שמעון בר גיורא
שמעון בר גיורא (הוצא להורג בשנת 71 לספירה) היה מצביא יהודי, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים.
כל הידוע על שמעון בר גיורא מקורו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", אולם הוא נזכר בשמו גם אצל ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס[1] וקסיוס דיו. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "שמעון בן גיורא". כינויו של שמעון בצורתו הארמית, "בר גיורא", אינו מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, אלא רק אצל טקיטוס ודיו קסיוס[2].
תולדותיו
שמעון בר גיורא נולד ביישוב גרשׂה. היו שהניחו כי המדובר בג'רש הידועה שבעבר הירדן, מערי הדקאפוליס, אך כיום מקובלת הסברה כי המדובר בכפר ג'וריש שבשומרון, הסמוך לעיירה עקרבה, לאור תיאורו של יוסף בן מתתיהו כי תחילת פעילותו של שמעון הייתה במחוז עקרבת[3]. שמו מעיד על היותו בן לגר (אם כי ייתכן שטענה זו הופצה על ידי מתנגדיו, במטרה להפחית מערכו).
שמעון ולוחמיו היו שותפים בעיכוב הצבא הרומי בראשות נציב סוריה קסטיוס גלוס בדרכו לירושלים כדי לדכא את המרד בראשיתו. במהלך הקרב שבו נהדפו כוחות המורדים שיצאו לקראתו מירושלים בחזרה אל החומות, הסתערו אנשי בר גיורא על הרומאים מאחור ליד בית חורון, וגרמו לפיזורו של המאסף ולפגיעה לוגיסטית בצבא[4]. העיכוב איפשר לכוחות היהודים שיצאו מהעיר להשתלט על נקודות אסטרטגיות מסביבה. למרות זאת הצליח צבא קסטיוס להגיע עד החומות ולערוך מצור עליהם, אולם נסוג לאחר מספר ימים כשהכוחות היהודיים מזנבים בכוח הרומי, הורגים רבים מהחיילים ושוללים אמצעי מלחמה. הניצחון על הצבא הרומי היווה נקודת מפנה במהלך המרד. הוא נטע ביטחון בצידקת הדרך והיה הוכחה לתמיכה אלוקית. רבים הצטרפו לשורות המורדים. אפשר להניח, אם כי אין ציון מפורש לכך בספרו של יוסף בן מתתיהו, כי לבר גיורא וצבאו היה חלק נכבד בניצחון ובמרדף אחרי צבא גלוס במורד בית חורון, שכן הם פעלו בשטח כבר לפני כן.
את דרכו בפיקוד על לוחמים החל שמעון בר גיורא במחוז עקרבת שמדרום לשכם, עוד לפני פרוץ המרד. משם עשה פשיטות ומעשי שוד כנגד בעלי הממון. הפעילות שיזם נגדו הכהן הגדול חנן בן חנן אילצה אותו לעבור אל מצדה ולחבור לסיקריים בפיקודו של אלעזר בן יאיר. בתחילה הללו חשדו בו, אך מאוחר יותר ראו שהוא יכול להיות להם בעל ברית נאמן.[5] ייתכן ששיתף פעולה עם אלעזר כאשר יצאו הוא ואנשיו בשנת 68 לשדוד את היישוב העשיר עין גדי תוך שהם רוצחים כשבע מאות נשים וילדים - הגברים נמלטו, מאמינים שישובם יישדד ללא פגיעה בבני משפחותיהם.
כעבור זמן, ומשלא הסתפק בפעילותם המקומית של אנשי אלעזר בן יאיר (ולאחר ששמע על מותו של חנן בן חנן), עבר לאזור הר חברון. הוא רקם קשרים עם אחד מראשי האדומים, יעקב בן סוסא, שהביא למסירת ארצו בידיו (יש הרואים את האדומים כיהודים דרומיים שבעבר היה עליהם שלטון אדומי, ולא כאדומים ממש). שמעון שחרר עבדים, סייע לעניים והתנכל לעשירים שאותם שדד. על השפעתו אז כותב יוסף בן מתתיהו:
- "ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול... וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו. וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקודותיו כדבר מלך שליט".
על עוצמת הכריזמה שלו יעידו דבריו של יוסף בן מתתיהו כי חייליו היו נכונים לאבד עצמם לדעת אם יורה להם.
במהלך אותה תקופה ניסה להצטרף למאבק על ירושלים. בתחילה קנאי ירושלים בראשות יוחנן מגוש חלב קמו עליו למלחמה והרחיקו אותו, הגם שהוא הכה בהם וגרם להם להרוגים רבים. אחר כך, כשחטפו הללו את אשתו, הגיב במסע נקמה אכזרי באזור העיר. כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו:"אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה". המעשה היה כה מטיל אימה שהקנאים נכנעו ושחררו את אשתו.
לכאורה הייתה האידאולוגיה של יוחנן ושל שמעון בר גיורא זהה, ואין זה ברור לגמרי מדוע רחשו משטמה כה גדולה איש לרעהו. כל אחד מהם רצה לעצמו את שלטון היחיד על היהודים, אך ייתכן שהיה מעורב בדברים גם רובד רעיוני. אולי ל"סוציאליזם" המובהק והמהפכני של שמעון התנגד יוחנן, כפי שמשער יוסף קלוזנר.[דרוש מקור] נראה שמשנת שמעון הייתה דומה לאידאולוגיה של הסיקריים, ואף מסתבר שרבים מאנשי פלג זה חברו אליו, שהרי לא כולם שכנו במצדה.
