פרשנות הפשט למקרא
 |
ערך זה דורש שכתוב מפני אי התאמת אופיו או תכניו למדיניות המכלול. הסיבה לכך: נקודת מבט חילונית בולטת מאד.
| |
| ערך זה דורש שכתוב מפני אי התאמת אופיו או תכניו למדיניות המכלול. הסיבה לכך: נקודת מבט חילונית בולטת מאד. |
פרשנות הפשט במקרא היא פרשנות השואפת לברר את המובן הטקסטואלי האותנטי של המופיע במקרא, הן בהקשר הנקודתי והן במכלול הטקסטואלי. בין המפרשים הבולטים בפירושם זה הם הרד"ק האבן עזרא והרשב"ם.
במחקרים מודרניים הפרשנות מתימרת להיעזר בכלים בלשניים וספרותיים שונים כמו השוואה לשפות אחרות ועוד, אולם פרשנותם נתונה לביקורת עזה בבתי המדרש החרדיים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא יומרתם לפרש עצמאית את פסוקי התנ"ך גם בניגוד לעמדת חז"ל והתלמודים[1].
תורה שבעל פה
המסורת היהודית מקפידה להדגיש שעם תורה שבכתב ניתנה הפרשנות הנכונה שלה בדמות התורה שבעל פה. "מלמד ששתי תורות נמסרו להם לישראל, אחת בכתב ואחת בעל פה"[2]. התורה שבע"פ כשמה הועברה מדור לדור בלימוד מרב לתלמיד[3]. משימת העברת התורה שבע"פ והעסק בה היוו מאז ומעולם את מרכז הווי החיים היהודי, ועד ל"זוגות" המוזכרים במסכת אבות, לא נפלה בה מחלוקת בין חכמי התורה.
תורה שבע"פ שהיא פירוש התורה שבכתב מתחלקת באופן כללי לארבעה חלקים: פשט, רמז, דרש, סוד. ונקראים בר"ת פרד"ס[4]. פשט כשמו הוא ביאור המקרא באופן פשטני, ברם גם ביאור הפשט נצרך למסורת ולכללים, כדי להכיר את הטרימנולוגיה של המקרא, ואת עולם הערכים והמושגים המקראיים שמהם בנויים התיאורים וההגדרות. רמז הוא רובד נוסף בהבנת המקראות בדרך רמז ומשל. (לדוגמה ישראל נמשלו לצאן "אתם צאני" ומעתה בכל מקום בו מוזכר צאן ניתן לפרשו בדרך רמז על ישראל). דרש הוא האופן העיקרי בו מוציאים מן המקרא את הדינים שנמסרו למשה בע"פ לפי המפתחות של שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת. והסוד הוא חלק הנוסף והעמוק יותר המלמד את שורשי הדברים לפי סודות הבריאה בעולמות העליונים.
קל להניח שפירוש המקרא בתקופת בית ראשון ובית שני היה בדומה לגישת חז"ל המקובלת. כך גם סבורים במחקר המודרני. דרך זו מוזנת מדרשי הלכה שונים, הדורשים את הכתוב לפי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ועל פי המסורת שהועברה להם מדור לדור, דרך הדרשות היא הינה הקובעת לעניין הלכה כיצד להכריע ולפסוק. אך גם פרשנות הפשט הייתה קיימת אז וגם בתקופות מאוחרות יותר, כמו למשל בתרגומים השונים, כגון תרגום ירושלמי.[5] ותרגום אונקלוס המהווים ביטוי לפרשנות הפשט, אשר היתה הפירוש הנפוץ והנלמד בקרב הציבור, עקב היותם נקראים בעת קריאת התורה בבית הכנסת במקביל לקריאת הפסוקים.
דרך נוספת ללימוד הפסוקים המוצאת ביטוי גם בתלמוד וגם במדרשי האגדה השונים (בראשית רבה, שמות רבה, ויקרא רבה, במדבר רבה, דברים רבה ועוד). הוא ה"דרש" על הטקסט הכתוב, הנדרש לפי המסורה, אך זו עלולה להתרחק מהפשט שבמשמעותן הטבעית של המילים. ולכן מוגדרת כ"דברי אגדה" לעומת ה"פשט".
פרשנות הפשט בימי הביניים
ביהדות
חז"ל אמרו בתלמוד בבלי: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (רב הונא שבת סג.), כשהכוונה, שלמרות שעיקר הדרשה להלכה הינה לפי הדרש כדרך הדרשות הנלמדות בתלמוד, אך אין כל כוונה לבטל את הפירוש הפשוט של הפסוקים. הפרשנים מתקופת הראשונים נתנו חשיבות לדרך זו. רש"י נודע במיוחד כראשון שעסק בחיפוש אחר 'פשוטו של מקרא'[6] גם תלמידיו של רש"י המשיכו בדרכו: רבי יוסף קרא[7], רשב"ם[8], רבי יוסף בכור שור וכן בספרד האבן עזרא והרד"ק.
