אשור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת מסופוטמיה

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה מדור הפלגה ועד לסוף המאה ה-7 לפנה"ס עת נפלה לידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון ששמה ניתן לה על שם האליל השומרי אשור, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה, וניתן לחלק את תולדותיה למספר תקופות: ראשיתה של אשור הייתה התקופה בה התגבשה עיר מדינה, תקופת אשור הקדומה בה התפתחה העיר להיות מרכז למסחר ארוך טווח עם אנאטוליה שבטורקיה של היום, התקופה האשורית התיכונה - האימפריה בה התרחבה ממלכת אשור ויסדה את האימפריה הראשונה, והאימפריה האשורית החדשה בה התרחבה האימפריה האשורית בכל רחבי המזרח התיכון והגיע למצרים ומזרח אנטוליה.

היסטוריה של אשור

ראשיתה של אשור (דור הפלגה)

ההיסטוריה של העם האשורי משתרעת על פני אלפי שנים. האזור בו ישב העם היה מצומצם והתרכז בעמק החידקל העליון. דרך אזור זה עברו דרכי מסחר חשובות ממזרח למערב ומדרום מזרח לצפון מערב. מצבו הגאוגרפי של האזור חשף אותו לפלישות של עמים מכל הכיוונים. עריהם החשובות, אשור, נינוה וארבאלו, יושבו החל מהמבול. האשורים היו עם שמקורותיו מגוונים. העם שמקורו מהאזור - הסֻבָּרְטוּ התערבב עם פולשים שמיים מצפון מערב (כולל האמורים) ועם שׁוּמֶרִים ואכדים מדרום מזרח. שפתם הקדומה הייתה אשורית עתיקה שהיא שפה שמית - אכדית בניב אשורי.

אין נתונים היסטוריים וארכאולוגיים רבים על ראשיתה של אשור. חפירות ארכאולוגיות שנערכו מוכיחות כי עד מהרה הפכו היישובים הקדומים לערים מאורגנות היטב. בפני התושבים המקומיים עמדו אתגרים דמוגרפיים ואקלימיים. פלישות חוזרות ונשנות של עמים זרים לתוך מסופוטמיה וחורף קשה השפיעו על אופיו של העם והפכו אתו לחיוני וקשה עורף. הארץ, שכונתה בימי קדם סֻבָּרְטוּ, הייתה מורכבת מערים ששכנו לגדות נהרות מסופוטמיה. בערים שלטו בימי קדם האִשְשָקוּ, הם משנים למלך או כהנים. עם נפילת ערי המדינה השומריות ועלייתה של האימפריה הראשונה בהיסטוריה האנושית, היא אכד, סופחה הארץ לאימפריה האכדית, לאחר מכן עלתה שושלת אור השלישית, והקימה אימפריה שכללה את האזור. שלטון אור III היה שומרי והשאיר את חותמו באזור. עם קריסתה של האימפריה של אור III הפכו הערים באזור לערי- מדינה. בעיר אשור עלה לשלטון פּוּזֻר־אשור הראשון שהיה כנראה המושל האחרון של אור III. שושלת פּוּזֻר־אשור שלטה כ־200 שנים.

אשור הקדומה (עד אמצע המאה החמישית לאלף השלישי)

ערך מורחב – הסחר האשורי באשור הקדומה עם המושבות האשוריות באנטוליה

השחרור מהאימפריה של אור III גרם להיווצרות של מבנה פוליטי מיוחד באשור. האשורים הקימו ארגונים פוליטיים כמו: אספת תושבים, מועצת הזקנים עם המלך בראש, פקיד נבחר לניהול העניינים האזרחיים והכלכליים (שנקרא לימום - אפונים), מינהל של פקידים ומערכת חוקים ובתי משפט. המלך היה ראשון בין שווים ועמד בראש המערכת הדתית והביטחונית. המלכים הראשונים ביססו את מעמד העיר כמרכז סחר אזורי עם המזרח (איראן של היום), הדרום (בבל) והצפון (אנטוליה). הם חתמו על הסכמים עם מלכים רבים בדרכי המסחר והיעדים. ההסכמים איפשרו הקמת מושבות עצמאיות בערי המסחר. באנטוליה הם בנו כארבעים מושבות. המושבה הראשית (נקראה בפי האשורים כרום (Karum)) הייתה כנש (Kanesh) העתיקה הנמצאת היום במזרח אנטוליה בסמוך לכפר קילטפה הנמצאת ליד העיר הגדולה קייסרי (של היום). הסוחרים האשורים שלחו בדים ובדיל לתעשיית הנחושת באנטוליה בשיירות חמורים למרחק של למעלה מ-1000 ק"מ. בתמורה לכך קיבלו זהב וכסף שהוחזרו לאשור. התקופה הייתה ימי פריחה ושגשוג של העיר-מדינה אשור. התקופה הראשונה של המסחר הסתיימה בהרס המושבה והפסקת המסחר מסיבות לא ברורות. העדויות על תקופת המסחר האשורי נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בכנש ובמקומות אחרים ובעשרות אלפי מסמכים הכתובים על לוחות חומר בכתב היתדות שנמצאו בארכיונים של הסוחרים.

