רצח ג'יימס גרפילד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רצח ג'יימס גרפילד
תאריך 2 ביולי 1881
מקום תחנת הרכבת בוליטמור פוטומק, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מטרה ג'יימס גרפילד
סוג ירי באקדח
נשק אקדח וובלי 442
הרוגים ג'יימס גרפילד
מניע הבטחה דמיונית

רצח ג'יימס גרפילד, נשיא ארצות הברית ה-20, התרחש ב-2 ביולי 1881 בשעה 9:30 בבוקר, פחות מארבעה חודשים לאחר שהחל לכהן בתפקידו. גרפילד נורה על ידי צ'ארלס גיטו בתחנת הרכבת בולטימור ופוטומק בוושינגטון די. סי., הוא נפצע קשה ומת 79 ימים לאחר מכן, ב-19 בספטמבר באלברון שבניו ג'רזי. המניע של גיטו לרצח היה נקמה בגרפילד על הבטחה פוליטית דמיונית.

רקע

קריקטורה של גיטו, בה נכתב: משרה או חייך!"

צ'ארלס גיטו נכנס לפוליטיקה לאחר שכשל בכמה עיסוקים בחייו, כולל תאולוגיה, עריכת דין, גביית חובות ותקופה שבה בילה בקהילה האוטופית של אוניידה שבצפון מדינת ניו יורק.[1] יוליסס סימפסון גרנט, לשעבר נשיא ארצות הברית, ניצב בחזית המערכה בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגת הרפובליקנית ב-1880 וזכה לתמיכתה של "סיעת האיתנים" (Stalwarts).[2] גיטו ראה את עצמו כחבר בסיעה זו וכתומך בגרנט וכתב נאום שכונה "גרנט נגד הנקוק".[3] גרנט הפסיד בבחירות המוקדמות ל"סוס השחור" ג'יימס גרפילד, שלא היה מקושר לסיעת האיתנים ולא ליריביהם, "בני התערובת" (Half-Breeds).[4] בעקבות זאת עדכן גיטו את שם נאומו ל"גרפילד נגד הנקוק" וניסה להתקבל כאיש צוות הקמפיין של המפלגה הרפובליקנית. גיטו מעולם לא נשא את הנאום בפומבי, הוא הדפיס אותו (הוא מעולם לא שילם עבור עבודת ההדפסה) והפיץ אותו בכמה מאות עותקים.[5] הנאום היה חסר השפעה, גם בגרסתו המודפסת. בין שאר הבעיות, גיטו עשה מאמצים חפוזים וחלקיים להחליף את הסימוכין בנאום מאלו של גרנט לאלו של גרפילד. כתוצאה מכך נוצר מצב שגיטו ייחס לגרפילד הישגים שבמקור היו של גרנט, ועם זאת הוא שכנע את עצמו שבזכות נאומו ניצח גרפילד בניצחון דחוק את מועמד המפלגה הדמוקרטית, וינפילד סקוט הנקוק. גיטו היה סמוך ובטוח שבזכות נאומו זה הוא זכאי לקבל משרה כדיפלומט ובתחילה הוא ביקש לקבל את משרת הקונסול בווינה ולאחר מכן הוא הביע את רצונו לקבל משרה בפריז.[6] בחורף של 1880 – 1881 הוא שוטט סביב המטה של המפלגה הרפובליקנית בניו יורק מתוך ציפייה לזכות בתגמול על נאומו, אך לשווא.

