות הקנייה והמכירה היכן ואיך שבא לנו - בקיצור בין אם ישלטו עלינו כעבדים על ידי הבירוקרטיה של מדינת משטרה או כבני חורין על ידי נציגינו הנבחרים. הסמלים של קונפליקט זה יהיו דמותם של ריצ'רד קובדן וקרל מרקס.

ארנסט בווין, שר החוץ של הלייבור, אמר ב-26 ביולי 1947 כי "איננו יכולים לחזור לכלכלה הקובדניטית". בשנת 1966 תקף ראש ממשלת הלייבור הרולד וילסון את פיליפ סנודן על כך שהוא מחזיק בדעות של "קובדניזם פוריטני" אשר "מנע כל פעולת התפשטות להקלה על האבטלה" על ידי הממשלה במהלך השפל הגדול.

הנצחה

נכדו של נינו של קובדן, ניק קובדן-רייט (Nick Cobden-Wright), החל במערכה להצלת ביתו הקודם, בית דנפורד (Dunford House) במידהרסט (גם ביתה של בתו אן קובדן-סנדרסון , הסוציאליסטית ואשת התנועה הסופרג'יסטית) ממכירה ב-2019 על ידי בעליה, YMCA. הוא הכיל את השלט שלה 'ללא הצבעה ללא מיסוי' שהיא ערכה במחאה ברחוב דאונינג. מסע הפרסום שלו לקרן קובדן נתמך, בין היתר, על ידי נינתה של אמלין פנקהרסט, מנהיגת התנועה הסופרג'יסטית, הלן פנקהרסט .

היישובים קובדן (אונטריו) , קובדן (אילינוי) , קובדן (מינסוטה) וקובדן (ויקטוריה) בקנדה, ארצות הברית ואוסטרליה בהתאמה קרויים כולם על שם ריצ'רד קובדן, כמו גם היישוב קובדן באי הדרומי של ניו זילנד.

כמו כן קרויים על שמו: בית הספר היסודי ריצ'רד קובדן בקמדן טאון, מועדון הגברים העובדים קובדן בצפון קנסינגטון, בלונדון וגשר קובדן בסאות'המפטון. רחוב קובדן קיים במנצ'סטר, בדרלינגטון, בנוטינגהאם בנלסון בלנקשייר, בברנלי בלנקשייר, בוורטינג' במידהרסט ובאדינבורו וכיכר קובדן קיימת בבדפורד. כמו-כן יש פאבים על שמו בוורטינג', בשפילד, בצ'טהאם ובליברפול.

פסלים בדמותו מוצבים במקומות שונים בבריטניה. פרוטומה של קובדן מוצבת בספינה הצדדית המערבית של הטרנספט הצפוני של מנזר וסטמינסטר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד קובדן בוויקישיתוף

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

• contributions in Parliament by Richard Cobden
• The Life of Richard Cobden by John Morley
• Works by or about Richard Cobden at Internet Archive
• Cobden, Richard, (1804-1865), statesman and businessman - UK National Archives
• 1911 Encyclopædia Britannica/Cobden, Richard

הערות שוליים

[[קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1865

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35941223ריצ'רד קובדן