מצווה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצווה היא ציווי מה' על האדם, ובעיקר על אדם מישראל. מקור המצוות דאורייתא בתורה (שבכתב ושבעל פה) ועליהן נוספו מצוות דרבנן המהוות גדרים שהוסיפו חכמים לאורך הדורות. מקור המילה מצווה נגזר מהמילה "צו", (ציווי). מלשון חז"ל ואילך, המונח "מצווה" כולל את כלל ציוויי התורה כפי שהן מרוכזות בהלכה, על אף שבלשון המקרא ישנה הבחנה בין סוגי ציוויים שונים שיש לשמור - מצווה, חוק ומשפט: ”וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם“ (ספר דברים, ז יא).

בפרשנות, תכלית המצוות היא להביא את האדם לדבקות בה' ולקדושה, כפי שעולה מנוסח ברכת המצוות, "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו". בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" - כלומר מתוך אהבת ה' ולא למטרת רווח או שכר.

מניין המצוות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרי"ג מצוות

בדרך כלל מתכוונים בביטוי מצוות למצוות המוגדרות בתורה, אך מלבד אלה קיימות עוד שבע מצוות דרבנן - מצוות שהוסיפו חכמי המשנה. במקביל קיימות גם שבע מצוות בני נח, מצוות כלליות שעל קיומן מצווים כל בני האדם.

במסכת מכות (כג, ב) מובא כי מניין המצוות שבתורה הוא שש מאות ושלוש עשרה. חכמים הסמיכו מניין זה לפסוק "תורה ציווה לנו משה" - תורה בגימטריה שש מאות ואחת עשרה, ובנוסף לכך - שתי מצוות ("אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלקים אחרים על פני") נמסרו ישירות מפי הגבורה.

כמה חכמים (כגון הרמב"ן) העלו את האפשרות שמניין זה אינו מוסכם, אך הוא התקבל כמוסכם על ידי רוב החכמים, שעשו אותו בסיס לחישוביהם. כבר הגאונים (כמו רב יהודאי גאון ורב סעדיה גאון) עסקו בפירוט מניין המצוות, ובעקבותיהם עסקו במניין זה גם חכמי ימי הבינייםראשונים), כמו הרמב"ם (ב"ספר המצוות"), הרמב"ן (בהערותיו לספר המצוות) ורבי משה מקוצי (בעל "ספר מצוות גדול"). החכמים השונים נקטו בדרכים שונות ובכללים שונים כדי לקבוע אלו היגדים בתורה יש למנות כמצוות, ואלו לא. מניין זה עורר קשיים רבים, כיון שבדברי חז"ל לא נמסרו כללים ברורים לפיהם ניתן לקבוע מה כלול במניין המצוות ומה לא.

למניין המצוות אין בדרך כלל משמעות מעשית, שכן גם מה שאינו נמנה בכלל תרי"ג המצוות, אלא נכלל במצוות אחרות - נחשב כמצווה מן התורה.

מצוות "עשה" ומצוות "לא תעשה"

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מצוות עשה, מצוות לא תעשה

תרי"ג (613) המצוות מחולקות לשתי קבוצות עיקריות:

  • רמ"ח (248) מצוות "עשה" - מצוות המורות לאדם מה עליו לעשות, למשל "כבד את אביך ואת אמך".
  • שס"ה (365) מצוות "לא תעשה" - מצוות המורות לאדם מה אסור לו לעשות, למשל "לא תרצח".

מדרש חז"ל מפרש שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד (מספר) איבריו של אדם ושס"ה לא תעשה הם כנגד (מספר) גידיו של האדם או כנגד מספר ימות השנה השמשית. הרמב"ם מביא מדרש הנובע מהקבלה זו:

ועוד אמרו על דרך הדרש על שמצוות עשה כמניין האיברים, כלומר: כל אבר ואבר אומר לו לאדם: עשה בי מצווה; ושמצוות לא תעשה כמניין ימות השנה, כלומר: כל יום ויום אומר לו לאדם: אל תעש בי עברה.

