שושלת נמאניץ'
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. |
| מדינה | סרביה |
|---|---|
| בית האב | שושלת ווקאנוביץ' |
| תארים |
נסיכים גדולים ("וליקי ז'ופן") מלכים ("קראל") קיסרים ("צאר") ; מלך סרמיה; |
| מייסד | סטפן נמאניה |
| השליט האחרון | סטפן אורוש החמישי |
| תאריך ייסוד | 1166 |
| תאריך התפזרות | 1371 |
| אתניות | סרבית |
שושלת נמאניץ' או בית נמאניץ'(בסרבית:באותיות קיריליות: Nemanjić באותוית לטיניות - Немањићи) הייתה השושלת החשובה ביותר של סרביה בימי הביניים. היא שלטה בנסיכות, אחר כך בממלכה ואחר כך בקיסרות הסרבית וכללה בין השנים 1371-1166 תריסר מונרכים. [1] אבי השושלת היה סטפן נמאניה, בן לענף הצעיר של שושלת ווקאנוביץ' (1166-1101).אחרי נמאניה כל המונרכים של השושלת השתמשו בשם-תואר "סטפאן" כשם פרטי. תחילה נשאו בני השושלת את התואר נסיך גדול והחל משנת 1217 שנת הכתרתו של סטפן המוכתר הראשון, עלתה מדינתם לדרגת "ממלכה". ב-1219 תחת שלטונם קמה הכנסייה האורתודוקסית הסרבית. ב-1346 סטפן אורוש הרביעי דושאן הכתיר את עצמו כ"קיסר הסרבים והיוונים " והארכיבישופות של סרביה עלתה לדרגת פטריארכיה.[2] שלטון השושלת נמשך עד 1371 כשמת סטפן אורוש החמישי (1371-1365) שהיה חסר ילדים.[3] הקיסרות הסרבית התפרקה עם מותו ומגנאטים אזוריים השתלטו על פרובינציות השונות. הנציגים האחרונים של שושלת נמאניץ' היו איוואן אורוש,[4] שליט תסליה, "קיסר הסרבים והיוונים" שמת בסביבות 1423 או 1422,כמו כן אחיו הצעיר סטפן אורוש, שליט פרסאלוס. השושלת שרדה רק דרך הקו הנשי בתוך כמה שושלות סרביות אחרות.[5]
רקע
לפי המינוח הביזנטי, הסלאבים שבקרבת האימפריה הביזנטית חיו ב"אדמות הסלאביות" הקרויות "סקלאביניה", בהתחלה מחוץ לפיקוח הביזנטי ועצמאיות. עמם נמנו גם הסרבים. במאה ה-8 השושלת ולסטימירוביץ הקימה את הנסיכות סרביה. ב-822 סרביה הרחיבה את שליטתה אל חלק גדול מדלמטיה .[6] הנצרות אומצה כדת רשמית בסביבות 870. באמצע המאה ה-10 הישות המדינית הסרבית התבססה כקונפדרציית שבטים שהתפשטה מחופי הים האדריאטי אל הנהרות נרטווה, סאווה, מוראבה והאגם סקאדר. .[6] אחרי מותו של השליט האחרון משושלת הוולסטימירים, הביזנטים סיפחו את האזור ושלטו בו כמאה שנה, עד שנת 1040 כשמרדו הסרבים באזור דולקיה בהנהגת שושלת וויסאבלייביץ'. (פומוריה).[6] ב-1091 השושלת ווקאנוביץ' הקימה את הדוכסות הגדולה הסרבית שבסיסה בנסיכות הגדולה של רשקה, זגוריה. שתי השויות התמזגו מחדש ב-1142.[6] ב-1166 סטפאן נמאניה עלה על כס הנסיכות, אירוע הנחשב לציון דרך בהקמת ממלכת סרביה מימי הביניים, תחת שלטונם של בני נמאניץ'. [6]
סרביה תחת השושלת נמאניץ'
בימי הביניים סרביה הגיעה לשיאה בימי השושולת נמאניץ'. הממלכה הסרבית הוכרזה ב-1217 והובילה לידי הקמת הכנסייה האורתודוקסית הסרבית. בשנת 1219. באותה שנה פרסם סאבה ה"קדוש" את הנומוקאנון של סאבה ה"קדוש".[7] ב-1346 הצאר סטפאן דושאן הכריז על הקיסרות הסרבית. בימי שלטונו, סרביה הגיעה לשיאה הטריטוריאלי, הפוליטי והכלכלי.[6] סטפאן דושאן ראה את עצמו כיורש של האימפריה הביזנטית וקיסרותו הייתה המדינה החזקה בבלקן באותן השנים. דושאן הפעיל סוג של חוקה מקיפה, הידועה כקודקס דושאן, סלל דרכים חדשות, וחיזק את כלכלת המדינה. הזהות הפוליטית הסרבית בימי הביניים עוצבה במידה רבה על ידי שלטון השושלת והישגיה, ונתמכה וטופחה על ידי הכנסייה האורתודוקסית השלישית. [8] סטפן דושאן ניסה לארגן יחד עם האפיפיור מסע צלב נגד הטורקים שהתחילו לאיים על אירופה,[9] אבל הוא מת באופן פתאומי בדצמבר 1355.[10] במקומו עלה לשלטון בנו סטפן אורוש החמישי המכונה "החלש", כינוי שהתאים כבר גם למצב הקיסרות., שהידרדר לאט להתפוררות פאודלית.[11] התחיל עידן תחת סימן האיום החדש: האימפריה העות'מאנית שהתפשטה מאסיה לאירופה, וכבשה את ביזנטיון ומדינות אחרות בבלקן.
