מאבד עצמו לדעת (הלכה)
מאבד עצמו לדעת (מכונה גם התאבדות) הוא שמו של איסור על אדם ליטול חיי עצמו. מעשה כזה נחשב לאיסור חמור, עליו נכתב באחרונים "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא"[1].
מקור האיסור
רש"י והרמב"ם למדו את האיסור מהפסוק: ”וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם” (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ה') רש"י בפירושו על הפסוק כתב: "אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו".
האיסור חמור עד כדי כך שהרמב"ם[2] פסק כי אפילו מי שמביא עצמו לידי סכנה ללא צורך ראוי לעונש: ”הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר 'הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך' או 'איני מקפיד על כך' – מכין אותו מכת מרדות”.
לא תרצח
ישנן דעות שונות לגבי השאלה האם מאבד עצמו לדעת הוא בכלל לא תרצח או לא. ככלל, המתאבד נחשב "שופך דמים" אבל אינו רוצח, ועוונו אינו נכלל בצו התורה "לא תרצח" (שמות כ, יג): ממה שאסור להרוג אחרים, אין ללמוד שאסור להרוג את עצמו. אולם ישנה דרשה בגאונים[3] לפיה: "לא תרצח – לא תתרצח".
השלכות הלכתיות
אבלות על מאבד עצמו לדעת
החומרה המיוחדת של התאבדות נלמדת בברייתא[4] הקובעת כי אין להתאבל על המתאבד:
המאבד את עצמו בדעת – אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו 'הוי נשלחה, הוי נשלה'. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו.
דברי הברייתא נפסקו להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, אמנם למעשה במקום שאיננו יודעים בוודאות שמדובר במקרה התאבדות, נוהגים דיני אבלות על המת. דוגמה לכך היא במקום שישנו ספק אם ההתאבדות נבעה מתוך מצב נפשי מעורער, אפילו זמני. ניתן לומר בבירור שרוב המתאבדים כלול בהגדרה זו.
בעניין אמירת קדיש, פסק החתם סופר[5] כי אפילו אם הוגדר אדם באופן מובהק כ"מאבד עצמו לדעת" עדיין על בנו לומר עליו קדיש כרגיל (וכן פסקו המהר"י והשדי חמד). וכן הגדיל פתח הדביר[6] ופסק כי גם יעלה למפטיר כשם שנוהגים אבלים.
יוצאים מן הכלל
אנוס כשאול המלך
בספר שמואל כתוב: ”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ד') והסיפור מובא גם בספר דברי הימים א', פרק י', פסוק ד'.
בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ג' נפסק: ”קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.” ומכאן שלהתאבדות של שאול המלך אין דין של מאבד עצמו לדעת. בספרות חז"ל לא רק שלא מבקרים את מעשה ההתאבדות של שאול, אלא אף ניתן למצוא במפורש[7] שלא היה במעשה זה איסור. והדבר טעון הסבר, מדוע שלא יהיה איסור?
הספר "ים של שלמה"[8] הציע שני הסברים: האחד הוא ששאול עשה מעשה זה מפני שדאג שמא ישראל יצאו בהתקפה חסרת תקווה של האויב ומכיוון שהדבר יגרום לאבדות גדולות בנפש, היה מותר לו ליטול את נפשו כפי שנהג. הצעה שנייה היא שנפילת מלך ישראל ביד אויב, והתעללות הפלשתים בו, הייתה גורמת לחילול ה'; ובכדי שלא יתחלל שם שמים ברבים, נפל שאול על חרבו, ונטל את נפשו. ביאור דומה ניתן על ידי מפרשים למיתת שמשון, שאף הוא נטל את נפשו, תוך גרימת קידוש ה' גדול.
באחת מאגדות החורבן, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, מסופר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באונייה, כדי לשמש כעבדי מין - ילדים למשכב זכר וילדות לפילגשים, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל זה. מובאים דברי רבנו תם, המסתמך על מעשה זה: "דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצווה לחבל בעצמו".[9]
התאבדות מתשובה
נושא התאבדות מתוך תשובה נידון בראשונים ואחרונים וישנן כמה דעות. בשו"ת בית אפרים[10] כתב שמתאבד מתוך ייסורים נפשיים על עוונותיו אינו נקרא חוטא, ומותר להתאבל עליו. בסמ"ק[11] מביא לכך מעשה מרבי יהודה החסיד.
ב"שו"ת רבי יהודה החסיד", אף מביא מקור ממיתתו של רבי אלעזר בן דורדיא[12] שנפטר מיגון על חטאיו. מנגד, לכאורה ניתן לדחות ראיה זו, שכן במקרה של רבי אלעזר בן דורדיא לא היה שום מעשה קונקרטי של התאבדות, ופטירתו באה לא מתוך מעשה אלא מתוך רב צער וכאב, כך שאין לכאורה להוכיח מכך לעניין מעשה של התאבדות.
בשו"ת שבות יעקב[13] מביא ראיה נוספת לכך שהמתאבד בשל חטאיו אינו חוטא. הוא מביא את המקרה של רב חייא בר אשי[14], שחשב שעבר עבירה חמורה, ומתוך ייסורים על כך, קפץ לתנור בוער, ורש"י שם מבאר שביקש להרוג את עצמו – אמנם, לבסוף התברר שכלל לא חטא. למעשה לא הוכרע גם בעניין זה שכן, ייתכן שאף שם מדובר במעשה ספונטני מתוך כאב, ולא בהתאבדות מחושבת.
התאבדות כדי להינצל מהמרת דת בכפייה
ראו גם
הערות שוליים
- ^ מובא בכתבי האר"י, וכן בפוסקים, כגון ערוך השולחן, יורה דעה, שמה'
- ^ ב
שגיאות פרמטריות בתבנית:רמב"ם
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) חסר שם ההלכות.הלכות חמץ ומצה, פרק רוצח ושמירת נפ"ש, הלכות י"א–ה' - ^ מדרש פסיקתא רבתי על ספר שמות, פרק כ"ד
- ^ אבל רבתי, פרק ב'
- ^ אבן העזר סימן ס"ט
- ^ סימן רפ"ד, אות י'
- ^ לדוגמה בראשית רבה, פרשה ל"ד, פסקה י"ג
- ^ בבא קמא פרק ח' סימן נ"ט
- ^ תוספות, תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד א', ד"ה "ואל יחבל עצמו"
- ^ סימן ע"ו
- ^ סימן ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז עמוד א'
- ^ חלק ב', סימן ק"י
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד ב'