ההכנות לרצח

צ'ארלס גיטו
איור של אקדחו של גיטו

ב-5 במרץ 1881, יום לאחר טקס השבעתו של גרפילד, הגיע גיטו לוושינגטון כשהוא עדיין מאמין שיזכה לתגמול. הוא הצליח להיכנס לבית הלבן, פגש בנשיא ב-8 במרץ, והגיש לו עותק של נאומו כתזכורת לפעילותו במסע הבחירות.[7] בחודשיים הבאים הוא הסתובב בוושינגטון ובסביבה, התאכסן בדירות להשכרה תוך שהוא עוזב אותן מבלי לשלם עבור שכר הדירה והארוחות.[8] הוא העביר את ימיו בבטלה בחדרי כניסה של בתי מלון כשהוא קורא עיתונים ישנים ועושה שימוש בניירות המכתבים של בתי המלון לכתיבת מכתבים לאלו שהוא היה סבור שיסייעו לו להתקבל לפגישה עם הנשיא גרפילד. בנוסף, הוא העביר את זמנו בשוטטות בין מחלקת המדינה לבין הבית הלבן כשהוא מנסה לפנות לכמה חברי קבינט ואישיים בולטים במפלגה הרפובליקנית כדי לשטוח לפניהם את טענותיו, אך ללא הצלחה. הוא היה חסר כל ובהדרגה נעשה מרושל במראהו, שכן הוא לבש את אותם בגדים מדי יום ביומו, ונאלץ להתנייד ברחובות כשהוא הולך בעיר הקרה והמושלגת ללא מעיל, כובע, כפפות או מגפיים.[9] ב-13 במאי נאסרה עליו הכניסה לחדר ההמתנה של הבית הלבן. למחרת הוא נתקל במזכיר המדינה ג'יימס בליין, שאמר לו: "לעולם אל תדבר איתי שוב על תפקיד הקונסול בפריז כל עוד אתה חי".[10]

משפחתו של גיטו טענה לאי שפיותו כבר ב-1875 וניסתה לאשפז אותו אך הוא נמלט. כעת קיבל השיגעון שלו תפנית אלימה והוא היה סבור שהוא קיבל צו מכוח עליון כלשהו להרוג את הנשיא. מאוחר יותר הוא הצהיר: "את ההצדקה למעשי אתן בפני הקל".[11] הוא לווה סכום של 15 דולרים (שווה ערך ל-397 דולרים ב-2019) מקרוב משפחה שלו בשם ג'ורג' מיינארד ורכש בסכום זה אקדח.[12] היה לו ידע מועט ביותר בנוגע לכלי נשק, אך הוא האמין שהוא יזדקק לאקדח בקוטר גדול. בחנות של או'מרה בוושינגטון הוא מצא שני דגמים של אקדח וובלי 442,[12] אחד עם קת עץ והשני עם קת משנהב.[13] הוא העדיף את הדגם עם קת השנהב, שכן הוא היה סבור שהוא יראה טוב יותר כמוצג מוזיאוני לאחר הרצח, אך הוא לא היה יכול להרשות לעצמו את המחיר שהיה גבוה בדולר אחד מהכסף שעמד לרשותו ובסופו של דבר בעל החנות ויתר לו על דולר זה. לימים נמצא האקדח והוא הוצג בסמית'סוניאן בראשית המאה ה-20 אך מאז הוא אבד. את השבועות הבאים לאחר רכישת האקדח בילה גיטו במעקב אחר גרפילד ובאימונים לקראת ביצוע המעשה. בפעם הראשונה שבה הוא ירה באקדח הוא כמעט נפל לאחוריו מהדף הירי. הוא כתב מכתב לגרפילד בו הוא אמר לו שעליו לפטר את בליין, ולא "אתה והמפלגה הרפובליקנית תצטערו על כך".[14] מכתב זה זכה להתעלמות מוחלטת, כמו כל המכתבים ששלח גיטו לבית הלבן.

גיטו המשיך להתכונן לרצח בקפידה. הוא כתב מכתב לויליאם שרמן, הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, בו הוא ביקש ממנו הגנה מפני ההמון שמן הסתם יתאסף סביבו לאחר שיהרוג את הנשיא.[15] הוא גם כתב מכתבים נוספים המצדיקים את מעשהו כנחוץ ליישוב המחלוקות בין הפלגים של המפלגה הרפובליקנית.[16] הוא ניגש לבית הכלא של מחוז קולומביה וביקש שיערך לו סיור, שכן שם הוא ציפה שהוא יכלא לאחר שייתפס, אך נאמר לו לשוב מאוחר יותר. את חודש יוני הוא בילה בהמשך המעקב אחר הנשיא בוושינגטון. באחת ההזדמנויות הוא עקב אחריו לתחנת רכבת כאשר הנשיא ליווה את אשתו בדרכה לנופש בחוף לונג ברנץ' שבניו ג'רזי, אך הוא החליט לא לירות בו אז, שכן הגברת הראשונה, לוקרשיה גרפילד הייתה ידועה בשל בריאותה הלקויה והוא לא רצה לפגוע בה.[17]

הירי

הנשיא ג'יימס גרפילד בתמונה מהעשור האחרון לחייו.
אתר הרצח, בניין תחנת הרכבת בולטימור ופוטומק, צילום מלפני שנת 1908.