בפירושיהם ניתן לראות חיפוש מתמיד אחר פשט הפסוק, המהווה למעשה פרשנות מילולית. נוסף על הפרשנות המילולית, ניתן להצביע על פרשנות הגיונית, בכך שתיאורים מסוימים מפורשים במטרה שלא להתרחק ממסגרת הטבע המוכרת.[9] ניתן לסכם את דרך פרוש זו, כגישה טקסטואלית, השואפת להבין את הפירוש המילולי, גם על פי מכלול גורמים, כגון הבנה בשפה העברית ובדקדוק העברי, בהיסטוריה ובגאוגרפיה המקראית, ואף בשימוש ובהבאת נוסחאות אחרות.[10]
אך יש לציין שאין בין כל הנ"ל תמימות דעים בדרכי הפשט שרש"י כמעט ואינו מפרש פסוקים לא כדברי חז"ל לפחות בהו"א שלהם, אך הרשב"ם והאבן עזרא פעמים הרבה חולקים על דברי חז"ל.
הפרשנות בעת החדשה
מזמן הראשונים כמעט ולא מצינו עיסוק בפשט בין המחברים אשר חיברו פירושים למקרא עד שקמו המשכילים וניגחו את יושבי ביהמ"ד בפשטי הכתובים ואז נתחברו כמה פירושים אשר שילבו בין דרשות חז"ל לפשט הידועים שבהם הם המלבי"ם והנצי"ב, המלבי"ם חיבר את פרושו למקרא בצמוד למדרשי ההלכה, וטרח לפרש איך הדרשות כלולות בפשט. אך הנצי"ב בא לפרש בעיקר פשט המקראות ובתוך כך גם פירש הרבה מדרשות חז"ל.
בדור האחרון נתרבה מאוד לימוד הפשט אשר ראשיו הם ד"ר מרדכי ברויאר ור' לייב מינצברג, דרכם היא שלא כקודמיהם לפרש את ההסבר הפשוט המקומי, אלא לפרש את הרעויונות העולים מתוך דברי התורה בפשטה ולהסביר את ריבוי הפרשיות שנשנו ע"י הסברים מעמיקים בשורשי המצוות וסדרי ספרי החומש.
הפרשנות הפשטנית בנצרות
גם בסביבה הנוצרית, בתקופה מעט מאוחרת לרש"י ותלמידיו, אנו מוצאים פרשנות פשט. קודם לכן, פרשנות המקרא הנוצרית המסורתית הייתה מושתתת בעיקר על פירושים אלגוריים וכריסטולוגיים, שהתרחקו מהטקסט עצמו; אולם אסכולת הוויקטורינים פרצו דרך חדשה בשאיפתם להבנת הטקסט עצמו, כאשר פרשנות הטקסט קיבלה חשיבות גדולה יותר על הניסיון להקנות אחיזות תאולוגיות מהמקרא, בעזרת פרשנות. כך הוגו מסנט ויקטור (מת בשנת 1142 לספה"נ), התבטא ש-"להתעלם מן המלה פירושו להתעלם ממובנה של המלה וממה שהמלה מרמזת אליו". אותם ניסיונות להבנת הטקסט הובילו לכך שהוגו למד עברית, ואף התייעץ עם יהודים לצורך הבנת הטקסט.[11] תלמידו של הוגו, אנדריאס מסנט ויקטור הקצין את גישותיו. הקצנה זו ניכרת לדוגמה בהישענו על המקורות העבריים. אנדריאס חיפש אחר האמת הטקסטואלית ומשמעותו ההיסטורית, כשהוא מעיד על עצמו שהתייעץ עם יהודים, כדבר מקובל.[12][13].
נקודות דמיון בין היהדות והנצרות
במחקר נתנו כמה הסברים לקווי הדמיון המשותפים בין פרשנות הפשט ביהדות לפרשנות הפשט בנצרות:
- א"מ ליפשיץ, רואה בשינוי והמעבר ללימוד הפשט, התפתחות יהודית פנימית, הנובעת מיהדות (הצרפתית) שלא נאלצה להתעמת עם תרבות אחרת (קראים או פילוסופיה יוונית וערבית), וכך התפיסה התלמודית של חיפוש הפשט, הצטרפה לתמימות בפרשנות ואומצו נורמות אלו; גישה זו המציגה עולם רוחני נפרד השלם עם עצמו, יכולה להצביע על קווי הדמיון כתוצאה מקרית, כאשר גם בעולם הנוצרי התפתחה תרבות רוחנית תמימה כזו; אולם בהירות והתייחסות לשאלת הדמיון ניתן למצוא בדברי בריל סמולי המסבירה את הפרשנות הנוצרית כתגובה לפעילות בעולם היהודי, בעקבות ההיכרות עם הטקסט היהודי ופרשנותו, כך הפנייה של הנוצרים ליהודים נתפסת כחיפוש אחר פתרון חדש ורציונלי אחר תשובות לשאלות שהטרידו את המפרשים הנוצרים. על-פי גישה זו פרשנות הפשט הנה יצירה יהודית מקורית, שאומצה על ידי הפרשנים הנוצרים בעקבות צורך פנימי, בעקבות לימוד מעמיק בכתבי המקרא וסקרנות אינטלקטואלית.
