מעניינת מאוד היא שיטת הרמב"ם, כפי שהחפץ חיים מבאר אותה ב"זבח תודה". הוא מפרש לגמרי אחרת את כל הסוגיא. לדבריו של הח"ח, לא יתכן שההבדל בין שיטת הגמרא למחלוקת בהולכה רבתא ולשיטת הגמרא שהמחלוקת היא בהולכה זוטרתי תהיה בשני נושאים שונים, כפי שלומד רש"י, שבהתחלה חשבו שהמחלוקת היא בענין פיגול, ובסוף התברר שהמחלוקת היא בענין הולכה שלא ברגל. אלא לדבריו כל המחלוקת היא בענין הולכה שלא ברגל. אלא שבהתחלה חשבו שבאופן ששחט רחוק מהמזבח וממילא באופן הזה א"א לבטלה, כו"ע מודו שמיקרי א"א לבטלה ונחשבת הולכה לכל דבר, ואם עשאה שלא ברגל כלו' ע"י זריקה פסול, ולבסוף התברר שמכיון שהפשט הזה מנוגד למשמעות המשנה, מוכרחים לומר שדווקא באופן זה המחלוקת בין ר"ש לחכמים, כי ר"ש מכשיר בכל מקרה בשחט רחוק מצד המזבח כיון שלדידיה אפשר לבטלה ולכן לא אכפת לנו איך עושה זאת.
ולפי זה זהו טעמו של הרמב"ם שפוסק בהלכות פסולי המוקדשים א כג שאם עמד במקומו וזרקו למזבח פסול, כי לדידיה זו היא מחלוקת ר"ש וחכמים והלכה כחכמים. אבל הולכה על ידי הושטת יד באמת כשרה לכו"ע, כי על זה מסקנת הגמרא שהולכה זוטרתי לכו"ע כשרה. ולכן על זה פסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח א יד שהיא כשרה.