תנועה הומופונית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תְּנוּעָה הוֹמוֹפוֹנִיתיוונית: חד-קולי[1]) בעברית, הִנָה תנועה שוות צליל לתנועה אחרת, בהגייה הנפוצה של השפה העברית בימינו.

הסברים ודוגמאות

התנועות ההומופוניות העבריות בזמננו מתחלקות לשלוש שלישיות וזוג אחד, שהינם: קמץ גדול, פתח, וחטף־פתח; חולם (מלא וחסר), קמץ קטן, וחטף־קמץ; צירי (מלא וחסר), סגול, וחטף־סגול; שורוק וקובוץ. זאת אומרת ש-ארבעת זוגות התנועות הנ"ל, נהגות בזמננו בשפה העברית הישראלית־עממית, באותה צורה וללא הבחנה וכל ההבדל ביניהם מתבטא בצורת הכתב אך לא בצורת ההיגוי.

השלכות ההומופוניה על העברית

ההשלכה הישירה של ההומופוניה בתנועות, מתבטאת במילים רבות השונות זו מזו אשר אין ביניהן הבדל פונטי כלל, ולולי ההטעמה אשר היא זו שמשנה את המשמעות, היו מילים אלה נשמעות בצורה זהה ועלולות היו להטעות את השומע; להלן מספר דוגמאות הממחישות את הנושא:

  • הַנַּעַר נָעַר כַּחמור. (במשפט זה אנו רואים שההטעמה בלבד משנה את המשמעות מנער במובן של נעורים, לנער במובן של נעירה.)
  • מייקל נָעַל נַעַל. (ההטעמה משנה את המשמעות מפעולת ההנעלה, לשם העצם נעל).
  • אלברט נָעַץ נַעַץ. (ההטעמה משנה מפעולת הנעיצה, לשם העצם נעץ).
  • הַזַּחַל זָחַל בצנצנת. (ההטעמה משנה משם העצם זחל, לפעולת הזחילה).
  • איוון הַבַּעַר, בָּעַר מִכַּעַס. (ההטעמה משנה משם העצם בער, לפעולת הבעירה).
  • ג'ורג' פָּחַד פַּחַד גָּדוֹל. (ההטעמה משנה מפעולת הפחד, לשם העצם פחד)
תנועה הסימנים ההומופוניים הגייה דוגמאות
פתח (אַ) קמץ גדול (אָ); חטף־פתח (אֲ) /a/ רַב (ש"ע); רָב (פועל).
שורוק (אוּ) קובוץ (אֻ) /u/ רֻץ; רוּץ
חולם (אוֹ) חולם חסר (אֹ) ומלא (אוֹ), קמץ קטן (אָ) וחטף־קמץ (אֳ) /o/ יוֹפִי; יֹפִי
צירי (אֵ) צירי חסר (אֵ) ומלא (אֵי) סגול (אֶ) /e/ לֵב; כֶּלֶב
חיריק חיריק חסר (אִ) ומלא (אִי) /i/ זָוִיתִי; אֲמִתִּי[2]

יוצא אפוא למעשה, שמתוך פתח

היסטוריה

כל אחת מהתנועות ההומופוניות כיום, או לפחות רובם, לדעת חוקרים רבים, ייצגה בעבר תנועה הייחודית לה, ועם הזמן חל תהליך של ההומופוניה בתנועות. ההיסטוריה של ההומופוניה בתנועות השפה העברית הינה מורכבת משום שהתנועות מתייחסות לסוגי הניקוד השונים שהונהגו במקומות שונים, כמו הניקוד הטברני, והניקוד הבבלי.

ההומופוניה בעברית החדשה

לפני תקופת תחיית השפה העברית, הייתה העברית מדוברת בעיקר בפי הספרדים ועדות המזרח ובכך השפעתם הייתה רבה על תחיית העברית. יהודי אשכנז שבאו לארץ מצאו כאן יהודים אשכנזים שדיברו יידיש, ומאידך גיסא ספרדים שדיברו עברית צחה; מכאן ואילך השפעת הספרדים על ההגייה הישראלית הייתה חזקה. הספרדים שאצל רובם ההומופניה נכחה במאות האחרונות, העבירו זאת לדוברי השפה החדשה שראו בה הגייה קלילה אך גם מקורית יותר.

"ועד הלשון העברית בארץ ישראל", מה שלימים כונה בשם "האקדמיה ללשון העברית", התכנס בשנת תרע"ג, ונאמרו בו, בין היתר, הדברים הבאים:

אחת העבודות שקבל עליו ועד הלשון היא שיפור המבטא וקביעות הכתיב בעברית. עוד בשנת תרס"ז פנה הועד אל מנהלי בתי הספר שבא"י וגני הילדים במכתב חוזר לעוררם להנהיג בבתי ספרם את המבטא המזרחי ב כ ל ל המבדיל היטב בין בטוי אותו לאות...[3]

ביתר תוקף, דיבר דוד ילין, שהיה מראשי ועד הלשון העברית, ועמו הסכימו רוב חבריו באספה, להלן כמה ציטוטים מדבריו באספה המפורסמת:

אמנם יודע הנני כי גם בשפות אחרות ישנם שנויי מבטאים לפי שינוי מקום מושב המדברים בהן למחוזותיהם אף יודע הנני מראש כי אין לנו לקוות כי בני עמנו שבארצות השונות אשר מדת קשיות ערפם היא תפארתם ישנו פתאם את מבטאם שהרגלו בו במשך דורות בקבלם את אפן המבטא שתבוא עליו הסכמתנו, וכי בעלי "הסוס והסיס" (הַסּוּס וְהַסִּיס) לא יחתו מפנינו עד כדי לעזוב הרגלם, אף אינני מעלים עיני מן העבדה כי כל מבטא שנבחר בו לא ידמה בכל פרטיו אף לאחד מכל המבטאים עד כה, ובפעל "נבוא להוסיף עליהם", ובכל זאת אין לנו רשות להמנע מחפצנו לשים קביעות במבטאנו.[4]