הנשיא גרפילד היה אמור לעזוב את וושינגטון ב-2 ביולי 1881 לחופשת הקיץ שלו וכך גם דווח בעיתוני העיר. גיטו המתין לו בתחנת הרכבת בלטימור ופוטומק שבפינה הדרום-מערבית של הצטלבות הרחוב השישי ושדרת החוקה.[18] הנשיא הגיע לתחנה בדרכו לויליאמס קולג', בו הוא למד, שם הוא היה מתוכנן לשאת נאום לפני שיצא לחופשתו. הוא היה מלווה בבניו, ג'יימס והארי, ובמזכיר המדינה ג'יימס בליין. מזכיר המלחמה רוברט טוד לינקולן המתין לנשיא בתחנה כדי ללוותו.[19] לגרפילד לא היו שומרי ראש. הנשיאים שקדמו לו לא העסיקו שומרי ראש, למעט אברהם לינקולן בתקופת מלחמת האזרחים.[17]

כשנכנס הנשיא לאולם ההמתנה של התחנה, ניגש אליו גיטו וירה בו מאחור מטווח קצר. הנשיא זעק: "אלי, מה זה?". גיטו ירה שוב והנשיא צנח תחתיו. אחד הקליעים שרט את כתפו של הנשיא והשני פגע ישירות בגבו, עבר דרך החוליה הראשונה בעמוד השדרה המותני, החמיץ את חוט השדרה ונתקע בלבלב. גיטו החזיר את האקדח לכיסו ופנה לעזוב את התחנה באמצעות מונית שהמתינה לו בכניסה, אך בדרכו הוא התנגש בשוטר פטריק קירני שנכנס לתחנה לאחר ששמע מבחוץ את היריות.

קירני עצר את גיטו והיה כה נרגש מכך שהוא עצר את האיש שירה בנשיא, עד שהוא שכח לקחת ממנו את האקדח עד אשר הם הגיעו לתחנת המשטרה.[20] השוטר קירני שאל את גיטו: "בשם הקל, מדוע ירית בנשיא?" גיטו לא הגיב. ההמון שהתאסף דרש בצרחות לבצע בגיטו מעשה לינץ', אך קירני ושוטרים נוספים לקחו את גיטו לתחנת המשטרה ששכנה מספר רחובות משם. כשהוא הסגיר את עצמו לרשויות החוק אמר גיטו את המשפט שעליו חזר מספר פעמים לאחר מכן: "אני האיתן שבאיתנים! עשיתי זאת ואני רוצה להעצר! ארתור הוא כעת הנשיא!" משפט זה הוביל לזמן קצר לחשדות הבלתי מבוססים שארתור או תומכיו היו אלו שעמדו מאחורי פשעו של גיטו.

"האיתנים" היו פלג במפלגה הרפובליקנית שהיו נאמנים לסנאטור רוסקו קונקלינג. הם העניקו את תמיכתם לגרנט לתקופת כהונה שלישית בבחירות של 1880 והתנגדו נחרצות למדיניות "בני התערובת" (Half-Breeds) של בליין. הנשיא גרפילד לא היה מזוהה עם אף אחת מהסיעות, אך מזכיר המדינה בליין העניק את תמיכתו לגרפילד מרגע שנעשה ברור שהוא עצמו לא יוכל לזכות במועמדות המפלגה לנשיאות. צ'סטר ארתור, שהיה בעל בריתו של רוסקו קונקלינג, נבחר כשותפו למרוץ לנשיאות של גרפילד כדי לרצות את סיעת האיתנים. כמי שראה עצמו כחבר בסיעת האיתנים, שכנע גיטו את עצמו שעל ידי הסרתו מהבמה של גרפילד הוא יחולל מהלך לאיחוד שני הפלגים במפלגה הרפובליקנית.

