משתמש:מהדורא קמא/תקיעת שופר (אגדה)

שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו למכלול ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא עיצוב וניסוח מחודשים, הכותרת חסרה, חסר קישורים.

באגדה נתנו פירושים רבים תקיעת שופר בראש השנה.

תקיעת שופר בדרך הפשט

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ

— ויקרא כג כד

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם

— במדבר כט א

התרועה לזיכרון לפני ה'

המצוה לתקוע ביום הזה שעל ידי התרועה יעלה זכרונו לפני ה', והתרועה מביאה זכרון לפני ה' כמו שנאמר (ויקרא י י) ותקעתם בחצצרת והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם. וכן נאמר (ויקרא י ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם.

תרועת המלכת ה'

דרך המלכים שביום מלכותם תוקעים לפניהם וכיון שביום זה ממליכים עלינו את הבורא יתברך, לכן תוקעים כדי לומר שה' הוא מלכינו, ווכן לומר שהוא יושיענו, וכמו שאומרים 'הושיעה המלך'. עוד שתרועת השופר היא 'תרועת מלך' כעין תרועות שמחה שמרעים לפני מלך, ובזה מראים ישראל כי הם 'יגילו במלכם' וכאמרו הרנינו לאלהים עוזנו ! הריעו !!!

גזירת הכתוב חוק בלא טעם

תקיעת שופר בראש השנה היא גזירת הכתוב וטעם התקיעות הוא חק בלא טעם, וכמו שאמר דוד המלך כי חק לישראל הוא, אבל מכול מקום הוא משפט לאלוקי יעקב ה' יודע טעמו ואצלו הוא משפט ולא חקה.. וכן אמרו בגמרא למה תוקעים רחמנא אמר תקעו.

תקיעת שופר בדרך הדרש

אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

אמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, אלא למה מריעין, מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן

— ראש השנה טז, א

כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו

— רש"י

זיכרון לפני ה' ביושבו על כסא דין

אמרו המעתיקים שיום ראש השנה 'יום הדין'  ודרשו 'עלה אלהים בתרועה וה' בקול שופר' (תהלים מז ו) בשעה שהקדש ברוך הוא עולה ויושב על כסא הדין - בדין - הוא עולה דכתיב עלה אלקים בתרועה [ואלוקים מדת הדין] ובשעה שישראל נוטלין שופרות ותוקעין הקדש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים כמו שכתוב ה' בקול שופר [ה' מדת הרחמים] ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים וכל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן ובראש השנה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקדוש ברוך הוא והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים . אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז) וכי אומות העולם אינן יודעין להריע, וכמה קרנים יש להם, כמה בוקיינוס יש להם, כמה סרפיתות יש להן, [מיני חצוצרות] ואתה אומר אשרי העם יודעי תרועה, אלא אשרי העם שהן יודעין לרצות את בוראן בתרועה, מה הקב"ה עושה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים.

יש שהוסיפו ואמרו: לא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל, אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים. ועוד שקול השופר מעורר לב האדם לזכור שהיום הוא בא לפני ה' לדין על מעשיו ועל עתידו ומעוררו לעמוד ולבקש על נפשו ולשוב אליו בתשובה שלימה.

זיכרון עקדת יצחק

ה' ידין כל אפסי ארץ (שמואל ב' י') אימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם, בר"ה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם שהוא חפץ לזכות בריותיו ולא לחייבם. אמר הקדוש ברוך הוא לפיכך יהא זהירים להיות נוטלים שופרות ומתריעים לפני ואני מזכיר להם עקידת יצחק ומזכה אותם בדין .

ועוד דרשו חז"ל ואמרו שבשעת עקדת יצחק אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה? ואף על פי כן כבשתי את יצרי ולא השבתיך!. כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן. אמר לו הקב"ה אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי! עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בראש השנה אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה. אמר לו אברהם ומה הוא השופר אמר לו הקב"ה חזור לאחוריך מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו [ויתקו בשופר של איל]

יש שפירוש כדי שזכותו של יצחק תעמוד לנו ביום הדין הזה להנצל ממנו וגם שבזכות עקדתו נתיחדו בניו להשגחת השם הפרטית ועד דרשו חז"ל 'באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש', באחד לחודש, זה אברהם שכתוב בו (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, 'זכרון תרועה זה יצחק', מקרא קודש זה יעקב.

