שעווה וזהב
שעווה וזהב (באמהרית: סאם אנה וורק) הוא הכינוי הסמלי לטכניקה הספרותית המוערכת ביותר בתרבות האתיופית, ובפרט בתרבות האמהרית. הביטוי מסתמך על תהליך היצירה הממשי של צריפה באמצעות שיטת השעווה האבודה. במובן הספרותי המטפורי, בנויה הצורה משתי שכבות משמעות: השכבה הגלויה, של המשמעות הציורית או המילונית של המילים, הנקראת 'שעווה'; ושכבה סתורה, של משמעויות חבויות יותר, הנקראת 'זהב'. צורה כללית זו מאגדת תחתיה כמה תת-צורות בעלות מבנה דומה של כפל משמעות. בתרבות האתיופית 'שעווה וזהב' נתפסת כאיכות אשר המבדילה בין שירה אמיתית לשירה רגילה, יומיומית, המתאפיינת בעיקר בחריזה ומקצב. סגנון השעווה וזהב נוצר באמהרה ומשם התפשט לכלל אתיופיה, והשימוש בו מופיע הן בשירה האתיופית הדתית והן בחילונית, ואף בלשון הדיבור. טכניקת השעווה וזהב שבה ואומצה על ידי יוצרים עכשוויים שונים ויושמה גם בתחומים בהם לא היה נהוג.
חוקרים שונים רואים בשעווה וזהב לא רק חלק מרכזי מן המסורת השירית והספרותית של אתיופיה, אלא גם תבנית רחבה יותר, של תקשורת וצורת מחשבה, ואף של הפילוסופיה הפרשנית האתיופית, המשליכה על מערכת היחסים החברתיים והפוליטיים באתיופיה ושאובה ממנה.
השם 'שעווה וזהב' כסמל
השם שעווה וזהב משמש לציון טכניקה ואיכות ספרותיות: הניגודיות הסמלית שבין שעווה וזהב מעידה על מבנה הצורה הבסיסית, העשויה שתי שכבות משמעות – גלויה ונסתרת – אך גם על עומק היחסים אליו שואפת צורה זו. הביטוי מסתמך על תהליך היצירה הממשי של צורף הזהב, המקובל עד היום. בתהליך זה, צורה שפוסלה בשעווה, נעטפת בחימר רך או תערובת גבס, והופכת לאחר ייבושה לתבנית קשיחה; אל תבנית הגבס הקשיחה יוצקים מתכת שחוממה עד לכדי הפיכתה לנוזל, הממיסה את השעווה ומחליפה אותה בתבנית הגבס.[1]
בדומה לעבודת הצורף, בה משמש תבליט שעווה לייצור תבליט זהב או מתכת אחרת, על המשורר לנסח צורת שעווה – משפט גלוי – בה טמון רכיב בעל שתי משמעויות, המייצר אמירה שנייה, בעלת משמעות שונה – צורת הזהב. הקהל נדרש אף הוא לנהוג באורח דומה; עליו לזהות את הרכיב כפול המשמעות, לצקת את משמעותו החדשה למשפט הגלוי, ולחשוף בכך את האמירת הנסתרת – כלומר, להחליף את השעווה בזהב.
