תחנת השאיבה ד. פ. ואודה

תחנת השאיבה ד. פ. ואודה

**אתר מורשת עולמית**
	מראה כללי של תחנת השאיבה מצפון-מזרח
מדינה	הולנד
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1998, לפי קריטריונים 1, 2, 4
קואורדינטות	52°50′45″N 5°40′44″E / 52.84583°N 5.67889°E

תחנת השאיבה ד. פ. ואודה (הולנדית D.F. Woudagemaal) סמוך לעיר למר (אנ') בפרובינציה פריסלנד בצפון-מזרח הולנד היא תחנת השאיבה המונעת בקיטור הגדולה באירופה, והיא ייחודית בכך שאף שנחנכה בשנת 1920 היא עדיין פעילה, גם אם באופן חלקי ביותר. בשנת 1998 הוכרזה התחנה כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה

תחנות השאיבה המונעות בקיטור הראשונות החלו לפעול בהולנד כבר ב-1825, ואלה החלו מחליפות את טחנות הרוח (ראו טחנות הרוח בקינדרדייק-אלסהאוט). בתחנות השאיבה החדשות שיוצרו בתחילה באנגליה הותקנו משאבות גלגל או צנטריפוגה, ובתחילת המאה ה-20 החל ייצורן גם בהולנד. השיא בבניית תחנות אלה היה בין 1870 ל-1885 ורק תחנות מעטות ניבנו לאחר שנת 1900. ההערכה היא כי במשך העשור הראשון של המאה ה-20 פעלו כ-700 תחנות שאיבה מונעות בקיטור ברחבי המדינה. ב-1904 הוקמה התחנה הראשונה שהונעה בדיזל וזמן קצר לאחר מכן הופיעו התחנות החשמליות הראשונות, והאחרונות מהוות את רובן של 1,600 התחנות הפעילות במדינה כיום.

בניית סכרים החלה בפריזלנד בשנת 1000 לערך, וב-1648 החלו הרשויות להקים רשת של תעלות ומאגרים ששימשו בתהליכי הניקוז. במשך מאות שנים אירעו בפרובינציה שטפונות באופן תדיר, וב-1825 הוצף שטח של למעלה מ-1,000 קמ"ר בפריזלנד. גם הסכרים בלמר שבדרום-מערב פריזלנד, בצד הפונה אל הזואידרזה (Zuiderzee, כיום אגם אייסל - IJsselmeer) נפרצו, אך הם שוקמו וחוזקו. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 חלו שיפורים במערך ההגנה מפני הים, והמים נוקזו אל מאגר לאוורזה (Lauwerszee) בדרום-מערבה של פריזלנד, ומשם אל הזאודרזה.

עם זאת, שטפון נוסף ב-1894 הוביל להקמת ועדה ממשלתית אשר הופקדה על מציאת פתרון חלופי לבעיית ההצפות, וזו החליטה על ייבושו של מאגר לאוורזיי. כחלק מתוכנית זו הוחלט על הקמת תחנת שאיבה בהספק של 1,575 כ"ס, והאדריכל היה המהנדס הראשי של רשות המים בפריזלנד, דירק פרדריק ואודה (Dirk Frederik Wouda) שעל שמו נקראת התחנה מאז 1947. הבנייה החלה בשנת 1916 והתחנה נחנכה ב-7 באוקטובר 1920. ב-1932 הסתיימה הקמת אפסלאודייק, הסכר הגדול שסגר את הזאודרזה והפך אותה לאגם אייסל. כתוצאה מכך ירד מפלס מי האגם באופן ששאיבתם שוב לא הייתה אפשרית.

מאז התחנה מופעלת במשך ימים ספורים בכל שנה, כמו בעת הסערות שפקדו את האזור בחודש ינואר 2007. ספיקת המים הרגילה של התחנה עומדת על 65 מ"ק לשנייה, הספיקה המרבית היא 70 מ"ק לשנייה. בין 1970 ל-1989 פעלה התחנה במשך 367 שעות בלבד בכל שנה בממוצע, ושאבה מים בהיקף של 84 מיליון מ"ק בשנה.

התחנה

התחנה מכיוון התעלה המזינה ושמונת הפתחים המובילים מים אל שמונה המשאבות

התחנה ממוקמת בקצה הדרומי של תעלה מזינה שנחפרה ב-1915, ושדרכה הוזרמו מימי מאגר לאוורזה אל הזאודרזה. תעלה מזינה נוספת נחפרה בשנים 1936–1938 מזרחית לתחנה. ממערב לתחנה נחפרה בשנת 1951 תעלת שיט סכורה, המטפלת בתנועת האוניות מהאגם צפונה לכיוון חרונינגן.

התחנה עצמה בנויה מבית הדוודים, בית המנועים וארובה. סמוך ממערב לתחנה שוכנים ארבעה מיכלי נפט מודרניים ומאגר פחם פתוח ששוב אינו בשימוש. המבנים תעשייתיים ופונקציונאליים וכפי שהיה מקובל באדריכלות ההולנדית של תחילת המאה ה-20, הם אינם נושאים עיטורים או קישוטים.

המנועים שוכנים בבנין מלבני באורך של 62 מטר וברוחב של 15 מטר, וקצה גג הרעפים שלו נישא לגובה של 16.4 מטר. המדחסים ומהסננים שוכנים במרתף בגובה של 80 ס"מ מתחת לפני המים, ומעליהם האולם המרכזי ובו ארבעת המנועים ושמונה המשאבות הצנטריפוגליות. מצידו הצפוני של המבנה שמונה פתחים למים ברוחב של 6.42 מטר כל אחד, והמובילים את המים אל שמונה המשאבות. בצד הדרומי הפונה על האגם, ארבעה פתחים עם שערים היכולים להסגר בעת הצורך. שערים אלה היו בשימוש לפני שהזאודרזה נסכר וכאשר היה נתון עדיין למשטר של גאות ושפל.

בית הדוודים דומה לבנית המנועים, אך הוא קטן ממנו. אורכו 31 מטר ורוחבו 16 מטר, וממוקמים בו ארבעה דוודים. מאז 1967 הופסק השימוש בפחם והדוודים פועלים על נפט. הארובה נישאת לגובה של 55 מטר, וקוטרה 6.25 מטר בבסיסה ו-3 מטר בקצה העליון.