ספר המצוות, בתרגומו של הרב יוסף קאפח

חלק ממצוות העשה הן מצוות עשה שהזמן גרמן, כתפילה או ישיבה בסוכה. לרוב נשים פטורות מהחיוב לקיים מצוות אלו[1].

מצוות עשה מחייבות בדרך כלל עשייה לשם קיומן, ומצוות לא תעשה מחייבות בדרך כלל הימנעות מעשייה לשם קיומן, אך לעיתים נדרשת עשייה לשם קיומה של מצוות לא תעשה. דוגמה לכך היא המצווה "לא תעמוד על דם רעך", המנוסחת כמצוות לא תעשה, אך כדי לקיימה יש לקום ולעשות מעשה ולהציל את האדם הנמצא בסכנה. כך גם לאידך גיסא, יש מצוות עשה שקיומן הוא על ידי אי עשייה, כגון מצוות השביתה בשבת ובמועדים.

מדאורייתא ומדרבנן

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – דאורייתא, דרבנן, תקנת חכמים

על אף שמקורן של המצוות בתורה, הפרטים של כל אחת מהן נמסרו בתורה שבעל פה. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות הללו. הגדרות המצוות עצמן אינן מובנות מאליהן, ויש היגדים בתורה שיש שסוברים שהם מצוות ואחרים אינם רואים אותם ככאלה[2]. בנוסף, חז"ל הוסיפו גזירות ותקנות רבות ביחס למצוות השונות של התורה.

לפיכך, בפרטי כל מצווה מקובלת הבחנה בין הוראות שהן "מדאורייתא" ו"מדרבנן". להבחנה זו משמעות מעשית בפסיקת ההלכה (למשל, בשיקולים הלכתיים במקרה של פרשנות ההלכה וספקות שונים שעולים בביצועה).

מצווה דאורייתא היא כל מצווה המופיעה במפורש במקרא, או נלמדת ממנו במישרין בדרשת חז"ל, וכן מצוות שנמסרו למשה בעל פה הנקראות "הלכה למשה מסיני".

אופי המצוות

מקובל לחלק את המצוות על פי מאפיינים שונים הנוגעים למטרת המצווה או להיגיון העומד מאחוריה.

בין אדם למקום ובין אדם לחברו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצוות שבין אדם לחברו

הבחנה בין שתי מחלקות אלה של מצוות נעשית במשנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ט': "עברות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר - עד שירצה את חברו".

מצוות שבין אדם למקום

  • מצוות שבין אדם למקום הן מצוות המסדירות את התנהגות האדם כלפי בוראו. הרמב"ם מכנה מצוות אלו כ"מצוות שבין אדם לעצמו"[דרוש מקור] מכיוון שתפקידן אינו להשפיע על ה' אלא לשנות ולפתח את עצמנו.
מצוות שבין אדם למקום מתוך עשרת הדברות:

מצוות שבין אדם לחבירו

  • מצוות שבין אדם לחברו הן מצוות המסדירות את ההתנהגות החברתית.
מצוות שבין אדם לחברו מתוך עשרת הדברות:

אחת ממחלקות המצוות, שהשתמרה בשנות הגלות באופן תאורטי בלבד, היא זו של המצוות התלויות בארץ, שהן מצוות הקשורות בעבודת האדמה והן מחייבות רק בתוך תחומי ארץ ישראל.

מצוות שכליות ומצוות שמעיות

בין ההוגים היהודים של ימי הביניים[4] הייתה נפוצה אבחנה נוספת בין שני סוגי מצוות, שמקורה בדברי חז"ל[5]:

  • מצוות שכליות הן מצוות שכל אדם מבין את חשיבותן ונחיצותן. דוגמאות רווחות: האיסורים על גניבה ועל רצח. מצוות מסוג זה נקראות משפטים.
  • מצוות שמעיות הן מצוות שאינן מובנות מאליהן, ויש לקיים אותן רק כיוון שאלוקים ציווה עליהן, כמו הימנעות מאכילת בעלי חיים מסוימים, שעטנז ומצוות שקשורות לטומאה וטהרה. מצוות מסוג זה נקראות חוקים.
  • הוגים אחדים הציעו סוג מצוות נוסף. המדובר במצוות שממכילות ציווים שאינם מתחייבים על ידי השכל, אך לאחר שנכתבו סיבתם מובנת. דוגמאות לסוג זה: שבת ותפילין. מצוות אלה נקראות עדות.

