שארל גרנייה
שארל גרנייה (בצרפתית: Charles Garnier; 6 בנובמבר 1825 - 3 באוגוסט 1898) היה אדריכל צרפתי, הידוע ביותר כאדריכל האופרה גרנייה בפריז והאופרה של מונטה קרלו בנסיכות מונקו.
ביוגרפיה
שארל גרנייה נולד בשם ז'אן-לואי שארל גרנייה ב-6 בנובמבר 1825, ברחוב מופטאר, שברובע החמישי של פריז בימינו. אביו, יליד סארט, עבד התגלגל בין עבודות מזדמנות שונות עד שהתיישב בפריז ועבד בעסק להשכרת כרכרות סוסים. הוא התחתן עם פלישיה קול, ביתו של סרן בצבא צרפת. שארל גרנייה לעולם לא שכח את מעמדם הצנוע של הוריו, ולעיתים אף הזדהה כיליד סארט בעצמו.
ב-1842 התחיל שארל גרנייה את לימודיו בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות ובשנת 1848 זכה בפרס רומא, בהיותו בן 23 בלבד. במהלך שנת 1849 עבר לאקדמיה הצרפתית ברומא. הוא טייל ברחבי יוון, שם קיבל את הרעיון לעבודת הגמר שלו לשנת לימודיו הרביעית: מקדש אפאיה (Temple of Aphaea) שבאי אגינה. העבודה הוצגה בסלון פריז בשנת 1853. בשנת 1874 הוא מונה לחבר במכון של צרפת, במחלקה לאדריכלות של האקדמיה לאמנויות היפות.
האופרה של פריז
ב-1860 הכריזה הקיסרות השנייה של צרפת בראשותו של נפוליאון השלישי על תחרות לחיפוש אדריכל לעיצוב בית האופרה החדש של פריז לאחר שבית האופרה הקודם של פריז, שנבנה עוד לפני המהפכה גם הוא בכיכר האופרה, נדרש לשיפוץ מקיף בהקדם. למועמדים ניתן חודש להגשת תוכניות, ו-171 מועמדים ניגשו לתחרות, ביניהם שארל גרנייה. גרנייה, אז בן 35 ויחסית עלום שם, נבחר לעבוד על המבנה שבסופו של דבר גם נקרא על שמו - בית האופרה היכל גרנייה. העיצוב שלו נחשב למקורי ביותר ולא הצליחו לזהותו עם אף זרם אדריכלי של התקופה. כאשר נשאל גרנייה על ידי הקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו באיזה סגנון המבנה ענה לה "בסגנון נפוליאון השלישי, מאדאם".
פרויקט הבנייה החל בקיץ שנת 1861 ונמשך כ-15 שנים. בשבוע הראשון לחפירות התגלה זרם תת-קרקעי שהפך את האדמה לחסרת יציבות בשביל הנחת היסודות, ונדרשו שמונה חודשים לשאיבת המים מהאדמה. גרנייה התמודד עם הימצאות המים על ידי בניית קיר כפול ויסודות בטון רחבים שהתגלו כיציבים מספיק להמשך הבנייה. בשנת 1870, בעקבות הפסדם של הצרפתים במלחמת צרפת-פרוסיה בקרב סדאן בא הקץ לקיסרות השנייה. במהלך המצור על פריז והקומונה הפריזאית ב-1871, בית האופרה הבנוי למחצה שימש כמחסן סחורה וכבית כלא צבאי.
בסופו של דבר ב-5 בפברואר 1875 נחנך בית האופרה, ורבים ממלכי אירופה דאז נוכחו בטקס, כולל נשיא הרפובליקה החדשה של צרפת, פטריס דה מק-מהון, הלורד ראש העיר של לונדון ואלפונסו השנים עשר, מלך ספרד. המבקרים שנכנסו למבנה המרשים, 11,000 מטר רבוע שטחו, התרשמו מממדיו העצומים ומהעיטורים הרבים. קלוד דביסי תיאר את המבנה כתחנת רכבת מבחוץ ובית מרחץ טורקי מבפנים.
המבנה הסופי היה בהשראת סגנון הנאו-בארוק וניכרו בו השפעות רבות מסגנונות איטלקים ואמני רנסאנס כמיכלאנג'לו, יאקופו סנסובינו ואנדראה פלדיו, כנראה בעקבות שהותו הארוכה של גרנייה באיטליה. הוא היה חלוץ בעיצוב המבנה אך גם בשיטת בנייתו, בשל השימוש בקורות מתכת לבניית המסגרת, חסר תקדים בזמנו. בזכות קורות המתכת הפך המבנה לחסין אש וגם חזק בהרבה מהעץ המסורתי, כך שהתאפשר לו לשאת את משקלם של השיש והעיטורים הרבים שקישטו את פנים וחוץ המבנה.
הפרישה לאיטליה
לאחר השלמת בית האופרה בפריז, עבר גרנייה לבורדיגרה, עיר איטלקית לחוף הים התיכון, בקרבת נסיכות מונקו. שם הוא בנה את מעונו הפרטי, ווילה גרנייה, בשנת 1871. הוא היה שותף לבניית מבנים נוספים בעיר ובסביבתה עד למותו באוגוסט 1898, בהיותו בן 72. הוא נקבר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.
עבודות נוספות
בפריז הותיר גרנייה מבנים רבים פרט לאופרה, ביניהם תיאטרון מריני (Théâtre Marigny, בשנת 1883) שעל שדרות השאנז אליזה, מצבתו של ז'אק אופנבך בבית הקברות של מונמארטר (1883) וכיכר הספרייה בשדרות סן ז'רמן (1879). מחוץ לפריז היה האדריכל של הקזינו והמעיינות החמים בעיר ויטל (Vittel, שנת 1887) וגם של מצפה הכוכבים בעיר ניס (1885-1886), אותו הוא תכנן יחד עם גוסטב אייפל.
בנסיכות מונקו בנה את האופרה של מונטה קרלו ואת מלון פריז.
בבורדיגרה בנה את הכנסייה של טראסנטה, בניין העירייה ומספר בתים פרטיים.
קישורים חיצוניים
- הביוגרפיה של שארל גרנייה (באנגלית)