שיטת ג'פרסון
שיטת ג'פרסון היא שיטת הקצאה של מושבים בבחירות עם מספר מפלגות. את השיטה הציע מזכיר המדינה של ארצות הברית תומאס ג'פרסון, לימים נשיא ארצות הברית, בשנת 1792. ביחס לשיטות הקצאה אחרות, שיטה זו מיטיבה בדרך כלל עם מפלגות גדולות. השיטה ידועה גם בשמות שיטת ד'הונד (על שם המתמטיקאי הבלגי ויקטור ד'הונד (אנ') שחקר אותה ב-1878) ושיטת המחלקים הגדולים ביותר.
השיטה נפוצה במדינות רבות בעולם, כולל מדינת ישראל (כפי שנקבעה בחוק בדר-עופר), אוסטריה, אורוגוואי, איסלנד, אלבניה, אסטוניה, אקוודור, ארגנטינה, בולגריה, בלגיה, ברזיל, גואטמלה, דנמרק, הולנד, הונגריה, ויילס, טורקיה, יפן, כף ורדה, לוקסמבורג, מולדובה, מונטנגרו, מזרח טימור, מקדוניה, סלובניה, ספרד, סקוטלנד, סרביה, פולין, פורטוגל, פינלנד, פרגוואי, צ'ילה, צ'כיה, צפון אירלנד, קולומביה, קרואטיה, קמבודיה ורומניה.
במדינות שבהם יש אחוז חסימה (כמו ישראל ומדינות אחרות בעולם), השיטה מביאה בחשבון רק את המפלגות שעברו אותו.
כך למשל, בישראל בה אחוז החסימה עומד (נכון ל-2014) על 3.25%, הרי שאופן חלוקת המנדטים יתבצע כדלהלן: ראשית נספרים סך כל הקולות הכשרים, וקובעים מהו אחוז החסימה (3.25% מכלל הקולות). לאחר מכן קובעים כמה קולות קיבלה כל אחת מן הרשימות שעברו את אחוז החסימה. סך כל הקולות של המפלגות שעברו את אחוז החסימה מחולק ב-120, מספר הנקרא "מודד הקולות הכללי למושב". מחלקים את מושבי הכנסת עבור כל מפלגה בעלת מספר קולות שכזה. לדוגמה: אם סך כל הקולות למפלגות מעל אחוז החסימה הוא 120,000 הרי ש"מודד הקולות הכללי למושב" הוא 1,000 קולות, ומפלגה עם 4,000 קולות תקבל ארבעה מושבים בכנסת. כאשר בדרך כלל, מספר המושבים המחולק הוא מתחת ל-120.
לאחר מכן, המושבים שלא חולקו מחולקים למפלגה בעלת היחס הגבוה ביותר בין קולות למושבים. כלומר, אם למפלגה א' היה 4,900 קולות ולמפלגה ב' 4,800 קולות - הרי שמפלגה א' תקבל את המושב הנוסף ולא מפלגה ב'. חלוקת המושבים ממשיכה עד לסיום חלוקת כל מושבי הפרלמנט. כאשר בכל פעם מספר הקולות הנדרש לקבלת מושב נוסף משתנה לפי מספר הקולות הנשארים למפלגות.
דוגמה נוספת: בבחירות לפרלמנט שבו 30 מושבים, מפלגות א', ב' וג', קיבלו 8,500, 4,200 ו-2,300 קולות בהתאמה. סך כל הקולות הוא 15,000. לפיכך, סך הקולות הנדרשים למושב הוא 500 ("מודד מנדט"). בחלוקה הראשונית מפלגה א' תקבל 17 מושבים, מפלגה ב' תקבל 8 מושבים ומפלגה ג' תקבל 4 מושבים. יוותר מושב נוסף אותו יש לחלק. בבחינת העודפים - למפלגה א' אין קולות עודפים, למפלגה ב' 200 קולות עודפים ולמפלגה ג' יש 300 קולות עודפים. על פי שיטת ויקטור ד'הונד למרות שיש לה פחות קולות עודפים, מפלגה א' היא זו שתקבל את המנדט הנוסף שכן 8,500 חלקי 18 (מספר המושבים שכבר קיבלה בתוספת המושב הנוסף) הם 472 קולות לכל מושב, שזה מספר בוחרים למושב הגבוה מאשר אילו מפלגות ב' (467 קולות למושב) או ג' (460 קולות למושב) היו מקבלות את המושב הנוסף.
למעשה, במקרים מסוימים המפלגה הגדולה עשויה לקבל שני מושבים נוספים (או יותר) בעוד יתר המפלגות לא יקבלו מושב נוסף (בנתוני הדוגמה הקודמת: אם מספר הקולות של מפלגה א' יהיה 8,467 לפחות הרי בחלוקה הראשונית היא תקבל 16 מושבים ותזכה בשני המושבים הנוספים במסגרת החלוקה המשנית).
ראו גם
קישורים חיצוניים
- שיטת בדר-עופר, אתר הכנסת
- באדר, עופר, העבודה, יש עתיד ו-32 מפלגות אחרות - מאמר המסביר על השיטה