מצוות שתכליתן במעשה ומצוות שתכליתן בתוצאה

חלוקה זו נזכרה רבות בספרי האחרונים, ליישב סתירות בהלכה ובתלמוד.

  • מצוות שתכליתן במעשה הן מצוות שמתקיימות על ידי עשיית המעשה עצמו כגון נטילת לולב, ואין בהם תוצאה לאחר גמר המעשה.
  • מצוות שתכליתן בתוצאה הן מצוות שמתקיימות במה שהתוצאה נעשתה, כגון השבת אבידה ושאר המצוות שבין אדם לחבירו, ואין בהם הקפדה על המעשה עצמו.

מצוות חיוביות ומצוות קיומיות

חלוקה נוספת קיימת בין מצוות חיוביות ומצוות קיומיות.

  • מצוות חיוביות הן מצוות שיש חובה לקיים אותן, ומי שלא קיים אותן נחשב למבטל מצוות עשה. בקבוצת המצוות החיוביות ישנן מצוות כמו הנחת תפילין, אכילת מצה בליל הסדר ועוד.
  • מצוות קיומיות הן מצוות שאין חובה לקיים אותן, אלא בתנאים מסוימים. בקבוצת המצוות הקיומיות ישנן מצוות כמו מצוות ציצית, שאותה חייבים לקיים רק אם לובשים בגד בעל ארבע כנפות, מצוות השחיטה, שאותה חייבים לקיים רק אם רוצים לאכול בשר, ומצוות הייבום, שנעשית רק על ידי אדם שאשת אחיו התאלמנה ולאחיו אין ילדים.
  • ישנם מצוות המשולבות משני החלקים, כגון מצוות צדקה, שיש חובה לתת מעט ("שלישית השקל בשנה"), ויש מצוה ככל שמוסיף.

דרגות שונות של המצוות

ייהרג ובל יעבור

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ייהרג ובל יעבור

ערך שמירת החיים ("פיקוח נפש") גובר על כל המצוות, מלבד שלוש מצוות שלהן נקבעה עדיפות מיוחדת - "ייהרג ובל יעבור" - כלומר, גם אם קיום מצוות אלה מסכן את חייו של היהודי, אל לו להפר אותן (תוספתא שבת טז, יד). שלוש מצוות אלה (הנכללות גם בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן) הן:

עשרת הדיברות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עשרת הדיברות

בראש המצוות עומדים עשרת הדיברות, אלו המצוות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני. פרשנים רבים רואים בעשרת הדיברות כללי-על, וביתר המצוות פרשנות ופירוט שלהן.

הבחנה בין נשים לגברים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצוות עשה שהזמן גרמן

במצוות לא תעשה אין הבחנה בין גברים לנשים, באופן כללי. אולם לגבי מצוות עשה ההלכה מבחינה בין חובתם של גברים לקיים את המצוות ובין חובתן של נשים. ככלל פטורות הנשים מכל מצוות העשה "שהזמן גרמא", כלומר שיש לקיימן בזמן מסוים ביום או בשנה. לכלל זה ישנם מספר יוצאים מן הכלל, הבולטים ביניהם הן מצוות שבת, ואכילת מצה בפסח, שחלות על נשים כגברים.

הבחנה זו מופיעה לראשונה במשנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ז':

"כל מצות עשה שהזמן גרמה - האנשים חייבין, והנשים פטורות; וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה - אחד אנשים ואחד נשים, חייבין. וכל מצווה בלא תעשה, בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה - אחד אנשים ואחד נשים, חייבין: חוץ מבל תקיף, ומבל תשחית, ומבל תיטמא למתים".