תקופה חדשה הסתמנה בימי הפלישה האמורית למסופוטמיה. שַמְשִי-אַדַד הראשון, אמורי שהקים אימפריה בצפון מסופוטמיה והוריד את מלך ארישום השני מכס המלכות כבש את ערי אשור. הוא קבע את בירתו בעיר שובת אנליל. הוא הרבה לתאר את כיבושיו שנמתחו מעילם הרחוקה ועד לים התיכון. המסחר עם אנטוליה התחדש בימיו. יש הטוענים כי שמשי-אדד בז לאשורים ונוהגיהם, והיה שנוא על העם. עדיין, המלך הקים ממלכה וסיפק לאשורים מבנה ביורוקרטי לניהולה. בימי יורשו אשמי דגן הראשון החלה הממלכה מתפוררת ונפלה לידיו של חמורבי, מלכה הידוע של בבל. במאתיים השנים הבאות נפלה אשור לתוהו-ובוהו גמור (נקראת בספרות תקופת החושך). המלכים שעלו לשלטון צוינו ברשימות (לוח חורסאבד) כ"בנו של בן בלי שם". באותה תקופה היו פלישות של גדודים פראיים וחורים. אשור הצטמצמה לאזורי השפעה מוגבלים סביב לערים ספורות ובהם אשור העיר עצמה, נינוה, נימרוד, ארבאלו והשטחים שהקיפו את הערים הללו. לבסוף נשתעבדה אשור להאנילגלבאט (מיתני) בימיו של סאושטטר.

במאה החמשית לאלף השלישי הייתה השפעה מצרית באזור הסהר הפורה. בימיו של תחותימס השלישי, אשור הייתה אחת ממדינות רבות שהעלו מינחות לאימפריה המצרית, וממכתבי אל-עמארנה ניתן להסיק, כי באותם הימים התקימו קשרים כלכליים (חילופי מתנות) בין מדינות האזור ומצרים. יתר על כן, בימים הללו עמדו המלכים האשוריים פוזור-אשור השלישי ואשור-בל-ניששו במעמד השווה לזה של מלכי בבל, ואף הגיעו לכדי הסכמות טריטוריאליות עם ממלכת בבל השכנה.

תקופת אשור התיכונה - האימפריה (עד סוף המאה העשירית לאלף השלישי)

אשור-אֻבַּלִּיט הראשון פתח במרד גלוי ומוצלח נגד טושרטש מלכה של מיתני, הממלכה החורית אשר דיכאה את אשור. מרידתו עלתה למיתנים באדמות רבות, והקנתה למלך תארים נכבדים. מספר שנים מאוחר יותר, קריזאלו השני, מלך בבל, פתח במעשי איבה כלפי אשור ולבסוף נפגש את בל-ניררי, יורשו של אשור-אבליט, בשדה הקרב. קריזאלו נחל תבוסה קשה, וחלקה הצפוני של בבל סופח לממלכה האשורית. את בל-ניררי ירש פודי-אילו שעמד בראש מפעלי בניה רבים בשטחים הכבושים, ואותו ירש אריק-דן-אילי שניהל מלחמה כנגד שבטי האכלמו.

ברם, השגי יורשיו המוקדמים של אשור-אובליט אינם משתווים לאילו של יורשיו המאוחרים יותר, ובראשם אַדַד-נִירָרִי הראשון בראשית המאה השביעית לאלף השלישי. מלך זה הביס את המלך הכשדי של בבל, נזי-מרוטש, ובכך הרחיב את גבולות ממלכתו על חשבון בבל המוכנעת. כמו כן, המלך פנה מערבה והכניע את מיתני למעמד ואסליות, לאחר שניצח את שטוארה הראשון וּואסאשטה יורשו. ניצחונות אלו לוו בהפסדים טריטוריאליים לטובת האימפריה החיתית, אך כיבושיו אפשרו לו לבסס ממלכה חזקה ומגובשת בעלת יכולת הגנה עצמית, בעיקר מפני שבטי ההרים. כוחו הגדול הקנה לו את השם "מלך המלכים", והוא היה מראשוני המלכים שתיארו את מלחמותיהם כהתגשמות של רצון אלוקי (במשמעות אלילית כמובן), ופנה לחיזוק גבולות ממלכתו. עם מות אביו, התמנה שַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון למלך. צבאותיו הביסו סופית את מיתניה וסיפחו אותה לאשור. כמו כן כבש המלך את דרום ארמניה, את אזור הרי הזגרוס, את אדמות הארמים שהתגוררו במסופוטמיה המערבית ואת ארץ מוסרי שבחצי האי ערב.

את שַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון ירש תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון, נאבק בחתים בסוף המאה השביעית לאלף השלישי והגיב למרידה בבלית בהשמדת מקדשי העיר. צעדיו הביאו למלחמת אזרחים שהוציאה את המדינה מאיזונה ואחר מספר תבוסות קשות לאורך השנים חזרה בבל לכוחה. האשורים מאסו בו עוד יותר עקב העדרו מן הממלכה ושהותו הממושכת בבבל, ולבסוף אצילים אשוריים ובנו, אשור-נצירפל, שמו לו מצור בעירו ורצחוהו בסוף המאה השביעית לאלף השלישי. אך עם מות המלך החדש, אשור-נצירפל, התפוררה הממלכה כליל. אשור-נררה ונבוודאיאן מלכו אחריו, אך אין בידינו מידע עליהם. לקראת המאה השמינית לאלף השלישי נשלטה אשור בידי בל-קודור-אוסור, ומאוחר יותר בידי ניניב-פלאשרה, שני מלכים שהנחילו תבוסה קשה לאשורים שהצליחו להחזיר את מרבית שטחה של הממלכה הבבלית, ואף לכפוף את אשור לה. את האחרון ירש אַשוּר-דַן הראשון שהצליח להנחיל לבבלים תבוסה קלה, ולהשתחרר ולו במעט מעולם. אותו ירש אשור-רש-אישי שפתח גם הוא במערכות צבאיות כנגד הבבלים, מערכות שנסתכמו בניצחון על נבוכדנצר הראשון. בנוסף לכך, המלך הכניע ממלכות שכנות נוספות וכך הוריש לבנו, תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון, בסיס לכיבושיו הרבים.

תגלת פלאסר הראשון היה מגדולי מלכי אשור. תחתיו השיגה הממלכה כוח צבאי, כיבושים ועושר רב שלא נראה כמותו זה מאות שנים. לידינו הגיעו ארבעה לוחות המתעדים את כל מסעותיו הצבאיים של מלך זה, תיעוד מקיף ביותר שמספר אודות כיבושן והכנעתן של 42 מדינות וחבלי ארץ. בין השאר, כיבושיו הגיעו עד לבבל במזרח ועד לים התיכון במערב, סוריה הצפונית, פיניקיה והארמים הוכנעו במערכותיו. הוא יזם מפעלי בניה רבים, ביניהם מקדשים וארמונות. בתקופתו נהנתה אשור מיציבות ועוצמה מדינית וצבאית.

אך כפי שקרה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה האשורית, עם מותו איבדה הממלכה מכוחה ושטחיה, עד למצב שבו הוכרחה לכרות בריתות ולחתום על הסכמי שלום עם בבל. דברים אלה התרחשו בימי אשור-בל-קלה ושמשי-אדד. יתר על כן, בימיו של אַשוּר-רַבִּי השני בחצי הראשון של ה-מאה העשירית לאלף השלישי, פלשו הארמים לחלקה הצפוני של אשור, כנראה תחת הנהגתו של הֲדַדְעֶזֶר. שנים מאוחר יותר, בימיו של תגלת פילאסר השני, נפלה אשור למצב של חוסר אונים צבאי, פוליטי וכלכלי. שטחיה החליפו ידיים, והשבטים הארמים חצו את החידקל בימי תגלת פלאסר השני בחצי השני של ה-מאה העשירית לאלף השלישי ללא התנגדות ממשית. עם הדיפת הארמים ניתן לאשור הזמן להתארגן מחדש ולהרחיב את שטחיה, מגמה שהחלה בימיו של אַשוּר-דַן השני, הראשון שבמלכי האימפריה האשורית החדשה.

האימפריה החדשה (עד סוף המאה השלישית לאלף הרביעי)

בניסיון להציל את אשור אחר שנים ארוכות של שפל וכישלון, הנהיגו אשור-דן השני ובנו ויורשו אַדַד־נִירָרִי השני מגמת שיקום הממלכה שהחלה בהרחבת המשק החקלאי, גידול סוסים לצורכי מלחמה, מאבק ממוקד בממלכות ארמיות קטנות וארגון המנהל הפנימי באשור. בכך, יצבו המלכים את אשור על כלכלתה, כוחה הצבאי והטריטוריה שבידיה. תּוּכּוּלְתִּי־נִינוּרְתַ השני הצליח במסעותיו הצבאיים נגד ארץ נָאִירִי, הרחיב את אוכלוסיית אשור וזכה בשלל של סוסים רבים.

