רמון ברנגר הרביעי, רוזן ברצלונה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. רמון ברנגר הרביעי, רוזן ברצלונה (בקטלאנית: Ramon Berenguer IV de Barcelona; 1114[1] – 6 באוגוסט 1162), שנקרא לפעמים "הקדוש", היה הרוזן של ברצלונה שהביא לאיחוד רוזנות ברצלונה עם ממלכת אראגון ליצירת כתר אראגון.
ראשית חייו
רמון ברנגר נולד ב-1114, והיה בנם של רמון ברנגר השלישי, רוזן ברצלונה ודוס הראשונה, רוזנת פרובאנס. [2] הוא ירש את רוזנות ברצלונה מאביו רמון ברנגר השלישי ב-19 באוגוסט 1131. [3] ב-11 באוגוסט 1137, בגיל 24 לערך, הוא התארס לתינוקת פרונלה מאראגון, שהייתה בת שנה באותה תקופה.[4] אביה של פרונלה, רמירו השני, מלך אראגון, שביקש את עזרתה של ברצלונה נגד אלפונסו השביעי, מלך לאון, פרש מהחיים הציבוריים ב-13 בנובמבר 1137, והותיר את ממלכתו לפרונלה ורמון ברנגר,[4] האחרון הפך למעשה לשליט של אראגון, למרות שמעולם לא היה מלך בעצמו, במקום זאת נהג להשתמש בתארים "רוזן הברצלונאים ונסיך האראגונים" ("Comes Barcinonensis et Princeps Aragonensis"), ולעיתים אלה של "מרקיז ליידה וטורטוסה" (לאחר כיבוש הערים הללו).
ההסכם בין רמון ברנגר לחותנו, רמירו השני, קבע שצאצאיהם ישלטו במשותף על שני הממלכות, וכי גם אם פרונלה תמות לפני שניתן יהיה לסיים את הנישואין, יורשיו של רמון ברנגר עדיין יירשו את ממלכת אראגון.[5] שתי הממלכות ישמרו על החוקים, המוסדות והאוטונומיה שלהם, יישארו נפרדים מבחינה משפטית אך מאוחדים באיחוד שושלתי תחת בית שלטון אחד. היסטוריונים רואים בהסדר זה את מפעל המופת הפוליטי של ימי הביניים ההיספאניים. שתי הממלכות צברו כוח וביטחון גדולים יותר ואראגון קיבלה את המוצא הנחוץ שלה לים. מצד שני, היווצרות של ישות מדינית חדשה בצפון-מזרח בתקופה שבה פורטוגל נפרדה מלאון במערב העניקה יותר איזון לממלכות הנוצריות של חצי האי. רמון ברנגר הוציא את אראגון בהצלחה מהכניעה המתחייבת לקסטיליה, ללא ספק נעזר באחותו ברנגריה, אשתו של אלפונסו השביעי, שהייתה ידועה בזמנה בקסמה.
מסעות צלב ומלחמות
במהלך שלטונו, רמון ברנגר הפנה את תשומת לבו למסעות נגד המורים. באוקטובר 1147, כחלק ממסע הצלב השני, הוא עזר לקסטיליה לכבוש את אלמריה. לאחר מכן הוא פלש לאדמות ממלכות הטאיפה האלמוראוויד של ולנסיה ומורסיה. בדצמבר 1148 הוא כבש את טורטוסה לאחר מצור בן שישה חודשים בעזרת צלבנים דרום צרפתים, אנגלו-נורמנים וג'נוזים.[6] כאשר המורים מאוחר יותר ניסו לכבוש מחדש את טורטוסה, הנשים הציגו הגנה כל כך נמרצת עד שרמון ברנגר יצר עבורן את מסדר הגרזן. בשנה שלאחר מכן, פראגה, ליידה ומקוויננצה במפגש הנהרות סגרה ואברו נפלו לידי צבאו.
רמון ברנגר פעל גם בפרובאנס, ועזר לאחיו ברנגר רמון ולאחיינו התינוק רמון ברנגר השני נגד רוזני טולוז. בתקופת קטנותו של רמון ברנגר השני, פעל רוזן ברצלונה גם כעוצר פרובאנס (בין 1144 ל-1157). בשנת 1151 חתם רמון על הסכם טודילן עם אלפונסו השביעי, מלך לאון וקסטיליה. האמנה הגדירה את אזורי הכיבוש באנדלוסיה כניסיון למנוע משני השליטים להסתכסך. כמו כן בשנת 1151, רמון ברנגר ייסד והעניק את המנזר המלכותי פובלט. בשנת 1154, הוא קיבל את העוצרות של גסטון החמישי, ויקונט ביארן בתמורה לכך שהאצילים הברנזים העניקו לו מחווה בקנפרנק, ובכך איחד את הנסיכות הקטנה עם המדינה האראגונית ההולכת וגדלה.
משפחתו
לרמון ולפרונלה היו:
- האינפנטה פדרו[7]
- אלפונסו השני, מלך אראגון[7]
- רמון ברנגר השלישי, רוזן פרובאנס[8]
- דולסה, מלכת פורטוגל[9]
- סנצ'ו, רוזן פרובאנס[8]
מותו
רמון ברנגר הרביעי מת ב-6 באוגוסט 1162 בבורגו סן דלמאצו, פיימונטה, איטליה. ירש אותו בנו הבכור שנותר בחיים, רמון ברנגר, שגם ירש את ממלכת אראגון עם התפטרותה של פרונלה ב-1164. הוא שינה את שמו לאלפונסו כמחווה לשושלת האראגונית שלו, והפך לאלפונסו השני, מלך אראגון. בנו הצעיר של רמון ברנגר הרביעי, פרה (פדרו) ירש את מחוז סרדאן ואדמות מצפון להרי הפירנאים, ושינה את שמו לרמון ברנגר.
קישורים חיצוניים
- רמון ברנגר הרביעי, רוזן ברצלונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Emmerson, Richard K. (2013). Key Figures in Medieval Europe: An Encyclopedia. Routledge. p. 553. ISBN 978-1136775192.
- ^ O'Callaghan 1975, p. 680.
- ^ Benito 2017, p. 98.
- ^ 4.0 4.1 Bisson 1989, p. 240.
- ^ See Serrano Daura, La donación de Ramiro II de Aragón a Ramón Berenguer IV de Barcelona, de 1137, y la institución del "casamiento en casa" (אורכב 06.07.2011 בארכיון Wayback Machine) ("The Donation of Ramiro II of Aragon to Ramon Berenguer IV of Barcelona in 1137, and the Institution of In-House Marriage"), published in Hidalguía, #270, Madrid, 1998, p. 710.
- ^ O'Callaghan 1975, p. 231-232.
- ^ 7.0 7.1 Bisson 1989, p. 131.
- ^ 8.0 8.1 Graham-Leigh 2005, p. table 9.
- ^ Diffie 1960, p. 24.
