אנטוניו דה אוליביירה סלזאר
 | |
| לידה |
28 באפריל 1889 וימיירו (פור'), ממלכת פורטוגל |
|---|---|
| פטירה |
27 ביולי 1970 (בגיל 81) ליסבון, פורטוגל |
| מדינה |
פורטוגל |
| מקום קבורה |
סנטה קומבה דאום (פור') |
אנטוניו דה אוליביירה סלזאר (בפורטוגזית: António de Oliveira Salazar; 28 באפריל 1889 - 27 ביולי 1970) היה רודן פורטוגלי, אשר שלט שלטון יחיד בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968.
ביוגרפיה
סלזאר נולד למשפחה נוצרית אדוקה ובראשית דרכו התכוון להיות כומר. אולם בשנת 1910 הוא החל ללמוד כלכלה באוניברסיטת קוימברה ולאחר שש שנים, בשנת 1916 היה לפרופסור לכלכלה פוליטית באוניברסיטת קוימברה. סלזאר נהג לפרסם בכתב העת אס נובידאס מאמרים בנושאי כלכלה[1].
בשנת 1928, לאור המצב הכלכלי הקשה של פורטוגל, פנה אליו אנטוניו קרמונה, השליט הצבאי של פורטוגל, וביקש ממנו להתמנות לשר הכספים ולייצב את כלכלת פורטוגל. לאחר לחצים רבים הסכים סלזאר להתמנות לשר האוצר של פורטוגל וארגן מחדש את כלכלתה כך ששרדה את המשבר הכלכלי העולמי של 1929[2]. בשנת 1932 מונה לראש ממשלת פורטוגל וריכז בידיו סמכויות של דיקטטורה. בשנת 1933 הכריז סלזאר על חוקה חדשה לפורטוגל, חוקה שנתנה לו סמכויות בלתי מוגבלות, אך קיימה בחירות לאספת נבחרים. היו שראו בחוקה השלטה של משטר עריצות בעל מאפיינים פשיסטיים, בעוד אחרים ציינו את החוקה כצעד ראשון לביטול הדרגתי של הדיקטטורה[3]. שלטונו של סלזאר נשענה על תמיכה משורות הצבא, הכנסייה, המלוכנים, המעמדות הגבוהים והבינוניים, האצולה והימין הפוליטי.
סלזאר קידם את רעיון ה-"Estado novo" (המדינה החדשה). הבסיס לדיקטטורה שלו היה יציבות. היה זה משטר פשיסטי מרוכך, אשר בניגוד למשטרים פשיסטיים בארצות כגון ספרד, איטליה וגרמניה הנאצית, כלל שימוש מועט באלימות כלפי אזרחיו, אף על פי שהקים משטרה חשאית בשם PIDE שדיכאה כל התנגדות, ותחת שלטונו אף לא יושם בפורטוגל עונש המוות. כקתולי אדוק, הכריז סלזאר על החינוך הדתי כחינוך חובה, ועל הנצרות הקתולית כדת המדינה. שלטון "המדינה החדשה" כפה ערכים לאומניים וקתוליים על האוכלוסייה הפורטוגזית, תוך שהוא משבח את המדיניות הקולוניאליסטית הפורטוגזית ורואה בהתפשטותה הקולוניאלית דבר הראוי לשבח. סיסמת השלטון הייתה "Deus, Pátria e Família" - הא-ל, המולדת והמשפחה.
בזמן מלחמת העולם השנייה הוביל סלזאר את פורטוגל בדרך האמצע בין בעלות הברית ומדינות הציר. למרות המאפיינים הפשיסטיים של משטרו, ותמיכתו בפרנקו במלחמת האזרחים בספרד, סלזאר, בדומה לפרנקו, מעולם לא צידד בגלוי בנאצים - להפך, הוא תיעב את היטלר בשל נטיותיו הדמגוגיות. ברית הנייטרליות האיברית נחתמה בין שני הרודנים, פרנקו וסלזאר, בשנת 1939. סלזאר אף איפשר בשנת 1943 לבעלות הברית להשתמש באיים האזוריים כבסיס, החלטה ששיפרה את ההגנה על שיירות האוניות ואף יצרה מפנה במאבק בצוללות הגרמניות.