הטיפול בגרפילד ומותו

הנשיא גרפילד נלקח לקומה העליונה של תחנת הרכבת כשהוא בהכרה אך בהלם. אחד משני הקליעים שנורו נותר בגופו, אך לא עלה בידם של הרופאים למצוא אותו. מזכיר המלחמה רוברט לינקולן היה נסער. האירוע החזירו במחשבותיו לרצח של אברהם לינקולן. הוא אמר: "כמה שעות של יגון עברו עלי בעיר הזאת". מתחנת הרכבת הועבר גרפילד לבית הלבן ונאמר לו בתחילה על ידי הרופאים שהוא לא ישרוד עד תום הלילה.[21] עם זאת, הוא נשאר בהכרה. בבוקר המחרת, השתפרו מדדי החיים שלו והרופאים החלו להיות יותר אופטימיים. מעקב רצוף אחר מצבו של הנשיא החל והרופאים החלו לפרסם פרסומים שוטפים על מצב בריאותו של הנשיא שהציבור עקב אחריהם במהלך כל הקיץ של 1881.[22] מצבו של גרפילד היה בלתי יציב. חומו עלה וירד, היה עליו להתאמץ כדי לעכל מזון מוצק ורוב הקיץ הוא ניזון רק ממזון נוזלי.[23]

מהנדסים של צי ארצות הברית בנו גרסה מוקדמת של מערכת מיזוג אוויר בניסיון להקל על הנשיא מהחום של הקיץ הוושינגטוני. מאווררים נשבו אוויר דרך תיבת גדולה של קרח אל חדר המשכב של הנשיא ופעולתו של מתקן זה הצליחה להוריד את הטמפרטורה ל-20 מעלות צלזיוס.[24] הרופאים המשיכו לבדוק את פצעיו של הנשיא עם אצבעות ומכשירים שלא עברו חיטוי בניסיונם לאתר את הקליע ואלכסנדר גרהם בל בנה גלאי מתכות במיוחד למטרה זו. משימה זו לא הוכתרה בהצלחה, בין השאר בשל העובדה שמסגרת המתכת של מיטתו של הנשיא גרמה לכשל בפעולת המכשיר והן בשל העובדה שמי שמינה עצמו כרופאו הראשי של הנשיא, וילארד בליס, אישר לבל לעשות במתקן שימוש אך ורק בצדו הימני של הנשיא, זאת מתוך התעקשות של בליס שזהו הצד בו חבוי הקליע.[25] הבדיקות שביצע בל בהמשך הביאו אותו למסקנה שגלאי המתכות היה תקין ושהוא היה מאתר את הקליע אם היו מתירים לו לבצע את הבדיקות בצדו השמאלי של גרפילד.

ב-29 ביולי קיים הנשיא גרפילד את ישיבת הקבינט היחידה בתקופת פציעתו. חברי הקבינט קיבלו הוראות חד משמעיות מהרופאים לא לדון עם הנשיא בנושאים שהיו עלולים להרגיזו.[26] תוך מספר שבועות החמיר מצבו של הנשיא, דבר שגרם להיחלשות ליבו. הוא נותר מרותק למיטתו בבית הלבן כשחומו עולה והוא סובל מכאבים עזים. משקלו ירד מ-90 ק"ג ל-61 ק"ג וחוסר יכולתו לעכל מזון מוצק החמיר את מצבו עוד יותר.[27] נעשו ניסיונות להחדיר מזון לגופו באמצעות חוקן, שכן הוא לא היה מסוגל לעכל מזון כלל.[28] אלחי דם וזיהומים פשו בגופו של הנשיא ולזמן מה הוא סבל מהזיות.[29] עם התפשטות הזיהומים פשו בגופו של הנשיא מורסות מוגלתיות.

