רפיק אל-תמימי
 | |
| רפיק אל תמימי ב-1914 בערך |
מוחמד רפיק אל-תמימי (בערבית: محمد رفيق التميمي; 1889–1957, לעיתים נכתב "רפיק תמימי") היה מחלוצי הלאומיות הפאן-ערבית, לאומן פלסטיני, פובליציסט ואיש חינוך. בשנת 1945 מונה כחבר הוועד הערבי העליון והיה יו"ר תנועת הנוער הצבאית-למחצה אל-נג'אדה וראש הוועדה הלאומית ביפו.
תולדות חייו
תמימי נולד בשכם, בן למשפחת תמימי העתיקה שהתייחסה אל פלג החוסיינים. אחיו, אמין, היה דמות פוליטית מובילה וכיהן בוועד הערבי העליון הראשון ב-1937.
לאחר לימודים בשכם והצטיינות בקולג' בקושטא, קיבל תמימי מלגת לימודים לסורבון בפריז, שם פגש קבוצה של סטודנטים מ"סוריה הגדולה" שפיתחו תודעה לאומית פאן-ערבית. עם קבוצה זו נמנו עווני עבד אל-האדי, ג'מיל מרדם, שוכרי אל-קוותלי, תאופיק א-סוודי ועיזאת דראוזה. יחד הקימו ב-1911 את תנועת אל-פתאת, שהייתה לגרעין הלאומיות הערבית. לאחר סיום לימודיו שב למזרח ולימד בדמשק ובאיזמיר. בשנת 1913 היה ציר בקונגרס הערבי הלאומי הראשון.
תמימי שמר על חברותו בארגון בסוד וכך יכל לכהן במקביל במשרות שלטוניות בממשל האימפריה העות'מאנית (במסגרת זו נקרא רפיק ביי), היה מנהל בית ספר ממשלתי בביירות ובזמן מלחמת העולם הראשונה ערך עבור הממשלה דו"ח על מצב ולאיית ביירות[1].
ב-1919, לאחר המרד הערבי היה חבר בקונגרס של סוריה, תחת ממשלו קצר הימים של האמיר פייסל. עם כינון המנדט הבריטי שב לשכם. הוא קנה לו שם כמומחה בהוראת היסטוריה וגאוגרפיה וכתב מספר ספרים ללימוד היסטוריה, ספר על תולדות מלחמות הצלבנים ושמונה כרכים בנושא היסטוריה כללית. בנוסף כתב מאמרים פובליציסטיים בעיתונות הערבית. תחת השלטון הבריטי, תמימי שימש כמנהל מספר בתי ספר: בית הספר התיכון הצאלחייה בירושלים, בית ספר בחברון ותיכון העאמירייה אשר ביפו.[2]
בוועידה השישית של הקונגרס הערבי-פלסטיני ב-1923 ייצג תמימי את נפת ג'מאעין (מחוז שכם) ונבחר כחבר בוועד הפועל הערבי.[3]
לאחר חידוש פעילות המפלגה הערבית הפלסטינית ב-1944, היה בין ראשיה, אך לא ניתק את קשריו עם עווני עבד אל-האדי ושימש כמגשר בין המפלגה לבין אנשי מפלגת אל-איסתקלאל היריבה. בשנת 1945 התמנה לוועד הערבי העליון והתקרב למופתי חג' אמין אל-חוסייני. במהלך כהונתו כיו"ר תנועת הנוער אל-נג'אדה הכניס שיעורי נשק ותרגולים צבאיים על מנת להכשיר את החניכים לפעולות התנגדות וטרור. הוא מונה על ידי המופתי לראש הוועדה הלאומית ביפו, שם ניסה לארגן את העיר הן במקביל לראש העיר הנבחר, יוסוף הייכל והן במקביל לשלטון אנשי כנופיות ואנשי אל-נג'אדה שפעלו כפיקוד צבאי[4].
בפברואר 1948 נשלח כציר הפלסטיני לליגה הערבית ודרש ממדינות ערב מחויבות צבאית, פוליטית ומורלית לציבור הפלסטיני ומאבקו. לאחר מכן נשלח על ידי חג' אמין אל חוסייני לנהל את משרד הוועד הערבי העליון בדמשק.
לקריאה נוספת
- יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב, תש"ז עמוד 231
- יעקב יהושע, הכפר הערבי לפני 30 שנה, משמר, 11 בינואר 1946
- Levenberg, Haim (1993), Military Preparations of the Arab Community in Palestine, 1945-1948, Routledge, מסת"ב 9780714634395 pp. 140 - 150
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מוחמד בהג'ת ורפיק אל-תמימי בולאית ביירות
- ^ تيسير جبارة, اعلام من فلسطين- معجم المؤرخن الفلسطينيين في القرن العشرين (رام الله : دار الشيماء للنشر والتوزيع, 2010), ص 183-184.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, נספח א', עמ' 251.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה עמודים 39 - 40