ימיו של אַשוּרנַצִירפַּל השני במאה התשיעית לאלף השלישי, ראו חזרה זמנית לגאווה האשורית, נוכח ההצלחות הצבאיות הרבות וחזרתה של אשור למעמד רם במסופוטמיה. כיבושיו הוסיפו לדחוק את הממלכות הארמיות, ומתחו את גבולות אשור לפרת ולים התיכון כבימי תגלת פלאסר הראשון. אשורנצירפל פתח במפעל בנייה גדול בנִמְרוּד (כָּלָח), בירתו החדשה. האלימות הרבה שהפגין בכיבושיו לא נראתה באף מלך אשורי אחר; בתיאורו את ניצחונותיו הפגין טרור סאדיסטי מבעית:

"שבויים רבים מביניהם שרפתי באש ... לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העינים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים... את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש.

תגלת פלאסר השלישי, מייסד האימפריה האשורית החדשה

את אשורנצירפל ירש שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי, אף הוא מלך חזק. עיקר עיסוקו היה באיחוד מחדש של מסופוטמיה הצפונית וסוריה תחת אשור. בימיו נערך קרב קרקר הגדול בין ברית מלכים מקומיים לאשורים באמצע המאה התשיעית לאלף השלישי. תוצאת הקרב לא הייתה החלטית, ונראה שמדובר בניצחון פירוס אשורי. בין מנהיגי הברית היה אחאב, מלך ישראל. מבין החשובות שברשומות האשוריות, האובליסק השחור, תיארה את היחלשות דמשק ואת מעמד הוואסליות של ממלכת ישראל בימי יהוא.

הצלחות אלו של שלמנאסר נהדפו בכוח מרידת בנו אשור-דן-אפלי בחצי השני של המאה התשיעית לאלף השלישי. במשך מספר שנים התרחשה מלחמת אזרחים מייגעת בין הבן המורד ליורש הלגיטימי, שמשי-אדד החמישי. בתקופה זאת נחלשה אשור, ורק בסוף המאה התשיעית לאלף השלישי, בימי אדד-ניררי השלישי חזרה להיאבק בדמשק ובבבל. כמו כן, בימיו חלה התחזקות מצד ממלכת אוררטו, אשר גרמה להיחלשות אשור. מגמת ההחלשות נמשכה בחצי הראשון של המאה השמינית לאלף השלישי בתקופת המלכים: שלמנסר השלישי, אשור-דן השלישי ואשור-ניררי החמישי.

שלב חדש נפתח בהיסטוריה האשורית באמצע המאה השמינית לאלף השלישי, עם עלייתו של תיגלת-פלאסר השלישי. הוא היה איש צבא שלא היה משויך לשושלת המלכותית שעלה לכס המלוכה האשורי. הוא הציב לעצמו את כיבוש בבל וריסון הכשדים כמטרה ראשונית. מאוחר יותר, פנה להענשת אוררטו. לחם בסוריה. ארפד הייתה הראשונה ליפול לידיו, ודמשק האחרונה. לאחר מכן פלש המלך האשורי לפלשת והכניע את יושביה ועריה החזקות, בהן עזה. תוך זמן קצר באה גם פלישת המלך לממלכת ישראל; חבלי ארץ רבים עברו לידי אשור, ומס הוטל על מנחם בן גדי, מלך ישראל. בהתאם לתנ"ך, דמשק נפלה אחר בקשת אחז, מלך יהודה, שניהל מלחמה נגדה ונגד ישראל. דרישת אחז נתלוותה בהשתעבדות לאשור, וכך למעשה איבדו שתי הממלכות העבריות את עצמאותן. אחר מסעו המוצלח לישראל, נטש את מנהג הקדם להמליך על בבל מלך מקומי משועבד, ולקח לעצמו את התואר. תגלת פלאסר עשה רבות לארגונה של האימפריה האשורית במגוון מישורים. החשוב בהם היה המישור הצבאי. הרפורמות שערך בצבא אשור היו מרחיקות לכת ועמדו על הקמת צבא־קבע משוכלל. נשקיו וכליו הותאמו ושונו פעמים רבות בהתאם לצורך הלחימה, והבסיס לשלטון האשורי בפרובינציות הרבות הפך לזה הצבאי. שיטה חדישה לטיפול בהתקוממיות אזוריות שהוצגה בימיו הייתה ההגליה הדו־סטרית של עמי האזור.

תיגלת פלאסר השלישי נפטר בסוף המאה השניה לאלף הרביעי, וירש אותו שלמנאסר החמישי. מעט ידוע על אודות שלטונו, אולם ידוע שהמלך ארגן את האימפריה האשורית על פרובינציותיה והחליף מלכים מרדניים במושלים אשוריים נאמנים. עדיין, בימיו התרחשה המרידה הישראלית תחת הושע בן אלה, שקשר עם מצרים נגד אשור. משום כך, פלש שלמנאסר לסוריה וישראל ושם מצור לשומרון, בירת ממלכת ישראל. אפשר שהמלך נפטר בזמן המצור, או שהודח לטובת שר צבאו, התַרְתָן, סרגון השני. בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע מי למעשה סיים את כיבוש שומרון. בעוד התנ"ך לא מפרט מי החריב את העיר, הרשומות האשוריות קובעות את סרגון ככובש העיר.

