שביתת הענבים בדליינו
| מטרה | איגוד פועלים חקלאיים ושיפור תנאיהם | ||
|---|---|---|---|
| שיטת המאבק | אי-אלימות, שביתה, חרם צרכני | ||
| תוצאה | הסכמים קיבוציים לפועלים, העלאת שכרם, והבטחת שיפור תנאי שטח ובטיחות | ||
| דמויות בולטות | |||
| |||
שביתת הענבים בדליינו הייתה שביתת פועלים חקלאיים נגד מגדלי הענבים בקליפורניה. השביתה החלה ב-8 בספטמבר 1965, ונמשכה יותר מחמש שנים. בין היתר, בשל חרם צרכני נגד ענבים שנקטפו ושווקו באופן לא מאוגד, השביתה הסתיימה בניצחון משמעותי עבור הפועלים החקלאיים, והובילה לחתימת חוזה העבודה הראשון עם התאגידים החקלאיים.
השביתה החלה כאשר הוועדה המארגנת של הפועלים החקלאיים, ובה בעיקר פועלים פיליפינים מדליינו, במנהיגותם של פיליפ ורה קרוז, לארי איטליונג, בנג'מין גיינס, ופיט ולאסקו, ערכה עזיבה המונית של פועלים מחוות גידול ענבים תוך דרישה לקבלת שכר שווה לשכר המינימום הפדרלי.[1][2][3]
שבוע לאחר פתיחת השביתה, אגודת פועלי החקלאות הלאומית, ארגון צ'יקנו בעיקרו, בראשות סזאר צ'אבס, דולורס הוארטה, וריצ'רד צ'אבס,[4] הצטרפה לשביתה, ובסופו של דבר שתי הקבוצות התמזגו, ויצרו את איגוד הפועלים החקלאיים (United Farm Workers או UFW) באוגוסט 1966.
באמצעות פעולותיה העממיות—חרם צרכנים, צעדות, התארגנות קהילתית והתנגדות בלתי אלימה—התנועה צברה תשומת לב לאומית למצוקתם של פועלים שהיו בין מקבלי השכר הנמוך שבאומה. עד יולי 1970, UFW הצליח להגיע להסכם קיבוצי עם מגדלי הענבים, שהשפיע על יותר מ-10,000 פועלים חקלאיים.
רקע
בעת המהפכה המקסיקנית ב-1910, נמלטו מקסיקנים רבים לארצות הברית. באותה העת, הביקוש לפועלים חקלאיים בארצות הברית היה גדול, והוסדרה על ידי הממשלה ויזת עבודה המיועדת במיוחד עבור פועלים אלו ב-1920. חוק ברסרו, כפי שכונה, אמנם הסדיר את סטטוס העבודה החוקית של המהגרים המקסיקנים, אך הוא לא הבטיח להם שכר מינימום, הגנה משפטית מפני ניצול, או זכויות אחרות, והפועלים הצ'יקנו הפכו למעמד מוחלש ועני, הסובל מגזענות ואפליה.
באותה תקופה, גם בשל הביקוש הגדול לפועלים, הייתה הגירה משמעותית של פועלים מהפיליפינים, אשר במחוז דליינו בקליפורניה נקראו "המאגונג של דליינו". כמו מהגרים אסייתים אחרים, ובעיקר הסינים אשר מספרם היה גדול אף יותר, הפיליפינים סבלו מאפליה על פי חוק וכן על פי תכתיבים חברתיים.
התנאים בהם עבדו הפועלים החקלאים היו קשים, ואף נגדו את החוקים הקיימים בתקופה. ילדים ובוגרים עבדו כ-15 שעות ביום, מבלי שיסופקו להם שירותים או אוכל. המקסיקנים היו מקבלים כ-90 סנט לשעת עבודה, ועוד 10 סנט לארגז ענבים. הפיליפינים עד 30 סנט לשעה פחות מזה. הפועלים נדרשו לשלם כשני דולר ליום עבור צריפי הפח בהם חיו ללא מים זורמים או חשמל. משום כך, כל הפועלים ומשפחותיהם חיו מתחת לקו העוני.