סלזאר הבין כי אם יצטרף למלחמה לצד גרמניה, יוביל המאבק עם בריטניה לאובדן המושבות הפורטוגליות באפריקה ובאסיה. ב-1945 שלטה פורטוגל באיים האזוריים, איי מדירה, איי כף ורדה, סאו טומה ופרינסיפה, אנגולה, גינאה ביסאו, קבינדה, מוזמביק, המושבות גואה ודמאו בהודו, מקאו בסין, ומזרח טימור בדרום מזרח אסיה. סלזאר לא ביקש להרחיב את המושבות, אך ראה צורך להבטיח את המשך השליטה בהן. המושבות היו הבסיס לגאוותה הלאומית של פורטוגל, שראתה עצמה ככוח הקולוניאלי השלישי בחשיבותו בעולם.
סלזאר רצה שפורטוגל תהיה מדינה בעלת חשיבות בינלאומית, והמושבות אפשרו שאיפה זו. פורטוגל עצמה נותרה במידה רבה מדינה סגורה, על אף שהצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1949 והדגישה את מעמדה כבסיס כנגד הקומוניזם במסגרת המלחמה הקרה.
למרות היציבות הכלכלית והמדינית שהביא שלטון זה (שהיה בין השלטונות הפשיסטים מאריכי הימים באירופה כולה), נתקל השלטון בבעיה של ממש בנוגע למושבות, במיוחד המושבות באפריקה - אנגולה ומוזמביק. מרידות התושבים שדרשו עצמאות נתמכו הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות, שרצו להרחיב את השפעתן על ידי תמיכה בתנועות שחרור לאומיות. פורטוגל, בתגובה, שלחה אלפי חיילים אל מעבר לים, אשר דיכאו את המרידות באופן ברוטלי, תוך כדי אבדות קשות לשני הצדדים.
הצבא הפורטוגזי, שנשא בעול מדיניות זו, היה מרכז ההתנגדות לשלטון סלזאר, ובשנת 1961 בוצע ניסיון הפיכה, אשר נכשל ברגע האחרון והביא לפיטורי חלק ניכר מן הסגל הבכיר של הצבא.
מאובדן המושבות ההודיות ב-1961 עד לאחר מותו של סלזאר נותרה האימפריה מקור לבעיות לפורטוגל, במיוחד במושבות האפריקניות שגרמו למלחמות רבות.
ב-1968 לקה סלזאר בשבץ מוחי חמור[4], לאחר שנפל מכיסא, והנשיא אמריקו טומאש פיטר אותו מתפקידו. ממשיכו בתפקיד היה מרסלו קייטנו[5], אשר המשיך בקו הדיקטטורה השמרנית, שבו נקט סלזאר. עם זאת הסובבים את סלזאר המשיכו להתייחס אליו כראש הממשלה, ועד מותו האמין סלזאר כי הוא מכהן עדיין בתפקידו[6].
סלזאר נפטר בשנת 1970[7]. בשנת 1974 הובילו קציני צבא צעירים, שקצו בשלטון השמרני, במלחמות הקולוניאליות, ובסגירותה של פורטוגל לעולם, מהפכה ללא שפיכות דמים שכונתה "מהפכת הציפורנים" (שכן החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי האלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים). המהפכה הובילה להדחתו של קייטנו ולרפורמות דמוקרטיות נרחבות, שהביאו את הדיקטטורה הסלזארית לסיומה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ כיצד נתגלה סאלאזר?, הבוקר, 19 במרץ 1942
- ^ סאלאזר - הדיקטטור המוזר שביטל את עונש המות..., הבוקר, 9 באוגוסט 1939
- ^ שינויים במשטר הדיקטטורה בפורטוגל, הירדן, 28 בדצמבר 1934
- ^ הרעה במצבו של סאלאזאר, דבר, 17 בספטמבר 1968
- ^ קיטאנו יורשו של סלזאר, למרחב, 19 בספטמבר 1968
- ^ ריצ'ארד גוט, פורטוגל אחרי סאלאזר, למרחב, 3 באפריל 1970
- ^ מת שליט פורטוגל, ד"ר סלאזאר, למרחב, 28 ביולי 1970