השושלת הסרגונידית

סרגון השני ונכבד

משהומלך סרגון השני. הוא המשיך במצור העיר שומרון וכבש אותה. הוא הגלה את האוכלוסייה הישראלית למסופוטמיה (ארם נהרים הצפונית ולמדי המערבית). אחרי זה פלש לארמניה והחריב את אוררטו. שליט של הכשדים בשם מֵרְדוֹךְ־בַלְדַן עמד בראש מרד נגדו שנמשך כל ימי שלטונו ורק בסוף שלטונו שבר את המרד וכבש את בבל. הוא בנה בירה נוספת סמוך לנינוה בשם דוּר שָׁרוּכּין ("מצודת סרגון").

סרגון נהרג בקרב, ובנו סנחריב ירש את הכתר האשורי בסוף המאה השמינית לאלף השלישי. סנחריב פיאר את בירתו נינוה והעביד רבים בבנייתה. המערכה הצבאית הראשונה שלו הייתה בבל, היכן שמרודך־בלדן חזר לכוח בחסות העילמים. לאחר מספר ניצחונות באזור פנה לדיכוי מרד נוסף ביהודה, שנגמר בנס שמלאך ה' השמיד את צבא אשור (מלכים ב' י"ט, לה). מאוחר יותר, פנה להשמדת כוחו של מרדוך־בלדן, אולם הכעיס את העילמים; צבאות עילם ואשור נפגשו בשדה הקרב, ואף על פי ששני הצדדים זקפו את הקרב כניצחון, כיבוש בבל והחרבתה בידי סנחריב בחלוף מספר חודשים מרמזת על ניצחון אשורי. סנחריב שהעדיף את בנו הצעיר אסרחדון כיורש עצר, על פני בנו הבכור, מצא את מותו בהתנקשות מצד בניו.

את סנחריב ירש אסרחדון, מבניו שלא היו מעורבים ברצח. אסרחדון היה מושל בבל תחת אביו. כמלך, הוא מיד פתח בשחזורה של בבל והפכהּ לבירתו. כן, השתלט על חלקים במדי וצפון ערב שאבדו בימי אביו, ונאבק בעילמים. גם בפניקים נאבק, בייחוד בעיר צידון, שאותה הביס ובזז. את צור הביא תחת להשפעתו בחוזה שלום. הגורם למאבקו בפיניקים היה בריתם עם מצרים נגד אשור. ברית זאת, כנראה, עודדה אותו לצאת למלחמתו במצרים – הישגו העיקרי. פלישתו הראשונה כנראה כשלה. פלישה מאוחרת יותר הצליחה, אולם לא הביאה לכיבוש מוחלט או שהביאה להתמרדות מקומית. מכל מקום, בזמן פלישתו השלישית מת המלך. בימיו נאבקה אשור גם באוררטו ודילמון. אסרחדון הביא את האימפריה לשיא גודלה. בתקופת שלטונו, שימשה אמו נקיה-זכותו כיועצת למלך והייתה לה השפעה על השלטון. אסרחדון כאביו, העדיף את בנו הצעיר אשורבניפל, על פני בנו המבוגר יותר שמש-שום-אוכין, אותו ייעד להיות מלך בבל, שהייתה באותה עת מדינה וסאלית.

אשורבניפל בן אסרחדון, אחרון מלכי אשור החזקים, ירש את אביו. ראשית המשיך אשורבניפל את מסעות אביו מצרימה. כדי לבסס את שליטתו במצרים שׂם עליה מלך וסאל, אך לאחר מספר שנים היה הוואסל חזק דיו כדי להכריז על עצמאות ללא תגובה הולמת מאשור. אחיו שמש-שום-אוכין שראה את עצמו כיורש הלגיטימי, מרד בו. אשורבניפל נאבק בו, ולאחר שכבש את אשור שמש-שו-אוכין התאבד. אשורבניפל עודד את האמנות והתרבות האשורית, ואף בנה את ספריית אשורבניפל בנינוה. ואולם עם מותו חלה התפוררות מהירה של האימפריה האשורית.