כוונה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצוות צריכות כוונה

מעשה המצווה אמור להיות מורכב משני רכיבים: מעשה וכוונה, שהן כגוף ונשמה. המעשה הוא החלק העיקרי של המצווה, והכוונה היא הנותנת לו את התוכן.

בתלמוד ובגאונים נחלקו האם מצוות צריכות כוונה, או שעצם המעשה שלהן כשלעצמו אף ללא כוונה מוציא את האדם ידי חובתו. אחת מהסוגיות המרכזיות בעניין נמצאת בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה כח עב - כט עב. ואחת מהדוגמאות הממחישות עניין זה שם, היא אדם שתוקע בשופר כדי לנגן ולא בכדי לקיים את מצוות תקיעה. בשאלה כגון זו, רבי זירא מחייב כוונה ולכן התוקע לנגן לא יצא ידי חובתו, ואילו רבא לא מחייב כוונה. מחלוקת זו ממשיכה בגאונים ובפרשני התלמוד הראשונים. בעל הלכות גדולות, הרי"ף, הרב יוסף אלבו[6] והרע"ב[7] מחייבים כוונה, ואילו הרב האי גאון, בעל המאור והרב יונה גירונדי לא מחייבים כוונה. הרמב"ן[8] שמצדד במחייבי הכוונה, בוחר לא להכריע ביניהם ואומר שמדובר ב"מים עמוקים". בעל הטורים שאף הוא פוסק בעקבות אביו הרא"ש שמצוות צריכות כוונה מעיר כי רב שרירא גאון, רבי יצחק אבן גיאת ורבנו חננאל פסקו כי מצוות אינן צריכות כוונה.[9] אמנם ישנם מקרי קצה שהכל יודו בהם, למשל בתלמוד שם מובא מקרה שבו פרסים כפו בכוח יהודי סרבן לאכול מצה בפסח, והתלמוד פוסק כי הוא לכל הדעות יצא ידי חובתו, אף שאינו רוצה בכך. מאידך הקורא את תחילת קריאת שמע ללא כוונה, לפי רוב הדעות לא יצא ידי חובתו.[10] הרמב"ם פוסק שגם תפילה חייבת כוונה, ואם התפלל ללא כוונה תפילתו איננה תפילה.[11]

לכוונה לבדה אין משמעות - אם יכוון אדם בליל הסדר את הכוונות הראויות למצוות המצה, ולא יאכל את המצה עצמה - אין ערך לכוונותיו.[12] מאידך, כאשר הכוונה מצטרפת למעשה - היא נותנת לו את משמעותו הרוחנית.

טעמי המצוות

העיון בטעמי המצוות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טעמא דקרא

בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים האם ניתן לדון על פי הטעם שנראה לנו מסברה ולחדש הלכות על פיו, או שאין לחלק דינים ללא מקור מן המקרא. דעת רבי שמעון שאנו רשאים לדון מסברא מהו "טעמא דקרא" ולחדש על פיו דינים, ואילו דעת רבי יהודה שאין דורשים "טעמא דקרא".[13]. הראשונים מסבירים כי מחלוקת התנאים אינה נוגעת לשאלה אם יש לאדם לפרש טעמים בפסוק שכן מצינו בחז"ל שמפרשים טעמי מצוות, אלא רק בשאלה האם אפשר להוציא על פי זה הלכות למעשה[14].

חז"ל אף דרשו לשבח את מי שזוכה לגלות טעמי התורה שכיסה אותם הקב"ה בתורתו[15], וכן כותב הרמב"ם[16] שאף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם (כלומר צווים מחייבים מצד עצם ציווים מה'), על האדם לנסות להבין גם את המצוות שלא נתפרש טעמם כחלק ממצות תלמוד תורה, ומוכיח משלמה המלך שידע טעמם של רוב חוקי התורה. סייג לכך כותב הרמב"ם[17] שדבר שלא ימצא בו טעם לא יזלזל בו, ושלא יחשוב במצוות התורה כבדברי חול.