ב-6 בספטמבר נלקח הנשיא גרפילד ברכבת לאזור החוף של ניו ג'רזי כמפלט מהחום בוושינגטון, זאת מתוך תקווה שאוויר צח ושלווה יסייעו להחלמתו.[30] הוא הושכב במיטה ליד החלון שממנו נשקף חוף האוקיינוס.[31] בשלב זה פשו בגופו זיהומים נוספים והוא סבל מתעוקת לב. ג'יימס גרפילד מת כתוצאה ממפרצת בעורק הטחול, ומדלקת ריאות בשעה 22:35 ביום שני, 19 בספטמבר 1881 באלברון, ניו ג'רזי, חודשיים לפני יום הולדתו החמישים. במהלך 79 הימים שבין ההתנקשות בחייו לבין מותו, הייתה פעולתו הרשמית היחידה של הנשיא גרפילד חתימה על בקשת הסגרה של זייפן שנמלט ונתפס לאחר שעבר לקנדה.

ארונו של הנשיא גרפילד מוצב ברוטונדה של הקפיטול.

כיום מאמינים רוב ההיסטוריונים ומומחי הרפואה שהנשיא גרפילד היה ככל הנראה שורד את פציעתו אם הרופאים היו מיומנים יותר.[32] עם זאת רוב הרופאים האמריקאים בני התקופה לא האמינו בחשיבות נקיטת אמצעים למניעת אלחי דם או בצורך למנוע זיהומים. חלק מהם דחפו את אצבעותיהם הבלתי מחוטאות אל פצעו של הנשיא בניסיונות לאתר את הקליע ואחד הרופאים אף גרם לנקב בכבד של גרפילד תוך כדי ביצוע פעולה זו. בנוסף, בליס החליף את רופאו האישי של גרפילד, ג'דדיה הייד בקסטר. בליס והרופאים האחרים בצוות הטיפול בגרפילד ניחשו ניחוש מוטעה בנוגע לנתיב חדירת הקליע לגופו. הם שיערו שכיוון החדירה אל תוך גבו היה מימין ולא משמאל, כשלו בניסיונות האיתור של הקליע ויצרו נתיב חדש שהתמלא במוגלה. בנתיחה שלאחר המוות התגלו טעויות אלו ועלה כי הנשיא סבל מדלקת ריאות בשתי ריאותיו ושגופו היה מוצף במוגלה עקב אלחי דם שיצאו משליטה.

בליל פטירתו של גרפילד היה צ'סטר ארתור בביתו בניו יורק כאשר הגיעה ההודעה על פטירתו של הנשיא גרפילד. בתגובה הוא אמר: "אני מקווה, אלי, אני באמת מקווה שזו טעות", אך עד מהרה הגיעה האישור הרשמי לכך במברק. ארתור הושבע לתפקידו מוקדם בבוקרו של ה-20 בספטמבר על ידי השופט העליון של מדינת ניו יורק, ג'ון ר. בריידי. לאחר מכן הוא נסע ללונג ברנץ' כדי להביע את תנחומיו לגברת גרפילד ומשם המשיך בדרכו לוושינגטון.[33]

גופתו של הנשיא ג'יימס גרפילד נלקחה לוושינגטון, שם הוצב ארונו למשך יומיים ברוטונדה של הקפיטול, לפני שהועבר לקליבלנד, אוהיו, שם הוא נטמן ב-26 בספטמבר 1881 בקבר ג'יימס גרפילד שנבנה לזכרו, ובו נטמנו גם רעייתו, בתו וחתנו.[34]

