ניו סטייטסמן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית עיתון ריקה. ניו סטייטסמן (באנגלית: New Statesman) הוא שבועון פוליטי ותרבותי באנגלית הרואה אור בלונדון מאז 1913. בין מייסדיו נמנים ג'ורג' ברנרד שו ובני הזוג סידני וביאטריס וב. השבועון, שהחל את דרכו כבטאון האגודה הפביאנית הסוציאליסטית, מזוהה עם חוגי השמאל ומגדיר עצמו ליברלי-פרוגרסיבי. השבועון מקיים אתר אינטרנט המשולב עם תוכני הדפוס שלו.
היסטוריה
שנים ראשונות
העיתון נוסד בלונדון ב-12 באפריל 1913 על ידי סידני וביאטריס וב, בתמיכת ג'ורג' ברנרד שו וחברים נוספים באגודה הפביאנית. עורכו הראשון, שכיהן בתפקיד עד 1928 היה קליפורד שארפ.[1] בנובמבר 1914, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פרסם ג'ורג' ברנרד שו מאמר אנטי-מלחמתי ארוך בכותרת "Common Sense About The War" ("שכל ישר אודות המלחמה")[2] בו ניתח את הסיבות לפרוץ המלחמה ולא חסך שבטו מהבריטים. המאמר עורר סנסציה עולמית והודפס מחדש בניו יורק טיימס, בטרם נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה צידד העיתון במפלגת הלייבור אך היו בו כותבים, לרבות עורכו, שנטו לתמיכה במפלגה הליברלית.[3]
תקופת קינגסלי מרטין
ב-1930, לאחר התפטרותו של שארפ נכנס קינגסלי מרטין לתפקיד העורך, תפקיד אותו מילא במשך שלושים שנה. בין 1931–1964 נקרא העיתון New Statesman and Nation, לאחר מיזוגו עם The Nation and Athenaeum, שעורכו היה הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. בין מלחמות העולם ביטא העיתון גישה פציפיסטית ואנטי-פשיזטית. עורך העיתון, מרטין, ביקר בברית המועצות וכתב ספר אוהד למשטר יוסיף סטלין, Low's Russian Sketchbook. קיינס, עמיתו למערכת העיתון, ביקר אותו קשות על הצגת תמונת עולם ורודה מדי ולא ביקורתית מספיק כלפי הקומוניזם. ב-1934 קיים כתב העיתון, ה. ג'. וולס, ראיון עם סטלין, שהוגדר על ידי ג'ורג' ברנרד שו כ"לא מכבד" (disrespectful). גישתו של ולס כלפי הקומוניזם הגדירה במידה רבה את קווי המתאר של השמאל הבריטי הליברלי-דמוקרטי.[4][5][6] עם זאת, הקו שהנהיג העורך מרטין נותר פרו-סובייטי ופרו-סטליניסטי. הוא סירב לפרסם את רשימותיו של ג'ורג' אורוול ממלחמת האזרחים בספרד שביקרו את המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של קטלוניה הסטליניסטית. רשימותיו ראו לבסוף אור בספר מחווה לקטלוניה. כן סירב מרטין לכך שייכתב בעיתונו מאמר ביקורת על ספרו של לאון טרוצקי מ-1937 "המהפכה שנבגדה". רק לאחר פרסום הסכם ריבנטרופ–מולוטוב והפלישה הסובייטית לפינלנד התמתן הטון הפרו-סטליניסטי ובעיתון החלה להופיע ביקורת על ברית המועצות של סטלין.
בשנות מלחמת העולם השנייה גדלה מאוד תפוצת העיתון והשפעתו, בעיקר בקרב מפלגת הלייבור. הוא עודד את האגף השמאלי של המפלגה ופרסם מאמרים שהמריצו אותה לנקוט בקו שמאלי יותר. סגן העורך, ריצ'רד קרוסמן, נבחר ב-1945 לחבר פרלמנט מטעם מפלגת הלייבור ופרסם יחד עם עמיתיו מייקל פוט ויאן מיקארדו את המאמר Keep Left שהגדיר את המדיניות השמאלית של ממשל קלמנט אטלי. בשנות החמישים מתח הקו המערכתי של העיתון ביקורת משמאל על הלייבור והתנגד בעיקר להתעצמות הגרעינית.
תחת עריכתו של מרטין, ובפרט בחציה השני, התקבעה חלוקה של כל גיליון ל"חלק קדמי" פוליטי ו"חלק אחורי" שעסק בתרבות ובביקורת ספרות.
1960–1996
לאחר פרישת קינגסלי התחלפו מספר עורכים. בין 1965 ל-1970 ערך את העיתון פול ג'ונסון, שהוביל אותו לשיא. בין הכותבים שגויסו אז לעיתון כפובליציסטים ניתן למנות את כריסטופר היצ'נס, מרטין איימיס וג'יימס פנטון, אך לאחר מכן חלה התדרדרות בתפוצה.
ב-1988 התמזג העיתון עם כתב העת New Society ושינה את שמו, למשל שמונה השנים הבאות ל-New Statesman and Society.
ב-1995 פורסם שסוכנות הביון הסובייטית, ה-KGB, השתמשה בעיתון על מנת לספק דיסאינפורמציה.[7]
ב-1996 היה הניו סטייטסמן כתב העת הראשון בבריטניה שפתח אתר אינטרנט.
לאחר 1996
העיתון נמכר לג'פרי רובינסון, איש עסקים וחבר פרלמנט מטעם הלייבור. לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה 1997 הביע הקו המערכתי של העיתון תמיכה בטוני בלייר לראשות הלייבור. בינואר 2002 התפרסם בעיתון מאמר-שער תחת הכותרת ?A kosher conspiracy ("קונספירציה כשרה?") שהציג תיאוריה דומה להפרוטוקולים של זקני ציון, לפיה מתקיימת שליטה יהודית בבריטניה באמצעות פעילות הלובי הפרו-ציוני. העיתון הואשם באנטישמיות, גם בשל האיור האנטישמי שצויר על הכריכה. חודש לאחר פרסום המאמר חיבר עורך העיתון, פיטר ווילבי, מאמר הסבר תחת הכותרת The New Statesman and anti-Semitism, בו הבטיח שהעיתון לא יצנזר מאמרים אך ישתדל לפרסמם "ביתר רגישות".[8]
העיתון ידע עליות ומורדות, אך הצליח לשרוד ולשגשג ככלי תקשורת מוביל באמצעות שילוב תוכן מודפס עם אתר אינטרנט פעיל. הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת 2019 היו מערכת הבחירות הראשונה מאז הקמת העיתון בהן סירב במוצהר לנקוט עמדה ושמר על נייטרליות, כאשר בחר לא תמוך במועמדותו של ג'רמי קורבין, מועמד הלייבור.[9]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ניו סטייטסמן
הערות שוליים
- ^ Launching the New Statesman, הגארדיאן, 9 באפריל 2008
- ^ המאמר, בפרויקט גוטנברג
- ^ The secret life of Clifford Sharp, ניו סטייטסמן 3 באפריל 2013
- ^ הראיון עצמו
- ^ H.G. Wells' Interview With Stalin Helped Change the Fundamental Principles of Liberalism, ניו ריפבליק 24 באפריל 1935
- ^ The Stalin-Wells Talk: The interview that defined the post-war British left, ניו סטטיסמן 18 ביולי 2013
- ^ Spies, in from the cold, snitch on collaborators
- ^ The New Statesman and anti-Semitism, ניו סטייטסמן 11 בפברואר 2002
- ^ New Statesman says Jeremy Corbyn ‘unfit to be prime minister’