לאחר מותו של אשורבניפל התערער מצבה של אשור בעקבות מאבקי ירושה. יורשו של אשורבניפל היה בנו אשור-אתיל-אילני מלך ארבע שנים. לאחריו מלך אחיו סין-שר-אישכון. הוא סבל ממרידות של שרי צבא בצבו במיוחד סין-שום-לישיר שהצליח למלוך על בבל במשך שלושה חודשים. מאבקי הירושה החלישו את אשור. ונבופלאסר שהיה ממוצא כשדי ניצל את ההזדמנות כבש את בבל וישב על כס המלוכה הבבלי. לאחר מכן הוא כרת ברית עם כסרכסס הראשון ממדי, הם עלו צפונה וכבשו את העיר אשור, נמרוד והחריבו את נינוה, ואשור נפלה. מצביא שעלה למלוכה בשם אַשוּר-אֻבַּלִיט השני, בסיוע פרעה נכֹה השני, הצליח לשמר את הכוח האשורי בחרן למשך מספר שנים נוספות, ולאחר שהובסו בקרב שם כנגד הצבא הבבלי, פסקה אשור להתקיים כאומה עצמאית.

לאחר התפוררות האימפריה

לאחר תבוסת אשור לצבאות בבל ומדי היא פסקה להיות מדינה עצמאית. אשור העיר נהרסה עד היסוד ב-614 ונינוה בשנת 612 לפנה"ס. רוב אשור נשלטה על ידי בבל עד 539 לפנה"ס. משנה זו הייתה אשור חלק מהאימפריה הפרסית עד 330 לפנה"ס. במשך תקופה זו הייתה פריחה חקלאית באשור, והאשורים היו גורם מרכזי בצבא הפרסי. השפה הארמית - שפת האימפריה האשורית הייתה שפת האימפריה הפרסית במשך 200 שנה. הערים נינוה ואשור לא ניבנו מחדש במשך מאות שנים. האזור נכבש על ידי אלכסנדר מוקדון והיוונים שבשו את השם אשור - לסוריה. בתחילה התייחס השם לכול השטח בצפון מסופוטמיה, מזרח טורקיה וסוריה של ימינו, אולם, לאחר מכן התייחס בעיקר לשטח ארם הקדמונית - סוריה של ימינו. בשנת 150 לפנה"ס היה האזור בשליטת הפרתים שקראו לו אתורה (Athura). בתקופה זו הייתה התאוששות בעיר אשור והוקמו בה מקדשים אשוריים. ב-116 לספירה כבש טריאנוס את האזור והקים את הפרובינציה של אשור. בין המאות הראשונה והשלישית לספירה הפכו התושבים לנוצרים. בשנת 226 לספירה כבשו הפרסים את האזור. בתקופתם נודע האזור בשם אשוריסטאן. האזור הפך להיות מרכז הכנסייה של המזרח (היום הכנסייה האשורית של המזרח). העיר אשור פרחה והיו עדיין בעיר מקדשים לאל אשור. אחרי הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה אשור התפוררה כיחידה פוליטית. למרות תהפוכות הגורל וסכנת ההתבוללות, הצליחו האשורים בשימור זהותם הייחודית, בני הקהילה האשורית חיים בעיקר בצפון עיראק, והיא נבדלת משכניה הערבים, הכורדים והטורקמנים על־פי מסורותיה, דתהּ הנוצרית ושפתה המשתייכת לניב הארמי.

אשור בתנ"ך ובמקורות מקבילים

האזכור התנ"כי להקמת אשור היווה תעלומה לחוקרי התנ"ך זה שנים רבות, בקטע המתאר את התפשטות מלכותו של נמרוד, מובאים הפסוקים הבאים.

"וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי ה'; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי ה'. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר; וַיִּבֶן, אֶת-נִינְוֵה, וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת-כָּלַח. וְאֶת-רֶסֶן, בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח--הִוא, הָעִיר הַגְּדֹלָה"

אולם פסוק זה הוא דו משמעי, ניתן לפרשו שנמרוד התפשט אשורה ובנה שם את עריו, וניתן גם לפרשו שאשור המוזכר בהמשך כבנו של שם בן נח (”בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם”[1]), הוא זה שעזב את נמרוד וייסד את הממלכה האשורית, והיא קרויה על שמו.

יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים, נטה לפרש זאת כמו האפשרות השנייה (שאשור בנו של שם בן נח הוא אבי האומה האשורית):

אשור ייסד את עיר נינוס וקרא לנתיניו, שעשו חייל רב, אשורים על שמו.

יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, אברהם שליט, "מסדה"

(לפרשנים נוספים, ראו בהרחבה בערך אשור),

בספר בראשית מופיע עוד אזכור אודות מקור האשורים, ”וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים”[2]. אולם מרבית החוקרים דחו את הכתוב בטענה שמדובר באשורים אחרים. (ואף בקרב הפרשנות המסורתית אין הסכמה האם בני דדן היו מייסדי האומה האשורית).

בספר מלכים מסופר כי האימפריה האשורית מתחילה להוות גורם משמעותי באזורנו ולגבות מס בימי מנחם בן גדי, שמלך על ממלכת ישראל בשנים 747/6 עד 737/6 לפנה"ס:

"...בָּא פוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, עַל-הָאָרֶץ, וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל, אֶלֶף כִּכַּר-כָּסֶף--לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ, לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ. כ וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת-הַכֶּסֶף עַל-יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד; וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא-עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ.."

