NGC 3489
 | |
| NGC 3489 בתמונה של סקר השמיים הדיגיטלי של סלואן (SDSS) | |
| נתוני תצפית | |
|---|---|
| קבוצת כוכבים | אריה |
| מגלה | ויליאם הרשל |
| תאריך גילוי | 8 באפריל 1784 |
| סוג | גלקסיית עדשה |
| בהירות נראית | 10.29[1] |
| סיווג מורפולוגי | SAB(rs)0[2] |
| עלייה ישרה | 11ʰ 00ᵐ 18.5ˢ |
| נטייה | 04.2″ 54′ 13°+ |
| מאפיינים פיזיים | |
| בהירות מוחלטת | 19.36- |
| מרחק[2] |
28,900,000 שנות אור 8,860,681.87 פארסק |
| קוטר | 29,420[2] שנות אור |
| מסה | 2.7×1010[3] ☉M |
| הסחה לאדום |
677[2] ק"מ/שנייה 0.0023 |
NGC 3489 היא גלקסיית עדשה בקבוצת הכוכבים אריה, הנמצאת במרחק של כ-28.9 מיליון שנות אור ממערכת השמש ושייכת לקבוצת אריה I. הגלקסיה נמצאת כ-3.7 מעלות ממערב-דרום-מערב לכוכב θ באריה וכ-12.5 מעלות ממזרח לכוכב הבהיר רגולוס. כ-3.2 מעלות ממערב-דרום-מערב לה נמצאות שלוש הגלקסיות M105, NGC 3384 ו-NGC 3389, ששתי הראשונות הן במרכז תת-קבוצת M96, שמהווה את חלקה המערבי של קבוצת אריה I, וכ-4.7 מעלות ממזרח לה נמצאת "שלישיית אריה" - הגלקסיות M65, M66 ו-NGC 3628, ששייכות לתת-קבוצת M66, שמהווה את חלקה המזרחי של קבוצת אריה I.
היסטוריה
לגלקסיה בהירות מדרגה 10.29 והיא התגלתה ב-8 באפריל 1784 על ידי האסטרונום ויליאם הרשל, וקיבלה את הציון II.101 בקטלוג הערפיליות שפרסם בשנת 1786, כשהיא מתוארת כבהירה למדי, קטנה, ובעלת מרכז בהיר יותר משוליה.[4] בנו, ג'ון הרשל, צפה בה גם כן מספר פעמים ורשם אותה כערפילית מספר 806 בקטלוג הערפיליות שפרסם בשנת 1833, בו הוא תיאר אותה כבהירה מאוד ועם מרכז שמתבהר בפתאומיות, אבל פעם אחת הוא תיאר אותה כקצת מאורכת ופעם אחרת כעגולה.[5] הוא הכניס אותה לקטלוג הכללי של ערפיליות וצבירי כוכבים תחת הציון GC 2276 ובשנת 1888 ג'ון דרייר הכניס אותה לקטלוג הכללי החדש תחת הציון NGC 3489, כשהיא מתוארת כבהירה מאוד, גדולה למדי, מעט מאורכת ועם גרעין בהיר במרכזה.[6]
תכונות
גודלה הזוויתי של NGC 3489 הוא כ-3.5 דקות קשת, שממרחקה שקול לקוטר של קרוב ל-30,000 שנות אור, פחות משליש קוטרו של שביל החלב. מסתה מוערכת בכ-2.7×1010 מסות שמש, כ-5% ממסת שביל החלב, כאשר כ-70% ממנה, כ-1.9×1010 מסות שמש היא מסת הכוכבים שבה,[3] ושאר המסה היא של חומר אפל שטיבו אינו ידוע. נראה שבמרכז הגלקסיה נמצא חור שחור על-מסיבי שמסתו כ-6 מיליון מסות שמש,[7] וייתכן שהוא יוצר גרעין גלקטי פעיל, שכן מרכז הגלקסיה מייצר קרינת X, אך מצד שני לא נמדדת ממנו קרינת רדיו חזקה שמאפיינת את רוב הגלקסיות המכילות גרעין גלקטי פעיל.[8] ניתן להבחין בספקטרום פליטה חזק יחסית של חנקן, חמצן וגופרית מיוננים, ועל פי הרחבת דופלר של פסי הפליטה, נראה שהחומר נע סביב המרכז במהירות של כ-215 קילומטר בשנייה, ומשום כך הגלקסיה מסווגת כגלקסיית סייפרט מסוג 2.[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ SIMBAD: NGC 3489
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 NED: NGC 3489
- ^ 3.0 3.1 A. Amblard, L. Riguccini, P. Temi, S. Im, M. Fanelli & P. Serra: Star Formation Bimodality in Early-type Galaxies, The Astrophysical Journal, Vol. 783, Iss. 2, article id. 135, p. 17 (2014)
- ^ W. Herschel: Catalogue of one thousand new nebulæ and clusters of stars, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, Vol. 76, p. 475 (1786)
- ^ J. Herschel: Observations of nebulæ and clusters of stars, made at Slough, with a twenty-feet reflector, between the years 1825 and 1833, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, Vol. 123, p. 400 (1833)
- ^ J. L. E. Dreyer: A New General Catalogue of Nebulæ and Clusters of Stars, being the Catalogue of the late Sir John F. W. Herschel, Bart, revised, corrected, and enlarged, Memoirs of the Royal Astronomical Society, Vol. 49, p. 101 (1888)
- ^ N. Nowak, J. Thomas, P. Erwin, R. P. Saglia, R. Bender & R. I. Davies: Do black hole masses scale with classical bulge luminosities only? The case of the two composite pseudobulge galaxies NGC 3368 and NGC 3489, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, Vol. 403, Iss. 2, p. 646 (2010)
- ^ B. Balmaverde & A. Capetti : Multi-band constraints on the nature of emission line galaxies, Astronomy & Astrophysics, Vol. 549, id. A144, p. 4 (2013)
- ^ L. C. Ho, A. V. Filippenko & W. L. W. Sargent: A Search for ``Dwarf Seyfert Nuclei. III. Spectroscopic Parameters and Properties of the Host Galaxies, The Astrophysical Journal Supplement Series, Vol. 112, Iss. 2, p. 322 (1997)