הפועלים הפיליפינים התארגנו באיגודי עובדים יחסית מוקדם, כחלק מהמאבק נגד ניצולם ואפלייתם. בדליינו, האיגוד החקלאי הגדול ביותר של הפועלים הפיליפינים היה הוועדה המארגנת של הפועלים החקלאיים (National Farmworkers Association (NFWA)), שהיה חלק מאיגוד העובדים הארצי AFL-CIO, ובראשה עמד לארי איטליונג, יליד הפיליפינים אשר היגר בגיל 14 לארצות הברית, והיה בעל היסטוריה של ארגון ואיגוד עובדים, בין היתר באלסקה ובסיאטל במפעלי שימורים. האיגוד לא היה מוכר על ידי תאגידי החקלאות.
פתיחת השביתה
אחרי בציר שיא בסתיו 1965, דרשו הפועלים הפיליפינים שכר של 1.40 דולר לשעה, ו-25 סנט לארגז, ואף ביקשו לערוך בחירות לאיגוד המקצועי שייצג אותם מול התאגידים. התאגידים סירבו להם, ו-1,500 חברי NFWA החליטו לצאת לשביתה נגד מגדלי הענבים של דליינו ב-8 בספטמבר 1965. היו ניסיונות קודמים לשבות, לפעמים בהצלחה חלקית, כמו במאי של אותה שנה, כאשר הפועלים זכו להטבת שכר, אך לא לחוזה המבטיח את זכויותיהם. פעמים רבות, איגודי הפועלים השונים (שבמסגרת תעשיית הענבים היו מחולקים בעיקר לאיגודים של מקסיקנים ואיגודים של פיליפינים) פעלו אלה נגד האינטרסים של אלה. עד כמה שהמקסיקנים היו מנוצלים בעצמם, הפיליפינים הרוויחו עוד פחות מהם, והיו חיכוכים בין הקבוצות. לפעמים, המקסיקנים היו מנצלים את השביתה של הפיליפינים כדי לתפוס את מקומות העבודה שלהם.
אך הפעם, הדברים התפתחו אחרת. איטליונג, עם מנהיגי הפועלים פיליפ ורה קרוז ופיט ולאסקו, פנה למארגן איגוד הפועלים הצ'יקנו, סזאר צ'אבס, והזמין אותו להוביל את אנשיו ולהצטרף לשביתה. צ'אבס ערך כינוס בכנסייה המקסיקנית המקומית (Iglesia Nuestra Señora de Guadalupe) ב-16 בספטמבר, יום העצמאות המקסיקני, על מנת לאפשר לחברי אגודת פועלי החקלאות הלאומית (National Farmworkers Association (NFA)) להחליט אם ברצונם להצטרף למאבק בדליינו. הגיע להתכנסות קהל משוער של יותר מאלף מאתיים חברי ארגון ותומכים, שביטאו את תמיכתם הנלהבת לשביתה בקריאות "Huelga !Huelga!", שפירושה בספרדית "שביתה".[5]
כמו איטליונג, צ'אבס היה מאגד עובדים ותיק. יליד אריזונה, למשפחה מקסיקנית-אמריקאית שאיבדה את חוותה בשפל הגדול, צ'אבס גדל כפועל עונתי נודד. כשהמשפחה השתקעה במחוז דליינו היא היה לחלק מתנועת הפועלים המתהווה, ואשר התפרצה לבמה הלאומית בשנות השישים.