המשפט וההוצאה להורג

משפטו של גיטו נפתח בנובמבר. הוא יוצג על ידי גיסו, ג'ורג' סקולוויל. משפטו זכה לסיקור תקשורתי נרחב, בשל התנהגותו המוזרה, כולל אמירות מעליבות שהטיח בצוות ההגנה שלו, שיבוץ עדותו בקטעי שירה אפית ארוכים, וקבלת עצות משפטיות באמצעות פתקים שהועברו אליו מצופים אקראיים שהגיעו לאולם בית המשפט. הוא טען לחוסר אשמה ברצח בשל העובדה שרצח גרפילד היה רצון הקל והוא היה רק מי שהוציא אותו לפועל. הוא שר באולם המשפט את שירו של ג'ון בראון. הוא הכתיב את האוטוביוגרפיה שלו לכתבי הניו יורק הראלד. הוא התעלם מהזעם ומהשנאה שרחש לו הציבור האמריקאי, גם לאחר שהוא ניצל פעמיים מניסיונות רצח שלו עצמו ביושבו בכלא, ופעם נוספת כאשר הועבר לשם מבית המשפט. בנקודת זמן מסוימת הוא טען שגרפילד נהרג לא על ידו אלא בשל הטיפול הכושל של הרופאים. "אני מכחיש שהרגתי, ברשות כבודו. אני מודה בירי".[35] במהלך משפטו ועד להוצאתו להורג הוא הוחזק בבית החולים סנט אליזבט שבחלק הדרום-מזרחי של וושינגטון.

משפטו של גיטו היה אחד המשפטים המשמעותיים הראשונים בארצות הברית כאשר ניתן היה להעלות טיעונים להגנת אי שפיות. הוא טען בלהט שהוא היה כשיר משפטית בעת ביצוע הרצח, אך למעשה הוא לא היה ממש שפוי מבחינה רפואית, וכתוצאה מכך התגלעו חילוקי דעות בין חברי צוות ההגנה שלו, מה שגרם לחבר המושבעים להתרשם שגיטו ניסה פשוט לחמוק מאחריות למעשהו.

במהלך משפטו החל גיטו בהכנות מעשיות לקיום סדרת הרצאות לאחר שחרורו ולהתמודד בעצמו על תפקיד הנשיאות ב-1884. בה בעת הוא נהנה מאוד מהסיקור התקשורתי הנרחב של משפטו. הוא היה מיואש כאשר חבר המשובעים לא שוכנע בהשראה האלוקית למעשהו והרשיע אותו ברצח. ב-25 בינואר 1882 הורשע צ'ארלס גיטו ברצח הנשיא ג'יימס גרפילד. הוא ערער, אך ערעורו נדחה, וב-30 ביוני 1882 הוא הוצא להורג בתליה. הוצאתו להורג התפרסמה בשל כך שכאשר הוא עלה אל הגרדום הוא נופף לצופים, לחץ את ידו של התליין ועל פי בקשתו האחרונה הוא הקריא שיר שכתב בבוקרו של יום הוצאתו להורג ושנקרא "אני הולך אל אלי" ("I am Going to the Lordy").[36] הוא ביקש שתזמורת תנגן כאשר הוא הקריא את השיר, אך בקשתו זו נדחתה.

אחרית דבר

הפסל לזכרו של גרפילד בגבעת הקפיטול.
בית התה של גרפילד בלונג ברנץ', ניו ג'רזי.

חלק ממוחו של צ'ארלס גיטו נמצא בתצוגה במוזיאון מיטר שבקולג' לרפואה של פילדלפיה.[37] עצמות מגופו של גיטו, וכן חלקים נוספים של מוחו, יחד עם עמוד השדרה וכמה מצלעותיו של הנשיא גרפילד, שמורים במוזיאון הלאומי לרפואה במתחם הצבא פורסט גלן שבסילבר ספרינג, מרילנד.[38]

רצח גרפילד השפיע להעברת חוק פנדלטון לרפורמה בשירות הציבורי ב-16 בינואר 1883. חוק זה קבע שבעלי תפקידים בשירות הציבורי ימונו בזכות כישוריהם ולא בזכות קשריהם הפוליטיים. גרפילד עצמו קרא לרפורמה בשירות הציבורי בנאום ההשבעה שלו.[39] גם בעת כהונתו הוא תמך ברעיון, שכן הוא היה סבור שכך יוכל להפוך את הממשלה ליעילה יותר.[40] במובן מסוים עבר החוק כצעד לזכרו של הנשיא המנוח.[41] בבחירות לנשיאות ב-1884 הפסיד צ'סטר ארתור את מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות לג'יימס בליין, וזה האחרון הפסיד הפסד דחוק למועמד המפלגה הדמוקרטית, גרובר קליבלנד.