המונרכים
שושלת נמאניץ' שלטה באדמות סרביה בין בערך 1166 ל-1371
| תמונה | תואר שם |
שנות המלוכה | הערות | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
נסיך גדול סטפן נמאניה |
1166-1196 | נמאניה הוא מייסד האפונים של השושלת. הוא החזיר את השליטה הסרבית על שטחים מסביב, כולל דוקליה, חום וטרבוניה. בשנותיו האחרונות. הצטרף לבנוIn his last years, hהנזיר סאבה והתנזר. לימים הוכר כ"סיינט סימאון" בעקבות הנסים הרבים שיוחסו לו אחרי מותו.. הערה: דוקליה, זחומליה וטרבוניה נכבשו מחדש. נמאניה הוכרז לנסיך גדול של סרביה. | ||||||
 |
נסיך גדול ווקאן נמאניץ' |
1202-1204 | בנו הבכור של סטפאן נמאניה. בסביבות 1190 הוא שלט כנסיך גדול על אזורי דוקליה, דלמציה (זחומליה), טרבוניה, טופליצה וחבוסנו". הוא היה היורש ההתחלתי המשוער, אולם בשעת התפטרותו ב-1166, בחר אביו בסטפאן "המוכתר הראשון" במקומו. אחרי מות נמאניה התחיל ווקאן במזימות נגד אחיו. הוא מצא עזרה בהונגריה ויחד איתה אילץ את סטפן להימלט לבולגריה. הוא שלט כבן חסות של הונגריה, דבר שבלט בתואר המלך ההונגרי אימרה כ"מלך סרביה". הוא ויתר על כס המלכות ב-1204 והסתפק בניהול אחוזתו. מאוחר יותר קיבל מחילה מאחיו השלישי, סאבה הקדוש. | ||||||
 |
King סטפן המוכתר הראשון |
1196-1202 1204-1228 |
בנו השני של נמאניה. כשאביו פרש ב-1196, והתנזר, סאבה ירש את התואר "נסיך גדול". שלטונו התחיל במאבקו נגד אחיו ווקאן, שגירש את סטפן לבולגריה. קאלויאן, הצאר של בולגריה, שלח לו צבא קומני בתמורת שטחים במזרח.
המשבר הגיע לקצו כאשר תיווך סאבה בין האחים וושלטונו של שטפן התחזק. סטפן הוכתר כ"מלך" ב-1217. כשסאבה השיג את האוטוקפליה, הוא התמנה לארכייייבישוף של סרבים. ב-1219 סרביה השיגה את העצמאות. | ||||||
 |
King סטפן ראדוסלב |
1228–1233 | בן של סטפן המוכתר הראשון. בעת שלטון אביו הוא שלט בזחומלייה. כמו כן כיהן כמושל זטה. יחד עם אביו הקים את מנזר ז'יצה. אביו התפטר ב-1227 בגלל מחלה, והתנזר. רדוסלב הוכתר על ידי דודו סאבה, ארכיבישוף סרביה. נישואיו לנסיכה הביזנטית אנה דוקנה אנגלינה התגלה ככל כך לא פופולרי שערער את סמכותו, הוא איבד את נאמנות האנשים וב-1223.[12] | ||||||
 |
מלך סטפן ולדיסלב |
1233–1243 | בן של סטפן המוכתר הראשון. הוא ירש ב-1233 את הכתר מאחיו ראדוסלב ושלט למשך עשר שנים, לפני שהודח על ידי אחיו הצעיר אורוש. הוא המשיך לשלוט בזטה. הדגם הראשון של דגל סרביה נמצא באוצרו [13] | ||||||
 |
מלך סטפן אורוש הראשון |
1243–1276 | בן של סטפן המוכתר הראשון. היה יורשו של אחיו ולדיסלב. חיזק את הסחר עם דוברובניק ועם קוטור וביסס התחלה של שגשוג כלכלי. ב-1253 ניהל מלחמה נגד דוברוניבק, ב-1254 חתם הסכם שלום איתה, ובשנות ה-1260 חידש את המלחמה עד 1268.פנה מיד להונגריה וכבש את מאצ'ווה. אולם נפל בשבי ההונגרי וחתם על שלום עם המלך ההונגרי אישטוואן החמישי, הסכם שהתלווה בנישואי בנו הבכור דרגוטין עם קתרינה, בתו של המלך ההונגרי. לפיהכללים, דרגוטין נועד להיות יורשו אבל אורוש העדיף להוריש את הכתר לסטפן מילוטין, בנו הצעיר. הודח על ידי דרגוטין ב-1276. 1276.[14] | ||||||
 |
מלך סטפן דרגוטין |
1276-1282 1282-1316 |
בנו של סטפן אורוש הראשון. הוא הדיח את אביו בעזרת הממלכה ההונגרית (היה נשוי לקתרינה, בת המלך אישטוואן החמישי של הונגריה) אחרי קרב גאצקו. ב-1282 נפצע וויתר על השלטון לטובת אחיו הצעיר מילוטין. המשיך לנהל את ממלכת סרם שבירתה הייתה בלגרד. מילוטין שדרג את היחסים עם הקיסר ביזנטי וסירב להעניק את השלטון לוולדיסלב השני (בנו של דרגוטין), מה שגרם לפיצול הממלכה הסרבית.
