שתיקה כהודאה
שתיקה כהודאה הוא כלל משפטי החל בדיון אזרחי לפיה כל טענה עובדתית שנטענה בכתב התביעה ולא הוכחשה, רואים אותה כאילו הנתבע הודה בה, והתובע אינו חייב להוכיח אותה. הרציונל שעומד מאחורי הכלל מתבטא גם במתן פסק דין לטובת התובע בהיעדר הגנה או באי התייצבות הנתבע לדיון, בנסיבות מסוימות. הסנקציה העיקרית על הכחשת עובדות שראוי היה להודות בהן היא חיוב בהוצאות שנדרשו לשם הוכחת העובדות.
במשפט פלילי, יכולה הימנעות נאשם מלהעיד במשפטו או להשיב לאשמה לשמש כתוספת ראייתית לצורך הרשעה על סמך עדות יחידה, אולם לא רואים את שתיקתו כהודאה.
תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי[1] קובעת:
כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה או בכתב תשובה שכנגד במפורש או מכללא, או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה, זולת אם היא נטענת נגד פסול-דין, אך בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לדרוש שעובדות כאמור יוכחו שלא על דרך ההודיה [צ"ל הודאה] האמורה.
מקור הביטוי
המקור לביטוי "שתיקה כהודאה" הוא בתלמוד בבלי (יבמות פז[2]) "שתיקה כהודאה דמיא".
במשפט העברי
בתלמוד ובספרות הראשונים והאחרונים נידונו מקרים שונים ביחס לכלל זה: האם מי שחוטף מחברו חפץ שיש ויכוח על בעלותו והשני שותק נחשב כמודה לו[3]. האם בדבר שיש בו עדות מוכחשת ושתק יוכל לומר ששתק כיון שסמך על העדים[4]. בדיני ערבות דנו האם מי שהיה רגיל להיות ערב בעסקים שונים שבין שני צדדים ובאחד העסקים שתק נחשב כמתחייב[5], ועוד מקרים רבים.
חריגים לכלל
ישנם מספר חריגים לכלל של שתיקה כהודאה, כגון טענה כנגד קטין או פסול דין אחר, אשר טעונה הוכחה גם בהיעדר הכחשה מצידו. כמו כן, ככלל, שיעור הנזק הנתבע נחשב לשנוי במחלוקת, אלא אם הנתבע הודה בו במפורש. הכלל אינו מפקיע את שיקול דעתו של בית המשפט, אשר רשאי לדרוש מן התובע הוכחה של העובדות.
קישורים חיצוניים
- רינת קיטאי-סנג'רו, שתיקה כהודאה: על התפישה המוטעית של שתיקה בבית משפט כדבר-מה נוסף להודאה בחקירה, משפט וצבא 18, התשס"ו
הערות שוליים
- ^ שתיקה כהודאה
- ^ יבמות פז ב – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו' עמוד א'.
- ^ ראו ים של שלמה יבמות פרק י סימן ד ואחרים.
- ^ ראו בשו"ת בעי חיי לרבי חיים בנבנישתי חלק א סימן קסא.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
