מקדש יב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוגו המכלול לאתר.png חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
האי אלפנטינה - יב כפי שהוא נראה בשנת 2004

מקדש יֵבּ (בלשון יהודי המקום: אגורא זי יהו אלאהא = בניב ארמי דרומי, מקדש ה' אלוקים) היה מרכז פולחני לאלוקי ישראל, שנבנה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס (בשנת 610 לפנה"ס לערך) על ידי קהילת יהודי יב, שהתקיימה במצרים על האי אלפנטינה באזור מצרים העליונה ליד אסואן. בניה שרתו כשכירי חרב ותפקידם היה לשמור עבור ממלכת פרס, על גבולה הדרומי של מצרים עם ממלכת כוש. מקדש זה חרב כ-200 שנה לאחר מכן (בשנת 410 לפנה"ס). דבר קיומו של המקדש לא נודע עד תחילת המאה ה-19, כאשר מכתבי יב הופיעו לראשונה בשוקי מצרים.

רקע

ראשיתו של היישוב היהודי במצרים בסוף ימי בית ראשון. לאחר מכן הצטרפו ליהודים אלו מתיישבים יהודים נוספים, כאשר מלכי יהודה האחרונים כרתו ברית עם מצרים. בהמשך, עם רציחתו של גדליהו בן אחיקם, שמונה על ידי הבבלים כנציב יהודה, רבתה אוכלוסיית היהודים שם, בעת שאנשי צבא יהודים בראשות יוחנן בן קרח לקחו עמם את ירמיהו הנביא ואת דלת העם, והתיישבו במקומות אחדים בארץ מצרים[1]. בשנת 590 לפנה"ס כבשו המצרים את נפאטה, והכריחו את שליטי כוש להדרים אל מעבר למעבר הנילוס השישי במרואה. אירוע זה היה בו די כדי לעורר את שאיפתם של שליטי נוביה וכוש, לחדור את גבולה הדרומי של מצרים. כדי להגן על הגבול של המדינה, גויסו אנשי הצבא היהודים על ידי מלך מצרים, ומאוחר יותר על ידי מלך פרס, ששלט במצרים, למשימות של שיטור, ושמירה, על גבולה הדרומי של המדינה. שכירי חרב אלו, הקימו לעצמם מושבה על האי יֵבּ שעל נהר הנילוס, בדרום מצרים. קבוצת החיילים היהודיים שביֵבּ הקימה לעצמה מקדש. החוקרים סבורים כי עזרה בבניית המקדש ובניהול חיי הדת, קיבלה קהילת יהודי יֵבּ מכהנים יהודים, שנרדפו על ידי מנשה מלך יהודה, ומצאו מקלט במצרים[דרוש מקור]. בני קהילת יֵבּ לא ראו בבניית מקדשם סטייה כלשהי מיהדותם, ועל כן כשחרב לא הססו לפנות ליהודי ירושלים בבקשת עזרה לבנייתו מחדש.

בספר ישעיהו מופיעה נבואה אודות מזבח ומצבה שיוקמו במצרים:

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָא-וֹת, עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה'.

יש משערים שנבואה זו היוותה מקור השראה ליהודי יֵבּ, וממנה למדו שמותר להקים מקדש אלטרנטיבי בארץ מצרים[2].

מבנה המקדש

החפירות הארכאולוגיות האחרונות באתר המקדש היהודי ביֵבּ נערכו על ידי המכון הארכאולוגי הגרמני של קהיר. כתוצאה מחפירות אלה הוכנה הצעת שחזור אפשרית של מבנה המקדש. מהצעה זאת עולה כי המקדש ביֵבּ דומה דמיון מפתיע לתיאור מבנה המשכן בתנ"ך. על צורת מבנה מקדש יֵבּ נלמד לא רק מהחפירות, אלא גם מפיענוח הפפירוסים של מכתבי יֵבּ, שבהם מתוארים קווים כלליים של המבנה, וכן מיקומם של עמודי אבן, שערי גזית, דלתות נחושת, תקרת ארז ועוד. הסיבה המשוערת לדמיון למשכן היא שמקורם של היהודים הראשונים שהגיעו כחיילים למצרים היה בשומרון[3], ולכן כשבנו את המקדש ביֵבּ, עמדה לנגד עיניהם דמותו של משכן שילה, שהיה ככל הנראה מוצב בשומרון, בעוד שאת דמותו של בית המקדש בירושלים ייתכן שלא ראו מעולם.