משביתה לחרם
.jpg)
תגובת החוואים לשביתה לא איחרה לבוא, והמשטרה, בשירותם, עצרה שובתים רבים, ואף ניסתה לפזר מפגינים בכוח. רבים מנפצעו.[6] צ'אבס שלח שני פועלים וסטודנט פעיל לעקוב אחר משלוח ענבים של אחד החוואים נגדם שבתו, והגיעו לנמל באוקלנד, שם שכנעו את עובדי הנמל לסרב להעמיס את המשלוח. כתוצאה, עשרת אלפים טונות של ענבים הושארו להירקב על הרציפים. אירוע זה הצית את ההחלטה לעורר חרם ככלי מרכזי במאבק נגד מגדלי הענבים.
הצלחה מוקדמת זו הובילה לשורה של הפגנות ברציפים של אזור מפרץ סן פרנסיסקו. איגודי עובדי הנמל פעלו בסולידריות עם הפועלים החקלאיים, וסירבו לטעון ענבים מחוות לא מאוגדות.
החרמות המוצלחות ברציפים הובילו את צ'אבס להשיק בדצמבר 1965 חרם רשמי נגד שני התאגידים הגדולים ביותר אשר היו מעורבים בתעשיית הענבים בדליינו, שנלי תעשיות וחברת דיג'ורג'יו.
הסרט הדוקומנטרי The Wrath of Grapes (1985) תיעד כיצד התאגידים הפנו טקטיקות של איומים ואלימות נגד המפגינים, בין אם דרך המשטרה או חברות אבטחה פרטיות. חברת מ. קרטאן, למשל, שכרה חבורת בריונים ושילחה אותם לפזר באלימות הצבעת פועלים למען איגוד בדליינו. הם תקפו מפגינים, שברו שולחנות, ואף ריסקו את הקלפיות.
הרחבת המאבק
ב-17 במרץ 1966 הוביל צ'אבס קבוצת פועלים במסע רגלי של שלוש מאות מייל מדליינו לבירת קליפורניה, סקרמנטו. היה זה ניסיון להפעיל לחץ על המגדלים ועל ממשלת המדינה לענות על הדרישות של הפועלים המקסיקנים והפיליפינים שיוצגו על ידי הארגונים שמאחורי השביתה. העלייה לרגל נועדה גם לעורר תשומת לב ציבורית נרחבת למטרתם של הפועלים. זמן קצר אחרי זה, התמזגו שני הארגונים השובתים לאיגוד הפועלים החקלאיים (United Farm Workers או UFW), והוכרו באופן רשמי על ידי AFL-CIO באוגוסט 1966.[7][8]
הכרה זו הייתה מרכזית למאבק—כעת, החרם קודם על ידי איגודי עובדים בכל רחבי ארצות הברית, והמודעות למאבק עלתה בעקבות סיקור נרחב בתקשורת. בספטמבר 1967, החרם הארצי הגיע לעיצומו.
במהלך הצעדה, שהייתה צעדת המחאה הארוכה ביותר בתולדות ארצות הברית, תושבי העיירות הקטנות בהן עברו המוחים יצאו לתמוך בצועדים, ובהתאם, גם החשיפה בתקשורת הייתה גדולה. עוד לפני שהסתיימה הצעדה, התקשר עורך דין מטעם שנלי תעשיות, וביקש לערוך מול הפועלים הסכם קיבוצי, שיכיר באיגוד NFWA, יספק העלאת שכר של 35 סנט לשעה, ויכלול בניית בית גיוס עבור הפועליים. היה זה הניצחון המשמעותי הראשון של השביתה.
אך תאגיד דיג'ורג'יו הענק, ועוד תאגידים חקלאיים בעקבותיו, לא הסכימו לחתום על חוזה, ובינתיים, האירועים בשטח הסלימו. כוח העבודה שלהם צומצם בחצי ויותר בעקבות השביתה, והם החלו לייבא עובדים מקסיקנים נוספים, אך רבים מאלה הצטרפו עד מהרה לשורות השובתים והמפגינים. בהתאם, גם טקטיקות האלימות נגדם גברו.
