מכתבי יב
מכתבי יֵב, הידועים גם כתעודות יב, או הפפירוסים של יב, הם אוסף של מסמכים ותעודות שנכתבו בקהילה היהודית ששכנה באי יב שבמצרים במאה ה-5 לפנה"ס.
המכתבים
בתעודות שנתגלו יש כארבעים פפירוסים, כעשר מגילות קלף וכשלוש מאות אוסטרקונים (מכתבים הכתובים על-גבי שברי חרס). המסמכים כתובים במצרית היראטית ודמוטית, בפרסית, בלטינית, ביוונית ובקופטית ואולם רובם המכריע כתוב בארמית, בניב מיוחד המקביל לארמית המקראית, שהייתה השפה הרווחת (לינגואה פרנקה) בממלכה הפרסית ששלטה על האזור באותה תקופה.
רוב הכתבים עוסקים בעניינים כלכליים וחברתיים ומיעוטם דן במצבה הרוחני של הקהילה במקום, שבה גרו חיילים יהודים שנשלחו מטעם הממלכה הפרסית להגן על גבולה הדרומי. רוב המסמכים הם תעודות רשמיות ומיעוטם מכתבים פרטיים. בין המסמכים גם שטרי גירושין ושחרור עבדים וחוזים משפטיים אחרים, וגם תיעוד של מנהגי הקהילה ולשונה. במכתבים מתועדת גם פרשת המקדש שבנו בני הקהילה לאלוקי ישראל והנזק שנגרם לו בידי מצרים מקומיים.
"איגרת הפסח", המתוארכת ל-419 לפנה"ס, נשלחה על ידי אדם בשם חנניה לאדם בשם ידניה וחבריו בחיל המצב היהודי ביב ועוסקת במנהגי הפסח.
ב"מכתב אל בגוהי הפחה", שמתוארך ל-25 בנובמבר 407 לפנה"ס ונשלח אל בגוהי פחת יהודה (השליט הפרסי הממונה על פחוות יהודה), מבקשים בני הקהילה סיוע בשיקום המקדש שנהרס. מתוך אגרת זאת מתברר כי אגרת מקבילה נשלחה גם לדליה ושלמיה, בניו של סנבלט מושל שומרון, מכיוון שאגרת קודמת (משנת 410 לפנה"ס) שנשלחה לבגוהי וליוחנן הכהן הגדול בירושלים - לא נענתה. בין השאר הם מציינים את עתיקותו של המקדש ואת הסכמת השלטון הפרסי לקיומו:
| מקור | תרגום מילולי |
|---|---|
| ומן יומי מלך מצרין אבהין בנו אגורא זך ביב בירתא | ומימי מלך מצרים אבותינו בנו המקדש הזה ביב המצודה |
| וכזי כנבוזי על למצרין אגורא זך בנה השכחה | וכאשר כנבוזי בא למצרים - המקדש הזה בנוי מצאו |
| ואגורי אליל מצרין כל מגרו | ומקדשי אלילי מצרים כולם הרוסים |
| ואיש מנדעם באגורא זך לא חבל | ואיש דבר במקדש הזה לא הרס |
האגרת מתארת את חורבן המקדש היהודי ואף מצוין בה תאריך האירוע (410 לפנה"ס). לאחר שעזב המושל הפרסי ארשם, כהני ח'נום המצרים, בשיתוף פעולה עם המושל הפרסי המקומי וידרנג, החליטו להרוס את המקדש. וידרנג הורה על כך לבנו נפין, מפקד חיל המצב בסון, שהנהיג את חייליו הפרסים יחד עם המצרים ואלה החריבו את המקדש ובזזו את כלי הזהב שבו.
הייתה תגובה של שני המושלים (בגוהי ודליה) אשר נתנו אישור לבנות מחדש את בית המקדש. היא נשמרה בצורת תזכיר: "1 מזכר מבגוהי ודליה. אמר לי לאמר: מזכר: אפשר לומר במצרים ... 8 לבנות אותו באתר שלו כפי שהיה בעבר ... "[1].
באמצע המאה ה -4 לפנה"ס חדל המקדש באלפנטין לתפקד. יש ראיות מחפירות כי בנייה מחדש והרחבה של מקדש חנום בזמן מלכותו של נכתנבו השני (360–342 לפני הספירה) תפסו את מקומו של המקדש היהודי.
בין התעודות מופיעים גם קטעים מספר אחיקר החכם.
המסמכים ששרדו הסתובבו בשוק העתיקות במצרים במאה ה-19 ומשם נאספו והועברו, יחד עם מסמכים שנתגלו באי יב עצמו, לאוספים באירופה ובאמריקה, בין השאר במוזיאון ברוקלין ובמוזיאונים בברלין.
המסמכים העשירו רבות את המחקר על תולדות היהודים בתקופת בית ראשון ותקופת בית שני, מחקר מצרים העתיקה והאימפריה הפרסית וגם מחקר השפה הארמית, הדיאלקטים שלה וההתפתחות ההיסטורית שלה.
לקריאה נוספת
- ב' פורטן וע' ירדני, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה.
- פ' קורנגרין, מגילת אסתר לאור הפפירוסים מיב וסיפורי הירודוט, ספר זיידל, ירושלים תשכ"ב, עמ' 214 - 228.
- פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (ספריית "הילל בן־חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד), פרק 7 יֶב, עמ' 181–200.
קישורים חיצוניים
- חג הפסח אצל יהודי יב, מאמר באתר "דעת"
הערות שוליים
- ^ Bezalel Porten; Ada Yardeni, Textbook of Aramaic Documents from Ancient Egypt 1., (Jerusalem , Letters, 76 (=TADAE A4.9, 1986