העבודה במקדש יֵבּ

שאיפתם של יהודי יֵבּ הייתה לראות במקדשם מקדש לכל דבר, ולקיים בו את עבודת הקרבנות על ידי הכהנים, בדיוק כמו בבית המקדש בירושלים. על פי העולה מ'איגרת הפסח' (אחד ממכתבי יֵבּ) קיימו יהודי יֵבּ את חג הפסח כהלכתו, במשך שבעה ימים. אף על פי שהאיגרת ניזוקה קשות, וקשה היה לפענח את הכתוב בה, טען החוקר לואי-איג ונסאן כי יהודי יֵבּ הקריבו גם את קורבן הפסח. על כל פנים הסברה היא שעד לחורבנו על ידי המצרים, הוקרבו במקדש יֵבּ, גם זבחי בשר, שכן הרי זאת הייתה העילה להחרבתו. עם זאת, בבקשה לשקם את המקדש מהריסותיו, התחייבו יהודי יֵבּ, שלא להקריב יותר בעלי חיים, ולהסתפק בהקטרת קטורת בלבד.

חורבנו של המקדש ביֵבּ

המקדש היהודי ביֵבּ, שכנו של, להבדיל, ה"מקדש" המצרי לאליל ח'נום, ששכן גם הוא באי, היה לצנינים בעיני כוהני חנום. אלה חיפשו הזדמנות מתאימה להחריבו, אפילו בהיותם כפופים לשלטון פרס ולנציבו במקום – וכשנמצאה להם הזדמנות כזו לשחד את המושל הפרסי במקום, וַאִידְרַאנְג, נזדרזו להוציא את מבוקשם לפועל, והתנפלו ביחד עם המוני התושבים המצריים על המקדש היהודי, שנהרס לחלוטין ועמודיו נותצו.

החוקרים מעלים שתי סיבות עיקריות לשנאת מקדש יֵבּ על ידי כהני חנום. האחת, זביחת קרבנות מן החי במקדש, האסורה במצרים[4] והשנייה היא קנאתם על כך שבמשך כיבוש מצרים על ידי הפרסים, נהרסו בה מקדשים רבים, כולל מקדש חנום, אך מקדש יֵבּ נשאר עומד על תילו.

לאחר כ-3 שנים פנה "אדוניה בן גמריה" ראש קהילת יֵבּ, אל בגוהי, הפחה של יהודה, וביקש ממנו לבטל את החלטת מושלה הפרסי של מצרים ולתת ליהודי המקום רישיון לקומם את המקדש מהריסותיו. ראשי קהילת יֵבּ, אף פנו לכהן הגדול וליהודי ירושלים, שיפעילו השפעתם על השלטון הפרסי כדי שייתן את הסכמתו, ויספקו תמיכה כספית בשיקום. פנייה שכזאת הפנו גם לבניו של סנבלט, הפחה של שומרון. אין תיעוד על מכתב תשובה או על פניה לשלטון.

ראו גם

קישורים חיצוניים

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

הערות שוליים

  1. ספר ירמיהו, פרק מ"ג, פסוקים ה'-ז'; ספר ירמיהו, פרק מ"ד, פסוק א'.
  2. דעת מקרא ישעיהו עמ' רח הערה 34, אות ד
  3. לאחר נפילת שומרון בשנת 722 לפנה"ס, גורשו היהודים לאשור ולאחר מכן לבבל, ומשם הם נשלחו כשכירי חרב למצרים.
  4. יחסם של המצרים להקרבת קרבנות ידוע מהתורה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַה' אֱלֹקֵינוּ: הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם--וְלֹא יִסְקְלֻנוּ" (שמות ח' כב).


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0