בו זמנית, חלק מהשובתים אבדו תקווה וביקשו לחזור לעבודה. צ'אבס עבד עמם להחיל האטת עבודה מבפנים, וכן ביצירת רשת מודיעין שפעלה לעודד פועלים לתמוך באיגוד ולהשתתף בפועלות שביתה והאטה.
אי-אלימות
צ'אבס היה מחויב לפעילות בלתי אלימה במסגרת המאבק. במידה גדולה, הוא שאב מהאמונה הקתולית שלו ושל רוב הפועלים כדרך פעולה, כדוגמת הצעדה לסקרמנטו, שמוסגרה כעלייה לרגל, ולוותה בתפילות ציבוריות של תומכים קתוליים שפגשו בדרכם לבירה. במאי 1967, צ'אבס ערך מפגש תפילה המוני מול משרדי דיג'ורג'יו.
צ'אבס הסיק שלא יוכל להחזיק את השביתה רק בין הפועלים המקומיים ותמיכת עובדי נמל ואיגודים אחרים—ופעל ביתר שאת למנוע מראש את הביקוש לענבים מצד הצרכנים. בקיץ 1967, רשת מתנדבים בפרישה כלל-ארצית הקימו מטי מאבק בכנסיות ואולמות איגודים, כדי להפיץ את המסר "אל תקנו ענבים". הם פתחו בקמפיינים של שליחת מכתבים, מכתבים למערכות עיתונים וטורי דעה, ראיונות בתקשורת, נאומים ציבוריים, ודיבייט. הם ביקשו מבעלי מרכולים לא לקנות ענבים, וערכו הפגנות מול חנויות שסירבו להם.
לאחר יותר שנתיים של שביתה, ב-1968, החלו חלק מהשובתים לדבר על הסלמה ושימוש באלימות. צ'אבס הגיב בקריאה ל"צום והקרבה", מעשה של כפרה—שוב בהשראת האמונה הקתולית—שידגים את המשמעת הדרושה כדי לנהל מאבק אזרחי לא אלים. הפועלים, רובם דתיים מאוד, הגיבו בחיוב לקריאה זו, ורבים שעטו לצידו בדלאנו, ופתחו בשביתת רעב. צ'אבס שבת 25 יום, וירד במשקלו ביותר מ-15 ק"ג. כשהרופאים התעקשו שחייב בסכנה, הוא שבר את צומו באספה שכללה את הסנטור רוברט קנדי.
ביולי 1969, הופיע צ'אבס על שער טיים מגזין. עם הכרה זו בו כמנהיג לאומי, הוא יצא לסבב של 28 ערים ברחבי ארצות הברית, שם נאם בבקשה לתמיכה בשביתה ובחרם הענבים.
הצלחת השביתה
בשיא העימותים בין השובתים לתאגידים, ב-1967, חברת דיג'ורג'יו הציעה לשובתים לערוך בחירות לאיגוד—מעשה אשר התקבל אצל השובתים כהצלחה משמעותית. אך בזמן אמת, התאגיד חיבל בבחירות, ובפועל מנע מהבחירות להתקיים. זו הייתה נקודת מפנה בשביתה, כי אז החלו חלק מן הפעילים לדרוש מעשים ישירים יותר, וצ'אבס—כדי למנוע אלימות—הפנה כוחותיו לבמה הלאומית.
מושל קליפורניה, אשר חשש לשם הטוב של מדינתו, הורה על קיום בחירות אמיתיות בספטמבר של אותה שנה. בשלב זה, האיגודים המקסיקניים והפיליפיניים התמזגו כדי למנף את כוחם המשותף בבחירות נגד דיג'ורג'יו, ואכן UFW הפך לארגון בעל השפעה, עם היכולת למשוך תמיכה ממאוד איגודי עובדים ברחבי ארצות הברית. בבחירות שלבסוף נערכו, UFW ניצח ברוב גדול, תוצאה שלא רק הגבירה את הלגיטימציה שלו כנציג הפועלים, אלא גם היטיב עם התפישה לגבי איגודי עובדים בכל ארצות הברית. אך ההסכמים הקיבוציים מול המגדלים לא הגיעו בעקבות הבחירות, והשביתה והחרם נמשכו.