לימים נהרס בניין תחנת הרכבת של הרחוב השישי. כיום ניצב במקום זה הבניין המערבי של הגלריה הלאומית לאמנות. שום שלט או אנדרטה לא מנציחים את המקום בו נורה הנשיא גרפילד, אך כמה רחובות משם, ניצב פסלו של גרפילד בפינה הדרום-מערבית של מגרש הבייסבול קפיטול גראונדס.

שאלת הנבצרות הנשיאותית לא זכתה להתייחסות. פרק 2, חלק 1, סעיף 6 לחוקת ארצות הברית מציין שבמקרה ש"נבצר [מהנשיא] למלא את הסמכויות והתפקידים של המשרה האמורה, יופעלו אלו על ידי סגן הנשיא", אך לא נותן שום הנחיות מה מהווה נבצרות וכיצד היא תוגדר. גרפילד שכב על מיטת חוליו 80 ימים מבלי לבצע אף אחד מתפקידיו, למעט חתימה על צו הסגרה אחד, אך דבר זה לא נחשב לקושי, שכן, ללא שום קשר, במאה ה-19 הממשלה הפדרלית לא הייתה פעילה למעשה בתקופת הקיץ. בתקופת חוליו של גרפילד הקונגרס לא התכנס ולנשיא היו למעשה משימות מועטות. בליין הציע שהקבינט יכריז על צ'סטר ארתור כעל נשיא בפועל, אך הצעה זו נדחתה על ידי כל חברי הקבינט, כולל ארתור עצמו, שכן הוא לא רצה להיתפס כמי שחומד את השלטון.[42]

הקונגרס לא דן בשאלה מה ניתן לעשות כאשר הנשיא עוד בחיים, אך נבצר ממנו למלא את תפקידו כמו במקרה של הנשיא גרפילד. הקונגרס אף לא דן בשאלה, 38 שנים לאחר מכן, כאשר לקה הנשיא וודרו וילסון בשבץ מוחי שבעטיו הוא היה בתרדמת למשך מספר ימים והותיר אותו משותק ועיוור בעין אחת בשנה וחצי האחרונה של נשיאותו. רק התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית שחוקק ב-1967 הגדיר את ההליכים הדרושים במקרה שנבצר מהנשיא למלא את תפקידו.

רצח לינקולן אירע כ-16 שנים לפני רצח גרפילד, בשלהי מלחמת האזרחים. מאידך, תקופת נשיאותו של גרפילד התאפיינה ברובה כתקופת שלום ועד אז התפתחה השאננות בנוגע לתשומת הלב שיש להקדיש לביטחונו של הנשיא. גרפילד, כמו נשיאים רבים אחרים, העדיף לרוב לקיים קשר בלתי אמצעי עם הציבור, ואף על פי שמידה מסוימת של נקיטת אמצעי ביטחון הייתה נחוצה, לא הייתה התייחסות רצינית באותה תקופה, לא על ידי הקונגרס ולא על ידי הנשיא, לקיומה של מערכת אבטחה מקיפה. למרבה הפלא, היה זה רק לאחר רצח ויליאם מקינלי, כעשרים שנה לאחר מכן, שהקונגרס הטיל את האחריות על ביטחונו האישי של הנשיא על השירות החשאי של ארצות הברית, שמלכתחילה הוקם כדי להילחם בזיופים.

"בית התה של גרפילד" (Garfield Tea House), שנבנה על ידי אזרחי לונג ברנץ', ניו ג'רזי, כולל הסתעפות מסילת ברזל שהונחה כדי לאפשר לנשיא גישה לעיירה, עומד על תילו עד היום.[43]