כניסתו לירושלים
השתלטותו של שמעון בשנת 69 על ירושלים באה בעקבות אכזריותו היתרה של יריבו יוחנן. זו קוממה עליו את אנשי צבאו שלו. אלו מביניהם ממוצא אדומי התאגדו ופתחו את השער לשמעון. בין אלה שתמכו בכניסתו של בר גיורא היה מתתיהו מבית ביתוס שעודד את העם בירושלים להתיר את כניסתו. גם פליטים אחרים שברחו מפני יוחנן ביקשו משמעון שייכנס לעיר. חילו הגדול שמנה עשרות אלפים שעט פנימה, אך היה בעמדת נחיתות מול אנשי יוחנן ששלטו על המקומות הגבוהים בהר הבית. במהלך המאבקים הפנימיים, שבהם היה מעורב גם פלג שלישי בראשות אלעזר בן שמעון, נשרפו כנראה אוצרות התבואה של העיר.
תקופה זו הייתה תקופה של שלטון אימה, ואלו שהיו מתונים או שנחשדו למתונים נרצחו. יוסף בן מתתיהו מספר ששמעון בר גיורא "המית בייסורים קשים" גם את מתתיהו מבית ביתוס, שפתח לפניו את שער העיר. כאשר הוחלט להוציאו להורג עם בניו ביקש מתתיהו שיומת ראשון, כדי שלא יראה במות יוצאי חלציו, אך שמעון התעקש דווקא להורגו אחרון. את הוצאתו להורג הטיל שמעון על "חנן בן בגדת האכזרי בכל נושאי כליו". לא רק זאת אלא שמי שהביע אבל פומבי על המתונים הומת גם הוא.[6]
אומנם בסופו של דבר משהתקרב חיילו של טיטוס שיתפו הפלגים היהודים פעולה במערכה על ירושלים. הם חילקו ביניהם את ההגנה על העיר במלחמה עיקשת ונואשת, אך מאמציהם נחלו כישלון, ושתי החומות של ירושלים נפלו. במצב זה פנה יוסף בן מתתיהו בשם טיטוס וביקש מהמורדים להיכנע, אך הם סירבו. זאת למרות הרעב הנורא שנפוץ בעיר.
הלוחמים הסתובבו והחרימו אוכל לעצמם באכזריות נוראית. העשירים ביקשו לערוק ושמועות על כך הספיקו לשמעון וגם ליוחנן כדי להחרים את רכושם. גם מהאדוקים בנאמניו של שמעון היו שהסגירו עצמם לטיטוס.
המפלה
אפילו אחרי נפילת החומה השלישית, כיבוש הר הבית ושריפת בית המקדש הוסיף שמעון בר גיורא להילחם במשך חודש.
כשניסו כמה מאנשי הצבא להתמקח עם הרומאים באותו זמן, ציווה להורגם, אף שגיבור מלחמה היה ביניהם. הוא ויוחנן נותרו במבצרים שהיום נותר להם זכר במגדל דוד.
גם כאשר כבר הייתה המפלה מוחלטת והיה עליו לברוח למנהרה לא הסגיר עצמו שמעון, כפי שעשה בסופו של דבר יוחנן, אלא ניסה תחילה לחפור פתח מילוט. משאזל מזונו אחז בתחבולה נואשת. הוא ניסה לברוח כשהוא לבוש תכריכים. מטרתו הייתה להטיל על ידי הלבוש המוזר אימה על השומרים הרומאים, בתקווה שיחשבו אותו לשד או למת מהלך. טקטיקה זו לא צלחה, והוא נשבה. מפתיעה העובדה שלא שלח יד בנפשו כדרך קנאים אחרים - הסיקריים אנשי מצדה שהתגורר בקרבם תקופה מסוימת.
בתחילת שנת 71 הוצג שמעון בר-גיורא בתהלוכת הניצחון ברומא, כראש צבאות האויב. כשחבל על צווארו, הובל תוך הלקאות אל מקדש יופיטר, שם הוציאוהו להורג בהטלה מראש סלע טארפיאן. עם קבלת הידיעה על מותו, הריע ההמון הרומי בצהלה. יריבו יוחנן נידון לעונש מאסר עולם בלבד, משום שהרומאים נהגו להוציא להורג רק את ראש האויבים - במקרה זה שמעון בר גיורא. ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מדגיש כי בר גיורא היה היחיד שהוצא להורג במצעד הניצחון הזה.[7]
ארגון בר גיורא שפעל בארץ ישראל בראשית ימי ההתיישבות הציונית, נקרא על שמו. כמו כן נקרא על שמו היישוב בר גיורא.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ טקיטוס, דברי הימים, ספר ה, פרק 12.
- ^ אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב - מהרי הגליל אל חומות ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2006. עמ' 161, הערה 42.
- ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, תרגום: ל' אולמן, עריכה מדעית והערות: י' שצמן, מבוא: י' פרייס, הוצאת כרמל, ירושלים, עמ' 416 בהערות החוקרים.
- ^ מלחמת היהודים, ספר ב' פרק י"ט פסקה ב', 521.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב', פרק כב, פסקה ב; ספר ד', פרק ט, פסקה ג.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יג, פסקה א.
- ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פסקה 7.
