ארמית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארמית
ܐܪܡܝܐ, ארמית, ארמאה, ארמיא Arāmît
מדינות ארמניה, אזרבייג'ן, איראן, עיראק, ישראל, גאורגיה, לבנון, רוסיה, סוריה, טורקיה.
אזורים המזרח התיכון, מרכז אסיה.
דוברים 445,000
שפת אם 445,000
כתב אלפבית ארמי, אלפבית סורי, אלפבית עברי, אלפבית מנדעי עם הכתובות המעטות שנמצאו בכתב הדמוטי.
משפחה אפרו אסיאתית
שמית
שמית תיכונה
שמית צפון מערבית
ארמית
לאום אינה שפה רשמית של מדינה כלשהי.
ארגון אין
מוסד אין
ראו גם שפהכתברשימת שפות

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה היתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית היתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון בחלק מספר עזרא ומספר דניאל בתנ"ך, במשנה (במובאות), בתלמוד הבבלי, בתלמוד הירושלמי, בתרגום אונקלוס, בתרגום יונתן ובספר הזוהר.

ארמית לתקופותיה

דובר הארמית הראשון המוזכר במקרא הוא לבן הארמי, בדברו שתי מילים בארמית - "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז). ואמנם השפה הארמית קרויה על שם ארץ מוצאו, ארם.

נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות:

  • ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 700-925 לפנה"ס
  • ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 200-700 לפנה"ס
  • ארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירה
  • ארמית מאוחרת: 700-200 לספירה
  • ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו

ארמית קדומה

מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס, קיימות כ-30 כתובות: החשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור.

ארמית ממלכתית

החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש באימפריה האשורית בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להיכנע; רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באוזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן (סְוֵנֶה המקראית), היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב.

הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם שתי מילים בארמית בספר בראשית ופסוק אחד בספר ירמיהו[1].

ארמית בינונית

לתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בתדמור ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה.

ארמית מאוחרת

בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים.

הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים:

תרגום התנ"ך לארמית מהמאה ה-11. בנוסח זה מופיע המקור העברי בצד התרגום: כל פסוק עברי מופיע כשאחריו תרגומו לארמית.

הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים:

קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין ניבים מזרחיים ומערביים הקשורים בקשר תרבותי. דהיינו בין הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב (ניבים יהודיים), ובין הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב (ניבים נוצריים). אולם, קווי הדמיון המשותפים לאזורים הגאוגרפיים בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות.

ארמית חדשה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארמית חדשה

עם הכיבוש הערבי (אנ') במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר ערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים ביטויים ומבנים תחביריים, שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. זוהי גם שפתם של יהודים שעלו מאזורים אלה לישראל (בעיקר יוצאי כורדיסטן, למשל קהילת נאש דידן), ורבים מהם משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל גם בימינו. יוצאי כורדיסטן בישראל מכנים בדרך כלל את ניביהם הארמיים בשם "כורדית" או "כורדית יהודית" (אין לבלבל בין ניבים ארמיים אלה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים). בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה (ובראשם הכפר מעלולה).

שאילות ארמיות בעברית

בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), אדרבה, בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דווקא (=בדיוק), דוגמא, דחליל (מלשון פחד בארמית), זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), אילן (=עץ), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), אתר (מקום), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין ייתי ויכול"), גלידה (קרח), לאפוקי (להוציא - חברת הפקה/הוצאה לאור), מנפיק, מסוק (מלשון עליה בארמית), מסקנה, משכנתא, קייט, עכוז, מהדורה (מלשון חזרה בארמית). כמו כן, ישנם ביטויים מהארמית שהשתלבו בתוך העברית: דא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (="רע מזל"), שופרא דשופרא (="הטוב שבטוב"), איפכא מסתברא (="ההפך מסתבר"), סגי נהור (="אור רב" = עיוור: אמירת דבר והכוונה להיפוכו), בר-מינן (חוץ מאיתנו, במשמעות "לא עלינו") וברנש (בן-אדם), היינו הך (דבר זה כמו דבר זה), בלאו הכי (בלא דבר זה), מאידך גיסא (מצד אחר), וכן מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא", "סבתא", המשמשות בעברית המודרנית מדי יום ביומו מקורם בארמית, להבדיל מהמילים הקודמות, ששימושן בעיקר ספרותי. הביטויים העבריים המודרניים: "סבא רבא", וכן "סבתא רבתא", מתייחדים בכך שהם תרגום ישראלי מודרני - של המונח הגרמני או היידי - לארמית דווקא (במקום לעברית כמתבקש לכאורה).

היחס לארמית בקרב היהודים בעידן המודרני

בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל עלו טענות מגורמים שונים על הצורך להחליף את השימושים המסורתיים בארמית לשימוש בעברית. כך למשל, אברהם כהנא כתב שיש לכתוב את הכתובה בעברית כי ארמית "אינה שפת עמנו, והרי חזרנו לכאן להשתמש בשפת התורה ולשוננו הקדושה ולמה לנו שפה שאינה נהוגה בזמננו ... ואיננו משועבדים למלכות להשתמש בשפה זו, כשהיה זה נהוג בזמן חיבור התלמוד שצריכים היו להעתיק כל עניין משפטי לשפת המדינה". והוסיף: "איננו מוצאים שחז"ל נהגו קדושה יתירה ויראת הכבוד בנוגע לארמית"[2]. גם הרב שמעון פדרבוש כתב כנגד השימוש בלשון ארמית. כנגדם יצא הרב משה בלאך להגנת הארמית וכנגד כל שינוי בנוסח הארמי של התפילות, הגט והכתובה והביא מכתב של הרב יצחק ניסים בו כתב: "הן ידוע שהארמית מקודשת מדורי דורות, ... רוב דברי חז"ל בשני התלמודים הם בארמית וחלילה לתרגמם ולשכחם"[3]. בחלק מהחתונות בישראל, נקרא תחת החופה תקציר של הכתובה בעברית, אך נוסח הכתובה עצמה הוא בארמית[4].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • H. Bauer, P. Leander, Grammatik des Biblisch-Aramäischen. Halle 1927.
  • Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001.

מילונים

  • Michael Sokoloff, A Dictionary of Judean Aramaic. Ramat Gan: Bar Ilan University 2003.
  • R. Payne Smith, A Compendious Syriac Dictionary. Jessie Payne Smith (ed.) Eisenbrauns 1998. ISBN 1575060329.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0