שנוי המבטאים בשפות אחרות גם הוא בודאי אינו מעלה להן כי אם מגרעת, והמתקנים שבעמים החדשים שואפים להנהיג ביחוד ע"י בתי הספר מבטא מאחד לשפתם, ואם אחינו שבחו"ל יוסיפו לדבר במבטאם שהרגלו בו לא נכף עליהם ההגה כגיגית לאמר: קבלו דעתנו ואם לאו פה תהא קבורתכם. ידברו להם איך שידברו, ובלבד-שידברו. ואנחנו, עלינו לדאג לפני כל דבר ל א ר ץ י ש ר א ל, לארצנו אשר בה החלו נצני תחית שפתנו לנצנץ בה לדבר שכיח ורגיל. אם פה בארץ קטנה א ח ת. ודוק בה בארץ שבה השפה חיה בדבור, ישתרשו מבטאים שונים, וכל נואם, ומורה, ומרצה, ושר, ומדבר־סתם יבטא במבטא שהביא אתו מארץ גלותו, ממש כעמים שהגלה סנחריב לפנים לארצנו שהביאו אתם איש איש את אלהיו, הן תהיה זאת עבדה שאין דגמתה בעולם. "קבוץ הגליות" המרֻבה שבארצנו מכריחנו להביא אחדות בפי המדברים, ואם יגררו אחרינו אלה החפצים בתחית שפתנו מהיושבים בגולה, תבוא עליהם ברכה[5]

באיזה מבטא ביחוד עלינו לבחר ביום בואנו לדבר על קביעות מבטא בא"י? את השאלה הזאת פתרה לנו כבר המציאות, תחית השפה של משך שלשים שנה בא"י נוסדה על המבטא הספרדי. וכל התנגדותם של מצדדי המבטא האשכנזי מבחינת הדקדוק ומבחינת התועלת, וגם מבחינת טענת רב מנין של היהודים שבעולם לא הועילה כלום, ומדן ועד באר שבע, או "מקסטינה ועד ראש פינה" לפי הנסח החדש, עולה באזנינו צלצול ההברה הספרדית, ה"מזרחיות" שבחברה זו נצחה. טבע הדבר חייב כי לשפה מזרחית תהי הברה מזרחית. אך כמובן אין המזרחיות מצטמצמת רק "בקריאת הכל בפתחין ובתוים דגושים" כקריאת המשלחים [המשולחים=שדרי"ם] הארץ־ישראלים לפנים, היא מתפשטת על אפן בטוי אותיות שונות שאיננו רגילים לבטאן כהוגן מחסר ידיעה או מחסר שימת לב לזה, ולפעמים גם מחסר מרץ ומפחד ההתראות כקצונים והלגלוג הבא בעקבה, וזה הוא כל תקפה וגבורתה. ואם אלה שהורגלו מילדותם במבטא האשכנזי קבלו עליהם כבר לעזב מבטאם הם ולקבל מבטא אחד, אז כמובן עליהם לקבל את המבטא המדֻיק, וארשר ממנו תוצאות לתועליות רבות[6].

ההומופוניה העברית בקבוצות דתיות

כיום קבוצות דתיות, בעיקר חרדיות, משמרות את ההגייה האשכנזית המבדילה בין קמץ גדול לפתח, אף על פי שמבחינה מעשית הקמץ הגדול נשמע כחולם וממילא כמות ההומופונים נשארת דומה. תופעה דומה אצל יהודי תימן, אלא שאצלם בניגוד ליהודי אשכנז אפילו המסורתיים ממשיכים לשמור על ההגייה התימנית המבדילה בין סגול לצירי (וקמץ ופתח), אך עם זאת כמות ההומופונים אינה יורדת, מפני שהם מבטאים סגול כפתח (בקירוב).

בנוסף לאלה קיימות קבוצות קטנות דתיות בארץ המתחקות אחר ההגייה המקורית של התנועות ומסות ליישם אותם בפועל בתפילה וקריאה בתורה; חלק מהם למשל מקפיד להגות את תנועת הקמץ הגדול, באופן שבין פתח לקמץ גדול [ɒ ~ ɐ ~ ʌ ~ ɔ][7] (לפי תרשים התנועות של IPA), דבר הדורש מיומנויות מיוחדות של הגייה ושמיעה.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ ראה להלן.
  2. ^ לפי הכתיב התקני של האקדמיה ללשון העברית. (יש לכתוב אֲמִתִּי גם בכתיב חסר ניקוד ולא אמיתי).
  3. ^ זכרונות ועד הלשון, מחברת ג', עמ' 24. ציטוט זה וגם אחרים מועתקים כאן בדיוק בכתיב שבמקור אף על פי שאינו נהוג בזמננו
  4. ^ זכרונות ועד הלשון, שם.
  5. ^ זכרונות ועד הלשון, עמ' 25.
  6. ^ זכרונות ועד הלשון, עמ' 26. וראה קישור ישיר לחוברת ב-לשונית "לקריאה נוספת" שבערך זה.
  7. ^ בהגייה האשכנזית־תימנית הצליל לרוב הנו [ɒ ~ ɔ], ובהגייה האשכנזית־אמריקאית הצליל הנו יותר [ɒ ~ ɐ ~ ʌ]
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0