ב-1970, מספר מגדלים קטנים שספגו מכה כלכלית אנושה יותר מהחרם ביקשו לחתום על הסכמים עם איגודי הפועלים. שיווק ענבים בחותמת האיגודים איפשר למגדלים אלו לתמחר את תוצרם במחיר גבוה יותר, מה שבתורו הפעיל לחץ על מגדלים אחרים.
בשלב זה, הצטרפו 25 תאגידים גדולים למשא ומתן עם האיגוד וחתמו על הסכמים קיבוציים. יותר מ-10,000 פועלים היו כעת מיוצגים על ידי איגוד, וזכו גם לשכר גבוה יותר, של 1.80 דולר לשעה ועוד 20 סנט לארגז, ביטוח רפואי, והגבלת שימוש בנוגדי חרקים בשדות. וכך, בפועל, הגיע החרם לסופו, לבד ממספר קטן של מגדלי חסה וענבים, וכן יקבי גאלו, אשר החרם נגדם הסתיים רק ב-1978.[9]
מאוחר יותר, ב-1975, נחקק בקליפורניה חוק המאפשר בחירות סודיות לאיגודי עובדים, ובעקבותיו, בספטמבר של אותה שנה, UFW הגבירו באלפים את מספר הפועלים המאוגדים, וכך גם הטימסטרס (Teamsters), שהיו האיגוד היחיד שניצב מולם בבחירות. ב-1977 חתמו הטימסטרס על הסכם עם UFW לפיו יפסיקו לפעול כדי לייצג פועלים חקלאיים.
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של United Farmworkers
- פרויקט תיעוד של תנועת הפועלים החקלאיים
- Fight In The Fields, סרט תיעודי מרשת PBS על סזאר צ'אבס וההיסטוריה של UFW
- The Jerry Cohen '63 Papers at Amherst College
- Mapping UFW Strikes, Boycotts, and Farm Worker Actions 1965-1975: An interactive map with over 1,000 farm worker strikes, boycotts, and other actions, as well as a timeline and an essay.
הערות שוליים
- ^ Hurt, R. Douglas and for farm growers to cease exposing farm workers to dangerous pesticides. American Agriculture: A Brief History. Lafayette, Ind.: Purdue University Press, 2002. מסת"ב 1-55753-281-8
- ^ Weber, Devra. Dark Sweat, White Gold: California Farm Workers, Cotton, and the New Deal. Berkeley, Calif.: University of California Press, 1996. מסת"ב 0-520-20710-6
- ^ Feriss, Susan; Sandoval, Ricardo; and Hembree, Diana. The Fight in the Fields: Cesar Chavez and the Farmworkers Movement. New York: Houghton Mifflin Courtyard, 1998. מסת"ב 0-15-600598-0
- ^ Quinones, Sam (2011-07-28). "Richard Chavez dies at 81; brother of Cesar Chavez (He helped Cesar Chavez build the United Farm Workers into a political and agricultural force. He organized the California grape boycott in the late 1960s.)". Los Angeles Times.
- ^ Shaw, Randy. Beyond the Fields: Cesar Chavez, the UFW, and the Struggle for Justice in the 21st Century. California: U of California P, 2008. Print
- ^ "United Farm Workers geography". depts.washington.edu.
- ^ Ballis, George. La Causa : The Delano Grape Strike, 1965–1970. Take Stock, 01 01. 2008. Web. 11 Nov. 2009 <http://americanhistory.si.edu/exhibitions/resources/lacausascript.pdf>.]
- ^ "UFW timeline". depts.washington.edu.
- ^ "United Farm Workers geography". depts.washington.edu.