שופר של מתן תורה

כדי לזכור להם יום מתן תורה, שהיה שם קול שופר חזק מאד ומאז נתיחדו ישראל להיות תחת הנהגתו יתעלה . וכדי שנשמע השופר נזכר ביום מתן תורה ותבוא בלבנו יראת הקדוש ברוך הוא ונשתדל לעשות מצוותיו כאשר צונו ונחזור בתשובה ומשל למלך שאיבד את דרכו, ומצאו אדם אחד והצילו והראהו את הדרך לעיר המלוכה, והמלך גמלו על חסדו וגידלו על כל שריו, ולאחר זמן הכעיס ומרד במלך, והעמידו אותו לדין לפני המלך וידע שעל פי מעשיו אחד דינו להמית, ולכן התחנן לפני המלך שבשעת הדין ילבישהו באותם בגדים שלבש בשעה שהציל את המלך ועל ידי כך התעוררו רחמי המלך עליו והוציא את דינו לזכות. והנמשל שעם ישראל קיבל את התורה בהר סיני ואמרו קולם בקולם נעשה ונשמע, ולכן בשעה שיושב המלך בדין מזכירים לפניו את אותו הקול, ובכך יוצא דינם לזכות.

שופר גדול של לעתיד לבא

לזכור קבוץ גליות בזמן העתיד לבא, שאז יהיה ה' למלך על כל הארץ כפי השגחתו הפרטית. וזכרון לתחיית המתים, שהיא פלא עצום למעלה מהטבע המסודר מהתנועות השממיות, כי אם ברצונו יתעלה הפשוט כבריאה הראשונה. והיא פליאה העתידה להיות באחרית הימים .

תקיעה בשופר במלחמה

ענין התקיעות בשופר בראש השנה, אף שעל כל יחיד מצות התקיעות היא כדי לעוררו בתשובה אבל ענין מצוות התקיעה שעל הכלל והציבור מורה על ענין נוסף, ובא להורות שבראש השנה נערכת מלחמה בין שרי אומות העולם לעם ישראל וישראל ממלכים את הקב"ה על ידי התפילות ובעיקר בתפילת מלכויות שהם כמלחמה, 'ותפלות הרבים המה חרב ומבצר של ישראל' ולכן תוקעים כמו שתקעו בשעת מלחמה כדי לעורר שהתפילה ביום זה היא כמלחמה.

ועוד שמלכותא דרקיע כמלכותא דארעא. ובנוהג ודרך העולם שבמלחמה ביום בוא המלך למחנה אך על גב שבא לצורך המלחמה שהוא עת צרה מכך מקום לכבודו הכל שמחים וממליכים אותו. ולמחר העסק הוא רק במלחמה. כך ביום ראשון של ראש השנה אף על גב שהוא התחלת המלחמה הוא מכל מקום ישראל ממליכים אותו יתברך. וביום השני של ראש השנה הוא יום תרועה ממש כמו משל המלחמה.

תקיעת שופר בדרך הרמז הפילוסופי

שופר חירות מהטבע והחומר

מורה על דרור וחופש שאין אנו חוששים לסדרי הטבע כי אנו בני חורין מכללי הטבע.

התעוררות מתרדמת הזמן ועיפות החומר

תקיעת שופר בראש השנה רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

התעוררות לתשובה והכנעת היצר הרע, כדי שה' ירחם עליהם ויצילם מהיזק כוחות הטבע. וקול השופר מתרה ביצר לב האדם לומר 'שופר שמעת תרועה, מלחמה עליונה עתידה לבא עלינו' על כן פחדו בציון חטאים.

הדרך הסוד והקבלה

התרועה של ראש השנה היא תרועת 'דין הכלול ברחמים'

על דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר (תהלים פט טז) אשרי העם יודעי תרועה, וכענין שכתוב (ירמיה ד יט) תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה אם כן 'יום תרועה יהיה לכם', שיהיה היום לתרועה לנו, וכן "זכרון תרועה מקרא קדש", שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ב"יום" והתרועה בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה ולפיכך אמר ב"יודעי תרועה", כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם (ר"ה לב, ב) מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין.

