תמיכתו התבטאה בזה שמעת פטירת מרן מהר"א זי"ע מבעלזא הוא תמך בכל מאודו שיוכתר לאדמו"ר בבוא העת, השקיע בו את כוחו ומרצו לחנכו בדרך המסורה מדור דור.
ובבעלזא היתה אמונה בכסא, דהיינו שהיה אמונה שמי שיושב על הכסא האדמורו"ת לבית בעלזא זה דבר מקודש ואין בודקין מן המזבח ולמעלה.
ואכן בשנים הראשונות אחרי פטירת מרן זי"ע היה בו את האמונה הזאת, אבל במשך השנים עוד לפני שנהיה לאדמו"ר [כשנתיים לפנ"ז], בראותו את הלך רוחו, היצר לו מאוד הדבר שהשושלת לא תמשיך כמסורה, ומזה שהכירו אישית !!! ניסה בכל כוחו להניאו מדברים מסויימים, ובזה נשברה האמונה ולאט לאט התפוגגה, ומני אז תמך בו באופן שלא תלך החסידות והחסידים אחרי השקעה בשנים שאחר המלחמה לריק, ולכן כאשר כן הכתירוהו לאדמורו"ת תמך בו על עצם הרעיון שיהיה הנהגה, ולא עם האמונה כנ"ל, [וגם זה היה ע"פ בנין נערים סתירה, שהחליטו זאת, כאשר הרבה מזקני החסידים רצו להמתין קצת....].
אבל כאשר בשנים הראשונות ראה באבדן מולדתו, כאשר הבחורים של החסידות לקחו את ההנהגה לידים, ודחפו את זקני החסידים שלא יהינו לפתוח פיהם.
קם ועשה מעשה, התפטר מראשות הישיבה, ועבר לגור בבני ברק.