- אברהם גרוסמן משער שפרשנות הפשט צמחה בעולם היהודי בזיקה לפולמוס עם הנוצרים, כך לעומת התאולוגים הנוצרים ששאפו לדון בעקרונות ובראייה כוללת, היהודים כצורך פולמוסי הדגישו והקפידו להיצמד לפשט הלשון ולהקשר לצורך הוכחת גישתם. גישה זו רואה את התהליך כראשוני אצל היהודים, אולם היא מזהה את השפעת הפולמוס על הצורך לחדד את הגישה הפשטנית.
- גישה נוספת המובאת על ידי אברהם גרוסמן היא השפעתה של המורשה התרבותית של ארצות האסלאם, והמחקר הפילולוגי שם, שלמעשה השפיע על העולם היהודי בכללותו. בארצות אלו נוצרה פרשנות פשטנית שנדדה אף לשאר העולם היהודי. גם גישה זו מזהה את ראשית התהליך בעולם היהודי.
- גישות אלו רואות בדמיון בין הנוצרים ליהודים "תגובות שרשרת" כאשר תופעת פרשנות הפשט התרחשה בעולם היהודי, מסיבות שונות ועברה אף לעולם הנוצרי. חוקרים שונים ציינו לכך שגישות אלו, מתעלמות, במידה מסוימת, מכך שהתפתחויות תרבותיות (ובתוכם זו של תושבי צרפת במאה ה-12 לספה"נ) מתרחשות כחלק מהעולם התרבותי הכולל של התקופה, וכן יש בהם התעלמות מניסיון לתת לתופעת השינוי הכללית מסגרת אחת, אף שהשינוי מתרחש במסגרת אחת. כך יש הרואים ברנסאנס של המאה ה-12 לספה"נ[14], תופעה אחת שהובילה לביטוי זהה (פרשנות הפשט) בחברות שונות (יהודית ונוצרית); כאשר ביטויי הרנסאנס מתבטאים בפרשנות המקראית, בחידוש (דרכי מחשבה חדשנות), בחיפוש אחר טקסטים טובים יותר, בביקורת על הסמכות, ברדיפה אחר הידע והתעקשות על עיצוב הישן והחדש, ואף ביצירתיות המדהימה; וכך הרנסאנס הכללי התבטא אף בפרשנות המקראית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בפשש"מ |
- עדין שטיינזלץ, פשוטו של מקרא, דעות כ', תשכ"ב
- אליאב שוחטמן, פשט ודרש בפרשנות המקרא, פרשת השבוע - פרשת קדושים 317, תשס"ח
- שלמה מנורה, פשט והגיון במקרא, שמעתין.
הערות שוליים
- ^ רק לציין שחז"ל שחיו לפני כ- 1800 שנה היו הרבה יותר קרובים לאירועים המתוארים בתנ"ך (כ-1400 שנה מיציאת מצרים וכ- 500 שנה מגלות בבל) ממה שהחוקרים כיום קרובים לחז"ל עצמם..
- ^ (ספרא בחוקותי ח יב)
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א': "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"; ובהקדמת הרמב"ם למשנה תורה: "נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן... ומשה רבינו מפי הגבורה, נמצא שכולם מה' אלהי ישראל".
- ^ כפי שכתב מגדולי הפרשנים - הרמב"ן בביאורו על התורה
- ^ הרב מנחם מנדל כשר הרחיב על הנושא בכמה מספריו, שצורפו למהדורות השונות של ספרו "תורה שלמה".
- ^ יש מדרשי אגדה הרבה ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו. (איכה א א)
- ^ ומדרש רבותינו .... אך פשוטו כמו שפירשתי למעלה, ואין רצוני לכתוב בספר זה שום מדרש שלפי מדרשו רצוף ספר בפני עצמו והרוצה לקרות בו קורא.(שמואל א א) שאין לנו מידה טובה במקרא יותר מפשוטו. (ישעיהו ה ח-י)
- ^ אלה תולדות יעקב. ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל, והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמ' במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שני וגרסי' כולה תלמודא ולא הוי ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים... אלה תולדות.. (ראשית פרשת וישב)
- ^ לדוגמה יוסף בכור שור על בראשית כח,12; המתאר עליית מלאכים כדבר שהתרחש בחלום.
- ^ לדוגמה פרוש רשב"ם לבראשית מט,10 ושמות כ,13 בהבאת הוולגטה.
- ^ לדוגמה פירושו לבראשית מט,10 וליואל א,15.
- ^ מבוא לפירושו לספר ויקרא.
- ^ לדוגמה, אנדריאס במבוא לספר ויקרא ובפירושו לישעיה נא, 5
- ^ כינוי ההיסטוריונים לתנועה תרבותית חדשנית, סביב שנת 1100 לספה"נ, שמרכזה היה בצרפת הצפונית והתבטאה בתחומים רבים של היצירה התרבותית.