התקיעות בראש השנה רמז למידות, וכשם שמדת הפחד למעלה הרחמים מקיפין אותה, שאלמלא כן היה מחריב ושורף את העולם כולו בשלהבותיו, כן התרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ואילו היינו תוקעין תרועה לבדה היה נראה בזה קיצוץ נטיעות. ולפי הדרך הזה הרי בכתוב מפורש כי יום ראש השנה יום הדין הוא מלשון תרועה והוא ברחמים מלשון זכרון.

על ידי קול השופר מתעורר זעיר אנפין מתרדמתו

ביום ראש השנה זעיר אנפין ישן לצורך הנסירה הוא מתעורר על ידי הקול של תקיעת שופר וזה סוד משאמרו חז"ל שתקיעת שופר הוא לומר עורו ישנים מתרדמתכם שעל ידי התקיעות מתעורר זעיר אנפין

תקיעת שופר בדרך החסידות

קול השופר – צעקה פנימית ופנימיות האדם

קול שופר הוא צעקת הלב של בני ישראל להשם יתברך, והוא קול בלא חיתוך דיבור באותיות, רק כמשמיע קול המיה לבד מתוך המיצר. דהיינו שאף מי שחטא ואיבד את כל כוחותיו ואף את כוח הדיבור שלא יכול לפתוח את שפתיו בתפילה בא להתרצות לה' על ידי קול פשוט בלא מילים שהוא רומז לפנמיות הרצון של יהודי שרצוננו לעשות רצונך. וכל אחד מישראל כאשר ירגיש חרדת הדין, מיד צועק לבו להשם יתברך. וכידוע שאפילו פושעי ישראל ביותר, אם יעברו עליהם צרות רבות ורעות רחמנא ליצלן, יתחילו לצעוק להשם יתברך. וזה מעיד על שורש מעמקי לבם הנעלם, וזה הוא קול שופר שהוא התעוררות הצעקה להשם יתברך, והמצוה היא לשמוע ת קול השופר שכל אחד ירגיש בליבו שבפנימיותו רצוננו לעשות רצונך.

בתקיעת שופר האדם מוציא רק הבל מתוכו וההבל הוא מקשקש בשופר ומשמיע קול, ומרמז שכח האדם הוא הפנימיות הנמצאת בתוכו.

כעין שופר של לעתיד לבוא שיעורר את כל ישראל

מצות שופר בראש השנה הוא רמז על התעוררות השופר שיהיה לעתיד לבוא, שאז יתבטל היצר הרע מהעולם על ידי שופר גדול, כמו שנאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, שאפילו הנטמעים בין האומות העולם יתעורר בהם פנימיות והנקודה הקדושה לחזור לשורשם, משום שיש בכל יהודי איזה נקודה קטנה על כל פנים שהוא מחלק ה', רק שהוא בבחינת שינה וגלות.

קול השופר - קול התורה הקיים בעם ישראל

עיקר החיים שיהיה האדם כלי לנשום ולשאוב החיים מחי החיים. וזהו עיקר בקשת החיים שאנו מבקשים בראש השנה. ואנו מבקשים לזכות שוב פעם למה שכבר זכינו לו בקבלת התורה שזכינו לבחינת 'אשר ידבר אלקים את האדם וחי' לשאוב חיים מחיי החיים. וזה מרומז בתקיעת שופר שאנו משתוקקין לאותו הקול ששמענו בהר סיני. תקיעת שופר היא לאחוז בקול התורה שהוא הפנימיות של כל הבריאה. ועל ידי התקיעת שופר שמזכיר את קול התורה מתעורר רחמים על ישראל שכן 'עבירה אינה מכבה תורה' ועל ידי התורה ישראל תמיד קשורים לקדושה.

קול השופר הוא קול ה' המתהלך בגן

שמיעת קול שופר בראש השנה הוא רמז לשמיעת קול ה' אלקים כמו ששמע אדם הראשון ביום הראשון של הבריאה מאתערותא דלעילא ואף שהוא לא נמשך אחריה, אנו שומעין באתערותא דלתתא ונמשכין אחריה לבוא ליראת שמים.