מאפייני הצורה הפואטית
חוקרי הקנה (qene), השירה הדתית המתבססת על השימוש בשעווה וזהב,[2] מזהים כשנים עשר סוגים של צורות בעלות מבנה של כפל משמעות, ומציינים כי צורת השעווה וזהב, אחד הסוגים במנין זה, מהווה את מודל-העל עליו מתבססות יתר הצורות.[3] מודל זה הוא בעצם תרגום של מתכונת היחסים בין השעווה והזהב, בעבודתו של צורף זהב, לטכניקה תחבירית המייצרת כמה משמעויות. הנושאים המושווים והמנוגדים מוצגים במבנה של תמורה, היינו, בזה אחר זה; ואילו הרכיבים המתארים אותם נמסרים יחדיו, באמצעות רכיב אחד – 'הברה קאל' (hebere-qal) – אשר מייצר גם משמעויות גלויות (שעווה) וגם נסתרות (זהב).[4][5]
צירוף המילים 'בונה אדרגאוו' (הגש לו קפה) בהשמטה קלה הופך ל'בון אדרגאוו' שמשמעותו, 'הַשפילו לאפר'.[6]
ככלל, לשון השעווה והזהב היא יותר שכלית מאשר חושית או תיאורית. נטייה זו אופיינית לשירה האתיופית המסורתית, המבקשת כדרך כלל להשיג עושר רעיוני באמצעות מינימום מילים – אפקט המושג על ידי משחק עדין במילים ורמיזות. ריבוי משמעויות מתוך צמצום רב יותר, שקולים בתרבות האתיופית, לעונג רב יותר עבור היוצר וקהלו – הפסוק השנון והמסתורי, הוא האידיאל.[7]
התפתחות וזיקה למאפיינים תרבותיים אחרים
צורות השעווה והזהב התפתחו יחדיו עם הקנה – שירה שנכתבה במקור עבור הכנסייה האתיופית – והיוו חלק מרכזי ממנה. ההתמצאות בקנה נחשבה למבוא הכרחי להבנת כתבי הדת, וכלי לפיתוח היכולת להבין סודות ולהשיג את מסתרי היקום. מסורות אתיופיות מייחסות את פיתוח הקנה לאדם בשם טאוואני שחי ככל הנראה במאה הרביעית בגוג'ם, אחת הפרובינציות בהן שכנו בתי הספר המובילים של הקנה. עם זאת, אף על פי שהמקהלנים התגרים שלטו בקאנון הקנה האגעזי משך מאות שנים, השימוש בשעווה וזהב בלשון הדיבור מצוי יותר באמהרית מאשר בטיגראינית,[8] ומקובל לייחס את יצירת השעווה וזהב לעם האמהרי שהתגבש במאה ה-9 וה-10. בתי הספר לקנה (בתי הספר לשירה של הכנסייה האתיופית האורתודוקסית), היו בזמנו בתי הספר היחידים שעודדו יצירתיות, ומימד זה שלהם, בשילוב התפיסה האלגורית הנוצרית והדואליזם הנוצרי של גוף-נפש, הפכו אותם לסביבה מתאימה לפריחת סגנון השעווה וזהב.[9]
חוקרי השעווה וזהב קושרים בין הצורה הספרותית למנטליות של העם האמהרי. לוין טען כי שעווה וזהב אינה רק נוסחה ספרותית אלא גם 'הנוסחה הצובעת את כלל מרקם החיים המסורתיים של האמהרים; המעצבת את הדיבור והתפיסה של כל אמהרי', ובעצם מעידה על אופי התקשורת האמהרית שהיא בלתי ישירה ולא פעם מסתורית.[10] מוחמד גירמה, מחוקרי תרבות אתיופיה, רואה בשעווה וזהב צורת חשיבה (פרדיגמה) המאפשרת שילוב של תפיסות מנוגדות, וטוען כי זו משקפת את הקיום בצוותא המאפיין את תושבי אתיופיה.[11] [12]
האמהרים, כפי שרבים מהם מעידים על עצמם, נמצאים תמיד בחיפוש אחר משמעות נוספת או מסר סמוי. אך העמדת פנים וערפול אינם מאפיינים רק את האמהרים אלא את כלל עמי אתיופיה.[13] בהתפתחותה של מנטליות חשדנית, או רגישה, ומסתודדת זו רואים החוקרים תוצר של ההתמודדות הארוכה עם סכנות קיומיות, תרבותיות ודתיות שעמי אתיופיה נחשפו להם לאורך שנים, כגון לחץ המיסיונרים האירופאים להמיר את דרכי החיים האתיופיות באלו המערביות והנוצריות, האיום האירופאי האימפריאליסטי או מסעות הכיבוש של האסלאם המיליטנטי.[14][15] שעווה וזהב היא שיקוף ומבע של מאפיינים אלו.
סגנון השעווה וזהב שימש משך שנים בשירה ובסיפור, כמו גם בדיבור. בשנות השמונים, אחר עליית הדרג ( החונטה הצבאית האתיופית) לשלטון, קרא המוזיקאי ניוויי דבבה להחדירו גם למוזיקה האתיופית הפופולרית ולהשתמש בו לביקורת הממשל.