לאחר מספר שנים, בימי פקח בן רמליהו (735/4 עד 733/2 לפנה"ס), תגלת פלאסר מלך אשור מתחיל בתהליך הדרגתי של הגליית חלק מערי ישראל:

"בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם, אַשּׁוּרָה.."

בפרק הבא, מסופרת עלילה דרמטית מאותה תקופה, שבה מלך האימפריה האשורית בא לעזרת אחז, מלך יהודה בשנים 733 עד 727 לפנה"ס, במלחמת אחים בין יהודה לישראל, בשיתוף ארם:

"אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה; וַיָּצֻרוּ עַל-אָחָז, וְלֹא יָכְלו לְהִלָּחֵם. בָּעֵת הַהִיא, הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם אֶת-אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת-הַיְּהוּדִים, מֵאֵילוֹת; וארמים (וַאֲדֹמִים), בָּאוּ אֵילַת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל-תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי; עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ-אֲרָם, וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי. וַיִּקַּח אָחָז אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה', וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ-אַשּׁוּר שֹׁחַד. וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל-דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ, וַיַּגְלֶהָ קִירָה; וְאֶת-רְצִין, הֵמִית."

בפרק הבא, המלך האשורי החדש, שלמנאסר החמישי (727 לפנה"ס-722 לפנה"ס) מגלה שהושע מלך ישראל מתכנן מרד כנגדו ואף פנה לעזרת מצרים. שלמנאסר פולש לישראל, צר על שומרון, כובש אותה, ומתחיל את גלות אשור המכונה גם "גלות עשרת השבטים" ובכך מסיים את תפקידה ההיסטורי של ממלכת ישראל:

"עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"

"וַיְהִי בַּשָׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ. וַיִּלְכְּדֻהָ מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה הִיא שְׁנַת תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן. וַיֶּגֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"

מהשוואת הכתוב בספר מלכים בפרקים יז-יח[3] עולה, שמלך אשור עצר את הושע סמוך לתחילת המצור על שומרון, אולם העיר הוסיפה להלחם ונכבשה רק מקץ מצור שנמשך שנתיים. אירוע זה נחשב כנראה לכה חשוב בעיני האשורים עד שהדים ממנו הגיעו גם לכרוניקה הבבלית, שהמעשה היחיד הנזכר בה לגבי מלכות שלמנאסר ה' הוא כיבושה של שומרון (שמראין בלשון הכרוניקה). מהקבלת הנתונים המקראיים עם המקורות האכדיים עולה ששומרון נכבשה ב-722 לפנה"ס, היינו סמוך לסוף מלכותו של שלמנאסר ה'. בכתובות סרגון ב' (722 לפנה"ס-705 לפנה"ס) נמסר שסרגון כבש את שומרון, שתושביה מרדו בו, והוא הגלה ממנה אוכלוסייה רבה והפך אותה לפחווה אשורית. מסתבר, ששומרון נכבשה פעמיים – בידי שלמנאסר ב-722 לפנה"ס, ובידי סרגון ב-720 לפנה"ס. ככל הנראה, עם מותו של שלמנאסר, בסמוך לכיבוש שומרון, נמנע מן השלטונות האשוריים להנהיג את השיטות המנהלתיות שהיו מקובלות לגבי מדינות גרורות שמרדו ונכבשו מחדש - הגליית תושבים וסיפוח הארץ כפחווה לאשור. אלא שעובדה זו נתנה הזדמנות לשומרון לחזור ולמרוד באשור, והפעם במסגרת מרידה רחבת היקף שכללה חלקים נרחבים של האימפריה, ובתוכם ממלכות גרורות אחרות (חמת, ארוד, צמר ועזה) ופחוות (דמשק, ארפד, ואולי גם חדרך). בבבל תפס את הכס מרודך-בלאדן. היקף המרד, ובמיוחד המרידה בבבל, מנע מסרגון להתפנות ולטפל מיד במרידות בסוריה וארץ ישראל, ורק בשנת 720 התפנה לכך. במהלך המסע נכבשה שומרון בשנת 720 לפנה"ס, ומספר גדול של תושביה הוגלה לארץ אשור. שארית חיל הרכב שנותרה בשומרון סופחה לצבאו. וכך נמצא כתוב בשבר כתובת מנסרה של סרגון שנמצא בכלח:

"השומרונים, אשר נדברו עם מלך אחר עוין לי, שלא להמשיך את שעבודם ושלא להעלות מס, עשו מלחמה. בעזרת האלים הגדולים, אדוני, נלחמתי עמם. 27,280 אנשים, יחד עם מרכבותיהם ואלי מבטחם מניתי כשלל. 200 מרכבות גייסתי מתוכם למשמר מלכותי, ואת יתרם הושבתי בתוך ארץ אשור. את שומרון יישבתי מחדש ועשיתיה גדולה משהייתה. אנשי הארצות שנכבשו בידי הבאתי לתוכה. את קציני הפקדתי עליהם כפחה. עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם. המצרים והערבים, ההוד של אשור אדוני הממם ולבם הלם למשמע הזכרת שמי, רפו ידיהם. את הנמל החתום של מצרים פתחתי ואת האשורים והמצרים בללתי אלה עם אלה וגרמתי להם שיסחרו אלה עם אלה."

לא בכתובת זו ולא במקרא נזכר מלך ישראל כלשהו ששלט אז על שומרון, ומסתבר לפיכך שלאחר שהמלך הושע נתפס בידי שלמנאסר לא הומלך מלך אחר על שומרון, וההנהגה בעיר עברה להנהגת הנכבדים ומפקדי הצבא.

הממלכה כולה אורגנה כפחווה אשורית תחת השם סמרינה Samerina, ובראשה הוצב אחד מקציני סרגון כפחה. בכך בא הקץ על ממלכת ישראל לאחר שהתקיימה כ-200 שנה ומעלה.

מלך אשור יישב מחדש את ערי ישראל ומילאם בגולים אחרים ממקומות שונים:

"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"

לאחר כשמונה שנים, בשנת 701 לפנה"ס, עולה שוב מלך אשור, הפעם סנחריב, על חזקיהו מלך יהודה (מלך בשנים 727 עד 698 לפנה"ס) ומתכנן לעשות את אשר עשה לממלכת ישראל שמונה שנים קודם לכן. המרד שאותו מנהיג כנראה חזקיהו, הוא רחב היקף ובו השתתפו ממלכות רבות באזור סוריה וארץ ישראל. במהלך ההכנות למרד כבש חזקיהו את ערי הפלשתים שהתנגדו לו. כדי להכין את ירושלים למצור הצפוי חזקיהו חצב את נקבת השילוח ועיבה את חומת ירושלים באבנים מבתי העיר[4]. המרד נכשל כמעט לחלוטין. סנחריב הכניע את הממלכות המורדות זו אחר זו, כבש את הערים המבוצרות ביהודה - כולל העיר לכיש, וצר על ירושלים. בספר מלכים (בניגוד לישעיהו ובדברי הימים) מסופר שחזקיהו שולח אל סנחריב ממון רב מאוצרות המקדש כשוחד כדי שלא יכבוש את ירושלים. במנסרת שיקגו, כתובת הניצחון של סנחריב בעקבות המסע, מוזכרת כמות דומה מאד של זהב וכסף שנשלחת על ידי חזקיהו כמס (קנס שמשלם המפסיד במלחמה). בסופו של דבר השוחד לא מועיל וצבא אשור צר על ירושלים במצור שסופו הצבאי נראה צפוי לחלוטין. בזמן המצור נשלחים שלושה שרים אשוריים - תרתן, רב סריס ורבשקה, ללוחמה פסיכולוגית במטרה לשכנע את יושבי העיר להיכנע. ישעיהו הנביא מרגיע את חזקיהו ומנבא שסנחריב ישוב לארצו ויומת שם. ואכן חיילי צבא אשור נופלים חלל ללא קרב בלילה אחד, סנחריב חוזר לארצו ובשנת 680 לפנה"ס הוא נרצח על ידי בניו. הינצלותה של ירושלים ממלך אשור, בזמן שכל שאר ערי הארץ נחרבו, והתגשמות נבואתו של ישעיהו, חיזקו את האמונה שה' מגן על ירושלים ועל מקדשו ולא ייתן להם להיפגע. אמונה זו נשארה קיימת בקרב העם במשך שנים רבות, עד אשר בתקופת החורבן, כ-150 שנים מאוחר יותר, ירמיהו הנביא נאבק נגד האומרים "היכל ה'" שטענו שה' לא יפגע במקדשו. לאנשים אלו הוא קרא להיזכר בחורבן משכן שילה[5].

בנוסף לסיפור ההיסטורי, התנ"ך מזכיר את אשור פעמים רבות בנבואות לאחרית הימים, כגון:

"וְיֵט יָדוֹ עַל-צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת-אַשּׁוּר; וְיָשֵׂם אֶת-נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר."

ראו גם

לקריאה נוספת

  • עודד ליפשיץ, הפרק "קץ עידן השלום אשורי", ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל, הוצאת יד בן צבי, 2004, עמ' 28–37
  • הערך: אשור, האנציקלופדיה העברית, כרך 7, 382-359.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אשור בוויקישיתוף

הערות שוליים