צידון
ערך זה עוסק בעיר בלבנון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו  | |
| העיר החדשה בצידון | |
| מדינה |
 לבנון |
|---|---|
| מחוז | מחוז דרום לבנון |
| נפה | נפת צידון |
| תאריך ייסוד | המאה ה-14 לפני הספירה |
| שטח | 7 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 80,000 |
| ‑ במטרופולין | 266,000 |
| קואורדינטות | 33°33′39″N 35°22′19″E / 33.560833°N 35.371944°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
צִידוֹן (בערבית: صيدﺍ, צַיְדָא) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ-48 קילומטר מדרום לביירות וכ-40 קילומטר מצפון לצור. האוכלוסייה, במטרופולין, מונה כ-250 אלף תושבים, רובם מוסלמים שיעים, וחלקם סונים או נוצרים.
העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.
היסטוריה
צידון נזכרת לראשונה בסביבות המאה ה-14 לפני הספירה, ולאחר מכן בתנ"ך. בסוף האלף הראשון לפנה"ס הייתה צידון אחת מהערים הפיניקיות החשובות, מסחרה של צידון התפשט לערי החוף של הים התיכון, אך מאוחר יותר איבדה את הבכורה בפיניקיה לצור.
עם עליית ממלכת אשור, הכניע שלמנאסר את העיר הסמוכה צור ונעזר בצי האניות של צידון מאוחר יותר מרדה גם צידון באשור, הוחרבה על ידי סנחריב יחד עם ממלכת ישראל, והובאו אליה עמים מארצות כבושות אחרות, סביב 600 לפנה"ס מרדה צידון יחד עם צדקיהו מלך יהודה ונחרבה על ידי נבוכדנאצר. ולאחר מכן, העיר נכבשה על ידי הקיסרות הרומית. בימי בית שני התקיימה בה קהילה יהודית קטנה.
בימי הביניים נכבשה העיר על ידי הערבים והצלבנים. ב-4 בדצמבר 1110 צידון נכבשה על ידי המלך בלדווין הראשון, מלך ירושלים והמלך הנורווגי סיגורד הראשון. צלאח א-דין כבש אותה מידי הצלבנים בשנת 1187, אבל צלבנים גרמנים החזירו אותה לשליטה נוצרית במסע הצלב של שנת 1197. צידון נשארה מעוז צלבני חשוב עד שלבסוף נהרסה על ידי הערבים ב-1249. בשנת 1260 הגיעו המונגולים אל העיר ומפקדם קיטבוקה שלח כוח קטן לקבל פיצויים מהעיר, ז'וליין דה גרנייה שהיה אז נסיך צלבני ושלט על העיר ועל הבופור השתלט על הכוח המונגולי, בתגובה הרס קיטבוקה את העיר. עם זאת ניתן לראות את החומה שהוקמה בעיר בימי הצלבנים וכן את מבצר הים, מצודה צלבנית היושבת על אחד האיים הסמוכים לעיר.
בעת החדשה נכללה צידון במדינת לבנון. בעקבות מלחמת העצמאות ברחו אליה פליטים פלסטינים. העיר נכללה באזורי הלוחמה במלחמת האזרחים בלבנון ובמלחמת לבנון הראשונה.
יהדות צידון
הנוסע בנימין מטודילה (1170-1168) מספר על קהילה יהודית קטנה בצידון, כעשרים יהודים. במאה ה-16 ועד המאה ה-19 דיווחו נוסעים נוצרים על קהילה יהודית ולה בית כנסת.[1] על פי מפקד מונטיפיורי ב-1839, מנתה הקהילה היהודית 300 נפש. הכומר האנגלי וודקוק (W. J. Woodcock) תיאר את הנשים היהודיות בצידון: "רבות מן הנשים חובשות שביסים גבוהים ונוצה שחורה או גדיל יורד להן משני צדי הפנים בדומה לאלו שבדמשק. וראיתי מהן רבות שהן יפות-תואר ביותר".[2]
בתקופת המנדט הצרפתי בלבנון, בשנות ה-30 של המאה ה-20, פעלה בצידון קהילה יהודית משגשגת של כ-3,000 איש. לאחר תחילת מלחמת האזרחים בלבנון, מ-1975, עזבו מרבית היהודים את העיר. בית הכנסת צידון, אחד העתיקים בעולם, נזנח, וכך גם בית הקברות היהודי בעיר.
גלריה
מבצר הים בנמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.
החוף נמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:צידון |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צידון |
הערות שוליים
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 96, 285, 347, 365, 383, 393, 503, 514.
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 580, הערה 38.