שימושים
סגנון השעווה וזהב מילא לאורך השנים מספר צרכים חברתיים:
- בידור והומור
- אמירת עלבונות בצורה חברתית מקובלת
- ביטוי למחשבות, רגשות ותפיסות אינדיבידואליות והגנה על פרטיות
- אמצעי עדין ומתוחכם להעברת ביקורת על בעלי סמכות ועל השלטון
- הפצה והטמעה של רעיונות וידע
- ניסוח מתוחכם של חכמת חיים
אלו הם התפקידים השונים הבסיסיים שממלא הסגנון. מבט היסטורי מקיף יותר מצביע על תפקידים נרחבים ועמוקים יותר שמילא לאורך השנים: משוררי הקנה, למשל, השכילו להבין את ההשפעה שיש לדת על עניינים ציבוריים והשתמשו בסגנון השעווה וזהב לעיצוב הזהות התרבותית של עמם ולחישול הסיפור הלאומי דתי המשותף, ששימש לאיחוד האומה האתיופית המגוונת - סיפורה של השושלת הסולומונית ושל העם האתיופי השורד למול אינספור איומים מחוץ;[16] הערפול שבשעווה וזהב איפשר לא פעם למשוררים לשלב רעיונות וערכים זרים באלו המסורתיים ובכך סימן דרך להתמודדות עם שינוי ועודד סובלנות;[17] בזמנים קשים סיפקו יצירות השעווה וזהב לבני אתיופיה כלי לביקורת השלטון, להזכרת רעיונות נעלים של צדק ושוויון או לביטוי הזדהות עם מצבם, פעולות שחשיבותן באופטימיות והחיוביות הטמונה בהן, בתנועת ההיחלצות שהן מבשרות ומנכיחות.[18]
אמני שעווה וזהב מוכרים
ראו גם
לקריאה נוספת
- Donald N. Levine, Wax and Gold: Tradition and Innovation in Ethiopian Culture, University of Chicago Press, 1972
- Ayele Bekerei, Ethiopic: An african writing system: Its history and principles, Asmara: Red Sea Press, 1997
קישורים חיצוניים
- Mohammed Girma, Whose Meaning? The Wax and Gold Tradition as a Philosophical Foundation for an Ethiopian Hermeneutic(הקישור אינו פעיל), SpringerLink website
הערות שוליים
- ^ ראו: דונלד לוין 1972, עמ' 5-6; יציקת שעווה מתכלה (lost wax casting) היא טכניקת צריפה ופיסול עתיקת יומין.
- ^ לוין 1972, עמוד 5. במובן הכללי יותר 'קנה' מציינת כל סגנון העשוי במתכונת שעווה וזהב, גם של דיבור.
- ^ לוין 1972, עמוד 5; מסאיי 1999, עמוד 180
- ^ לוין 1972, עמוד 5
- ^ גירמה 2010, עמוד 176
- ^ טקס הבונה, שתיית הקפה, הוא מטקסי האירוח החשובים בחברה האתיופית ואף מיוחסות לו סגולות מרפא. נוכח זאת, משחק המשמעויות המצוי בפתגם המעניק לו מימד סרקסטי, החושף את שני צידי המטבע שבנורמה והערך אשר הוא מקדם – המנהג בפרידה מאויב כבחבר קושר אצילות ונקמה זו בזו.
- ^ לוין 1972, עמוד 7
- ^ לוין 1972, עמוד 7-8
- ^ גירמה, עמוד 175
- ^ לוין 1965, עמוד 9
- ^ גירמה 2010
- ^ השימוש בערפול קיים גם בתרבות המערבית, אך הוא רציונלי יותר באופיו, כמתבקש מתרבות שבסיסה הפילוסופי מניח את זהות הגלוי והנסתר, ושכוחה הוא תוצר של מחויבות לראציונאליות, דיוק ובהירות רעיונית. לוין, עמוד 10
- ^ ראו לדוגמה, ברוס 1967, עמוד 83
- ^ לוין, עמוד 252.
- ^ מבין כלל מדינות אפריקה, אתיופיה היא היחידה שהצליחה לשמר משטר ותרבות מקומיים ולא להפוך לקולוניה נוספת של אירופה. אתיופיה עצמה אף נטלה חלק במרוץ לאפריקה.
- ^ הכבר נגשת (מגעז, "כבוד המלכים"), האפוס הלאומי האתיופי, מרחיב את אגדת שלמה המלך ומלכת שבא.
- ^ מוחמד גירמה, עמוד 180
- ^ מוחמד גירמה, עמוד 184
