שלי טימן
שלמה (שלי) טימן (נולד ב-29 בפברואר 1944) הוא שופט בדימוס ומשפטן ישראלי.
ביוגרפיה
טימן נולד בתל אביב, בן לשחקן יעקב טימן, ממיסדי תיאטרון הקומקום ואיש תיאטרון המטאטא. למד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון ובתיכון חדש. בילדותו השתתף בתסכיתי רדיו[1][2][3] ובהצגות תיאטרון, בין היתר בהצגה "זעקי ארץ אהובה" שהועלתה בתיאטרון הבימה. כשהתגייס הצטרף ללהקת גייסות השריון והופיע בתוכניות "אולי מחר" ו"למה יויו". בשנת 1970 סיים לימודי משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית. בשנת 1969 החל להתמחות במשרד ש. הורוביץ, ובשנת 1971 הוסמך להיות עורך דין. פתח משרד עצמאי עם עורך הדין מיבי מוזר, אך דרכם של השניים נפרדה לאחר זמן קצר.
באפריל 1981 מונה להיות שופט בבית משפט השלום בפתח תקווה[4], ובדצמבר 1984 מונה להיות סגן נשיא בית המשפט. בתקופתו בפתח תקווה היה שותף בהרכב שדחה את התביעה לסגור את קולנוע 'היכל' בשבתות[5][6]. באוגוסט 1995 מונה להיות שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב. טימן שפט כחלק מהרכב פלילי, ונתן החלטותיו בתיקים שזכו לפרסום רב, בהם שפט את טלי פחימה, עופר מקסימוב, פרשת הריגול של נחום מנבר, רצח איש העולם התחתון יחזקאל אסלן ואחרים. במהלך כהונתו נודע כשופט בדרן והיה הכוכב בחגיגות של עורכי דין[7]. ב-12 במרץ 2008 פרש טימן מכס המשפט.
כשופט ביקר טימן בחריפות את התנהלות המשטרה[8][9]. במקרה אחד הורה לשחרר עציר ממעצר עד תום ההליכים, בגלל שבמשך חודשים לא הובא למשפטו בטענה שהוא "אבד" בבית הסוהר[10]. במקרה אחר זיכה נאשם מעבירה של החזקת סם בגלל ששוטר שהיה אמור להעיד לא התייצב לדיון. בהחלטתו כתב: "כבר אין מדובר בחוצפה וזלזול בבית המשפט, אלא בחוסר אכפתיות של המשטרה"[11]. במקרה אחר התלונן שהמשטרה הכשילה אותו בחתימה על צו חיפוש מסוים[12]. מאז פרישתו מכס השיפוט, טימן משמיע מעת לעת ביקורת חריפה על מערכת המשפט ועל התנהגותם של השופטים. אחת הטענות החוזרות ונשנות בדבריו היא שבית המשפט נוטה באופן מוגזם לקבל את עמדת התביעה במשפטים פליליים.
בראיון פרישה ב"הארץ" אמר טימן דברים חמורים על התנהלות בתי המשפט ועל הלחצים של ארגוני הנשים על השופטים. בין השאר אמר: "פעם אמרתי לשופט בהרכב שאני רואה בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דיברתי על זיכוי, והוא אמר לי, 'אתה יודע מה יעשו לנו פה אם נזכה?'". בהמשך אמר על השופטים: "יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח. התוצאה היא שהפמיניסטיות, שעושות עבודה מצוינת מבחינתן, משכנעות בלובי שלהן להחמיר בענישה". כמו כן הביע ביקורת כלפי הפרקליטות וטען "לא מעמידים לדין את מי שהגישה תלונת כזב, בנימוק שצריך לעודד מתלוננות". ראיון זה וביקורתו הנוקבת גרמה לפרקליטות ולארגוני הנשים לצאת נגדו בביקורת חריפה באמצעי התקשורת.
טימן מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב במסלול האקדמי המכללה למינהל ובמרכז הבינתחומי הרצליה. טימן הוא בעל רישיון טיס, משרת כחבר מהמדור לתיאטרון, יו"ר פרס התיאטרון, חבר בוועדה להענקת פרס ישראל בתחום התיאטרון והמחול, חבר בוועדה ליושרה לאומית בישראל ומופיע בכלי התקשורת כפרשן משפטי ומחבר מאמרי דעה, ב-2010 החל להשתתף בתוכנית האקטואליה "נדבר על זה בבית".
נשוי לעפרה, בת למשפחת סלומון הירושלמית, אב לשלוש בנות. בתו של טימן היא האמנית גלי טימן.
קישורים חיצוניים
- שלי שלמה טימן, באתר הרשות השופטת
- תומר זרחין, דעת יחיד, באתר הארץ, 14 במרץ 2008
- דיאנה בחור ניר, "כשהצלחנו לקנות מקרר אבי היה בודק אותו בלילה, ואומר: "כל עוד המקרר עובד כמו שצריך, הכל בסדר", באתר כלכליסט, 28 במרץ 2013
- אבישי מתיה, איזה חטא היה מוכן השופט שלי טימן לבצע מבלי להיתפס?, באתר גלובס, 1 בפברואר 2013
הערות שוליים
- ^ נשמע השבוע, יום ב', האודיסיאה, דבר, 14 ביוני 1957; מה שמענו?, למרחב, 21 ביוני 1957
- ^ הלוואי והיה זה אמת, דבר, 27 בדצמבר 1957
- ^ יום ב', דבר, 30 במרץ 1962
- ^ מינויים חדשים לשופטים, מעריב, 19 בפברואר 1981
- ^ בחוץ שאגו הדתיים, מעריב, 26 בפברואר 1984
- ^ מפקד משטרת פתח תקווה שהתפטר, מעריב, 13 באפריל 1984
- ^ משפטנים חוגגים, מעריב, 29 באפריל 1988
- ^ בוקי נאה, משטרת פ"ת התרשלה בצורה חמורה בחקירת מעשים מגונים, מעריב, 23 ביולי 1985
- ^ בוקי נאה, המשטרה נותנת מכות אבל לא חוקרת, מעריב, 29 בספטמבר 1986
- ^ יצחק בן חורין, עוד עציר הלך לאיבוד אי־־שם במתקני שירות בתי־הסוהר, מעריב, 9 בספטמבר 1985; המשך
- ^ השוטר שהיה צריך להעיד לא הופיע לדיון; הנאשם זוכה, מעריב, 3 בינואר 1988
- ^ המשטרה תציג, מעריב, 9 בדצמבר 1985