דרגוטין המשיך לשלוט בגבול הצפוני בברית עם הונגריה, ובשנותיו האחרונות חידש את הקשר עם סרביה, כבן חסות שלה. [15] | ||||||
 |
מלך סטפן מילוטין |
1282–1321 | בנו של שטפן אורוש הראשון. הוא ירש את אחיו דרגוטין. מיד עם עלייתו לכס המלוכה יצא למקדוניה וכבש את צפונה עם העיר סקופיה שהפכה לבירתו. המשיך במסעו הצבאי לתוך אדמות בולגריה, וכבש גם את צפון אלבניה עם העיר קוואלה. כבש גם את וידין בבולגריה ומאוחר יותר את דורס באלבניה. אחרי חוזה שלום עם הביזנטים ב-1299 ניהל מלחמת ירושה עם דרגוטין. מילוטין עזר לביזנטים נגד הטורקים העות'מאנים בקרב גליפולי שהסתיים בניצחון. אחרי מות דרגוטין סיפח את רוב השטחים שהיו בשליטת אחיו, כולל בלגרד. באותה שנה ניסה בנו סטפן דצ'אנסקי להדיח אותו והוגלה לקונטנטינופול. ב-1319 ההונגרים כבשו את כל האדמות שהיו בשליטת דרגוטין פרט לברוניצ'בו.
הערה: חבל סרם (סירמיה) הפכה לעצמאית ושבראשה עמד בנו של דרגוטין, סטפן ולדיסלב השני apparent:
| ||||||
 |
מלך סטפן קונסטנטין |
1321-1322 | בנו הצעירשל מילוטין, מובס ב-1322 על ידי אחיו הגדול סטפן דצ'אנסקי | ||||||
 |
מלך סטפן דצ'אנסקי מדצ'אני |
1322–1331 | אחיו הגדול של סטפן קונסטנטין. | ||||||
 |
קיסר ↑מלך סטפן דושאן "החזק |
1331-1355 | בנו של סטפן דצ'אנסקי. היה מצביא מיומן מאוד. כשהיה בן 20 הביס את בוסניה ואת בולגריה. מכיוון שאביו לא היה טוב בניהול המלחמות, דושאן הדיח אותו מהשלטון. דושאן כבש מהביזנטים אדמות רבות עד לפלופונסוס והכפיל את שטח ממלכתו. ב-1346 הכתיר את עצמו כ"קיסר". תחת שרביטו האימפריה הסרבית פרחה. ב-1349 העניק לה סוג של חוקה - הקודקס של דושאן. | ||||||
 |
קיסר סטפן אורוש החמישי החלש" |
1355–1371 | בנו של סטפן דושאן, הוכתר כמלך ראשקה (1365-1346) אחרי מות דושאן ב-1355 ירש את התואר כקיסר. כונה "החלש" בגלל משילותו החלשה),
Note: ניסיונות לתפוס את השלטון (קיסרים בתואר):
|
קישורים חיצוניים
- שושלת נמאניץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
לקריאה נוספת
- John Beckwith - Early Christian and Byzantine Art (2nd ed.). Harmondsworth: Penguin. 1986 מסת"ב 0300052960
- Sima Ćirković - The Serbs. Malden: Blackwell Publishing. מסת"ב 9781405142915
- John Van Antwerp Fine The Late Medieval Balkans: A Critical Survey from the Late Twelfth Century to the Ottoman Conquest. Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press.1994 מסת"ב 0-472-08260-4.
הערות שוליים
- ^ Ćirković 2004 עמ' 37-34, 80-75
- ^ Fine 1994 עמ' 309
- ^ Ćirković 2004 עמ' 80-75
- ^ Ćirković 2004 עמ' 75
- ^ Beckwith 1986 עמ' 326
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 Ćirković 2004
- ^ Ćirković 2004 עמ' 28, 46-40
- ^ Marjanović-Dušanić, 2006 עמ'=149-158
- ^ Fine 1994 GNW
- ^ Ćirković 2004 עמ' 69-71
- ^ Ćirković 2004 עמ' 75-80
- ^ Ćirković & 2004 עמ' 38, 44, 46.
- ^ Ćirković & 2004 עמ' 38, 46, 58.
- ^ Ćirković 2004, p. 47-49, 55.
- ^ Ćirković & 2004 עמ' 48-52, 62.