בנובמבר 2018 הקים שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית שני מיצגים בוושינגטון לציין אתרים הקשורים להתנקשות. המיצגים מתוכננים להישאר במקומם עד ליוני 2021.[44][45]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רצח ג'יימס גרפילד בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Addams, Jane (2009). The Selected Papers of Jane Addams. 2. Urbana, IL: University of Chicago Press, pp 26-27
  2. ^ Faber, Charles F.; Faber, Richard B. (2012). The American Presidents Ranked by Performance, 1789-2012. Jefferson, NC: McFarland and Company, page 133.
  3. ^ E. Hilton Jackson, The Trial of Guiteau, The Virginia Law Register Vol. 9, No. 12 (Apr., 1904), pp. 1023-1035
  4. ^ Wang, Xi (1997). The Trial of Democracy: Black Suffrage and Northern Republicans, 1860-1910. Athens, GA: University of Georgia Press, pp 184-186.
  5. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 587.
  6. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, pp 588-589.
  7. ^ Oliver, Willard M.; Marion, Nancy E. (2010). Killing the President: Assassinations, Attempts, and Rumored Attempts on U.S Commander-in-Chief. Santa Barbara, CA: Praeger, page 41.
  8. ^ Oliver, Willard M.; Marion, Nancy E. (2010). Killing the President: Assassinations, Attempts, and Rumored Attempts on U.S Commander-in-Chief. Santa Barbara, CA: Praeger, page 42.
  9. ^ Resnick, Brian (October 4, 2015). "This Is the Brain that Shot President James Garfield". The Atlantic. Washington, DC: Emerson Collective.
  10. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 590.
  11. ^ Vowell, Sarah (2005). Assassination Vacation. Simon and Schuster, page 170.
  12. ^ 12.0 12.1 "Trial Transcript: Cross-Examination of Charles Guiteau". Law2.umkc.edu.
  13. ^ Alexander, H. H. (1882). The Life of Guiteau and the Official History of the Most Exciting Case on Record: Being the Trial of Guiteau for Assassinating Pres. Garfield. Philadelphia, PA: National Publishing Company, pp107-108.
  14. ^ Vowell, Sarah (2005). Assassination Vacation. Simon and Schuster, page 168.
  15. ^ Original letter Archived 2008-02-07 at the Wayback Machine in Georgetown Univ. collection
  16. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 592.
  17. ^ 17.0 17.1 Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 593.
  18. ^ Conwell, Russell H. (1881). The Life, Speeches, and Public Services of James A. Garfield, Twentieth President of the United States: Including an Account of his Assassination, Lingering Pain, Death and Burial. Portland, ME: George Stinson, page 349
  19. ^ Vowell, Sarah (2005). Assassination Vacation. Simon and Schuster, page 160.
  20. ^ "Garfield II: A Lengthy Demise". History House.
  21. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, pp 596-597.
  22. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 600.
  23. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 601.
  24. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, pp 601-602.
  25. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 602.
  26. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 603.
  27. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 604.
  28. ^ Bliss, D. W. "Feeding Per Rectum: As Illustrated in the Case of the Late President Garfield and Others". Washington: N.p., n.d. Rpt. from the Medical Record, July 15, 1882.
  29. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 605.
  30. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 605.
  31. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 606.
  32. ^ A President Felled by an Assassin and 1880’s Medical Care The New York Times, July 25, 2006.
  33. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 608.
  34. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 608-609.
  35. ^ Candice Millard, Destiny of the Republic: A Tale of Madness, Medicine and the Murder of a President, Knopf Doubleday Publishing Group, 2011, page 239.
  36. ^ "Last Words of Assassin Charles Guiteau". University of Missouri–Kansas City School of Law. Archived from the original on 13 December 2007.
  37. ^ Brian Resnick, This Is the Brain that Shot President James Garfield. But why? A 135-year-old mystery. The Atlantic, Oct 4, 2015.
  38. ^ Carlson, Peter. "Rest in Pieces". The Washington Post. January 24, 2006. p. C1.
  39. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 540.
  40. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 551-553.
  41. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 610.
  42. ^ Peskin, Allan (1978). Garfield: A Biography. Kent State University Press, page 604.
  43. ^ אתר האינטרנט של בית התה
  44. ^ Daley, Jason (November 19, 2018). "Why Doesn't Garfield Assassination Site on the National Mall Have a Marker?". Smithsonian.
  45. ^ "Unveiling of President Garfield Assassination Waysides" (Press release). National Park Service. November 7, 2018.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רצח_ג%27יימס_גרפילד&oldid=1491702"