הסיבה שנכתבו מצוות רבות ללא הטעם בצידן, כדי שלא יבוא אדם לבטל המצוה היכן שהטעם לא קיים לפי דעתו[18] אך כאשר הטעם אינו מפורש אלא נלמד מסברה לא יבוא מכשול[19]. הרמב"ן ממשיל זאת למלך חכם בניהול מלכותו היודע את הצורך והתועלת בחוק שמחוקק, אך לא יגיד אותו לעם מלבד לחכמי יועציו[20]. סיבה נוספת, כדי לבטא כניעה וציות לה' גם במקום שאין הטעם מובן[21].

שיטות בהסברת המצוות

הוגי דעות רבים ביהדות ניסו למצוא טעם להבנת המצוות, במיוחד למצוות השמעיות שטעמן לא נמסר כשעטנז, בשר בחלב ופרה אדומה. אמנם, כבר המקרא מציין את טעמן של מצוות מסוימות כאהבת הגר ואיסור אונאת ממון, אבל מצוות רבות אינן מנומקות. ביחס לכלל המצוות נאמר "ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' א-להינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה"[22], אך גם משמעותה המדויקת של אמירה זו ניתנת לפירוש באופנים שונים. אחד המקורות הקדומים לנתינת טעם כללי למצוות מופיע בבראשית רבה (פרשה מ"ד) בו נאמר שהמצוות ניתנו על מנת לצרף (לזקק)[23] בהן את הבריות.

בכיוון דומה הלך הרמב"ם בספרו מורה נבוכים. לדעתו מטרת המצוות כולן היא תיקון הנפש ותיקון הגוף. "תיקון הנפש" - לסלק עוול, להקנות מידות נעלות המביאות ליחסים טובים בין בני אדם, להביא לידי השקפה נכונה, ולהרחיק את האדם מעבודה זרה.[24] ו"תיקון הגוף" - הנהגת החברה והפרטים שבה בצורה המיטבית.[25] בהתאם לשיטתו זו - כתב הרמב"ם כי כל המאכלים שהתורה אסרה - הם מאכלים מזיקים מבחינה בריאותית.[26]

ספר החינוך, המונה את תרי"ג מצוות, מציע בתיאור כל מצווה גם את טעמה (ובלשונו, השורש שלה).

בספר אור החיים[27] כותב: ויש לך לדעת כי כל המצוות אינם אלא שמירה מהתיעוב ומלכלוך הנפש, ובהשלמת שמירת המצוות יהיה האדם שלם מכל מום ומכל לכלוך.

המהר"ל טען שהמצוות הם גזירות מצד השם יתברך כמלך הגוזר על עמו[28] ואילו הרמח"ל טען שמטרתן להטיב לאדם. הרש"ר הירש עסק בהסבר שיטתי של טעמי המצוות [29] ואת חלק מהמצוות ראה כ"סמלים", כלומר מעשים המסמלים ערכים רוחניים[30], והרב קוק סבר שחקר טעמי המצוות הוא מקצוע חשוב בלימודי היהדות, ועשה בעצמו ניסיונות לבאר את פשרן של מצוות סתומות כבשר בחלב ושעטנז.

שכרן של מצוות

על הפרתן של מצוות לא תעשה נקבעו עונשים המפורטים בתורה, חלקם מידי אדם, עד לענישה החמורה של ארבע מיתות בית דין, וחלקן מידי שמים (כרת). לעומת זאת, לגבי מרבית מצוות העשה לא נאמר מהו השכר, ועל כך אמר רבי יהודה הנשיא: ”הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות“ (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה א'). מצוות עשה ששכרן נקוב בתורה במפורש הן מצוות כיבוד אב ואם ("כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָך"[31]), ומצוות שילוח הקן ("שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"[32]). מדרש דברים רבה מנמק מדוע לא צוין שכרן של מצוות: "אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקב"ה: לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כעניין שנאמר (ישעיה מ, יב): "ושקל בפלס הרים". לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצווה קלה איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצווה ומצוה כדי שיעשו כל המצות בתום".[33]

בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" - כלומר מתוך אהבת ה' ולא למטרת רווח או שכר. דוגמה לכך הם דברי הרמב"ם:

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.[34]

התנא בן הא הא אמר: "לפום צערא אגרא" (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"ג), ומפרש זאת רבי עובדיה מברטנורא: "כפי רוב הצער שאתה סובל בלמוד התורה ועשיית המצוה, יהיה שכרך מרובה", אך פירוש עיקר תוספות יום טוב מחדד את דברי רבי עובדיה מברטנורא ומסביר: "וזה בשכר הצער והטורח עצמו, שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן אי אתה יודע מתן שכרן".

בספרות התלמודית והמדרשית מוזכרים גן עדן וגיהנום כמקומות של שכר ועונש בעולם הבא. גן עדן הוא המקום בו יושבים הצדיקים למשתאות (גמול פיזי לפי פרשנות פשטנית) ו"נהנים מזיו השכינה", כלומר - שכרם הוא הקרבה אל האל. ולהפך בגיהנום - עונשים פיזיים ורוחניים. מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהנום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: ”כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם“[35], ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: ”אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם“[36].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לד עמוד א
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ג עמוד א
  3. ^ מכילתא מסכתא דבחדש פרשה ו
  4. ^ רב סעדיה גאון בהקדמת תרגומו לתורה, ובספר האמונות והדעות מאמר ג', רבינו בחיי הקדמה לחובת הלבבות, שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף סז עמוד ב
  6. ^ ספר העקרים מאמר שלישי פרק כח
  7. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ב', משנה א'
  8. ^ דרשת הרמב"ן לראש השנה
  9. ^ טור אורח חיים סימן תקפט
  10. ^ בבלי מסכת ברכות, טז עא, תלמוד ירושלמי מסכת ברכות, יח עב
  11. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ט"ו
  12. ^ רבי חיים מוולוז'ין, נפש החיים "פרקים" פרק ד'
  13. ^ בבא מציעא קטו א; סנהדרין כא א
  14. ^ תוספות, מסכת סוטה, דף יד עמוד ב, ד"ה כדי ליגעה, שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) אין מסכת גטין.תוספות, מסכת גטין, דף מט עמוד ב, ד"ה ורבי שמעון
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיט עמוד א
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר הפלאה, הלכות תמורה, פרק ד', הלכה י"ג, מורה נבוכים חלק ג פרק כו, והסכים עמו הרמב"ן דברים כב,ו וראה גם בספר החינוך תקמה, רש"ר הירש דברים כד,יח בית הלוי על התורה פרשת לך לך
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעילה, פרק ח', הלכה ח'
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כא עמוד ב
  19. ^ מהרש"א פסחים דף קיט עמוד א
  20. ^ פירוש רמב"ן לתורה ויקרא פרק יח פסוק ו
  21. ^ רש"י, מסכת ברכות, דף לג עמוד ב, ד"ה מדותיו ובית הלוי לך לך
  22. ^ דברים ו, כד
  23. ^ רמב"ן דברים כב,ו
  24. ^ מורה נבוכים, חלק ג' פרק כ"ו
  25. ^ מורה נבוכים, פרק כ"ז, וכן ברמב"ן דברים כב, ו, ספר הכוזרי מאמר ב אות מו - מח
  26. ^ מורה נבוכים, פרק מ"ח וכן ברמב"ן ויקרא י"א,י"ג
  27. ^ דברים כ"ו, י"ז
  28. ^ תפארת ישראל, פרק ו
  29. ^ באגרות צפון אגרות י- יד, לאורך ספרו חורב, ובמקומות שונים בפירושו לתורה.
  30. ^ ראו אגרות צפון אגרות יג-יד, וכן חלק ה'עדות' בספר חורב, ובחיבורו המצוות כסמלים.
  31. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק י"א
  32. ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק ז'
  33. ^ דברים רבה ו ב
  34. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק י', הלכה ה'.
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לג עמוד א
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף טו עמוד ב
יהדות
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0