פילוסופיה של גדולי ישראל

מתוך המכלול
(הופנה מהדף פילוסופיה יהודית)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פילוסופיה של גדולי ישראל (פילוסופיה יהודית) היא עולם רעיוני בדרך הפילוסופיה שחידושו בתורה גדולי חכמי ישראל. לרוב חכמי ישראל ההלכים בדרך זו פירשו את התורה בדרך הרמז (והאלגוריה).

הדרך הפילוסופית האריסטוטלית והאפלטונית פרחה בעולם בעיקר באלף החמישי. בראשית האלף השישי נחלש כוחה של הפילוסופיה האריסטוטלית. ובדורות האחרונים בוקרה הפילוסופיה והתמוטטת עולמה. זה לעומת זה אף בעם ישראל עיקר פריחתה הייתה באלף החמישי, בראשית האלף השישי התנהל ויכוח חריף בין הנוטים אחרי הפילוסופיה ובין מתנגדיה. ובתקופת האחרונים היא בטלה כליל מישראל.

הפילוסופיה באלף החמישי

הפילוסופיה של חכמי ישמעאל

במחצית השניה של האלף החמישי גבר העיסוק בפילוסופיה בעולם ערבית. למעשה, המורשת הפילוסופית של הזמן הקדום, היווני, התרכזה בבארצות ישמעאל. מרכזי התרבות היוונית הקדומה היו באלכסנדריה שבמצרים, בדמשק שבסוריה, באנטיוכיה שבתורכיה. למעשה, הספרים של סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואחרים, שנכתבו במקורם בשפה היוונית. מכיוון שכל השטח הזה נכבש על ידי בני ישמעאל, תורגמו הספרים הללו ללשון ישמעאל ופרחו להם פירושים חדשים וקמו פילוסופים, הוגים ופרשנים דוברי וכותבי ערבית, כמו אלפאראבי ואלגזאלי, ואחר מכן אבן רשד ואחרים.

הפילוסופיה של גדולי ישראל

הפילוסוף הראשון מגדולי חכמי ישראל במחצית השניה של האלף החמישי היה ר' סעדיה גאון (רס"ג), שבספרו "אמונות ודעות", יצא נגד הדעות הסותרות את התורה והציג את עקרונותיה הפילוסופיים לפי שיטתו התורנית. רס"ג קיבל את שיטת המועתזילה לגבי חירות הרצון ואחדות ה', דחה את תורת האטומים של הכאלאם, דחה את מציאותו של "חומר קדמון" וטען כי האמת היא ההתגלות ותוכנה זהה עם השכל. עוד היה הוא הראשון אשר חילק בין מצוות שכליות לשמעיות ולהציג את עשרת יסודות האמונה לפי שיטתו.[1]

בתקופת הראשונים אנו מוצאים מספר גדולי חכמי ישראל ילידי ספרד אשר השפעתם על המחשבה התורנית הייתה מכרעת: רבנו בחיי אבן פקודה וספרו "חובות הלבבות", ר' יהודה הלוי (ריה"ל) וספרו "הכוזרי", ור' משה בן מימון (הרמב"ם).

גדולי חכמי ישראל האפלטוניסטים (ר' יצחק ישראלי ור' שלמה אבן גבירול ומקובלים רבים מרבותינו הראשונים) למדו דברים מסוימים מהאפלטוניסטים המוסלמים. ולעומתם, גדולי חכמי ישראלל האריסטוטלים (רוב חכמי ישראל הפילוסופים) למדו דברים מסוימים מהאריסטוטלים המוסלמים אלפאראבי, אבן סינא, אבן באג'ה, אבן רושד ועוד.

גדולי ישראל הפילוסופים

פירוש התורה בדרך פילוסופית

גדולי ישראל הפילוסופים דרכם הייתה לפרש את התורה ודברי הנביאים בדרך בדרך הרמז האלגורית. הם הרבו לפרש את הדברים כמרמזים על ארבע יסודות, הגלגלים, חלקי הנפש, שלילת הגשמות, הם היו אלה שהדגישו שתיאורים כגון "יד ה'", "חרון אף ה'" וכדומה מפורשים כאלגוריה.

אף את תלמוד הסבירו גדולי ישראל הפילוסופים בדרך הרמז הפילוסופית השונה מהפשט. כך למשל, תיאורי הגיהנום המחרידים הוסברו על ידיהם כהמחשות – ולמעשה, עונשם של הרשעים לא יהיה בייסורי הגוף, אלא בהתרחקותם מזיו השכינה. דוגמה לכך היא המימרה: "כל הלועג לדברי חכמים נידון בצואה רותחת", המוסברת על ידי הרמב"ם: "ואין צואה רותחת חמורה מן הסכלות שגרמה לו להלעיג".[2]רבי אברהם בן הרמב"ם מציע דרך שיטתית ללימוד האגדות שבתלמוד תוך כדי הסתמכות על העקרונות הפילוסופיה. לאלו המעדיפים לקבל את דברי חז"ל כפשוטם הוא קורא "סכלים" וסובר שדווקא דרך זו תוביל בסופו של דבר לכפירה ולזלזול בדברי חכמים.

הפילוסופיה באלף השישי

הפולמוס בראשית האלף השישי

רבות מדעותיהם של גדולי ישראל הפילוסופים היו לזרא בעיני גדולי ישראל מתנגדיהם. בראשם עמד רבי יונה גירונדי, ואף הרשב"א והרא"ש נטלו חלק עימם. הפולמוס החריף משדרשו מתנגדי הרמב"ם לאסור את "מורה נבוכים" לקריאה לצעירים מתחת לגיל עשרים וחמש. המאירי תקף את הרעיון בחריפות וטען שדווקא הלבבות הצעירים פתוחים יותר לחוכמות העמוקות. עם זאת, גם הוא סבר שרק אלו שמלאו כרסם בש"ס ובפוסקים רשאים להתעמק בעניינים אלו.

המחלוקת הגיעה לשיאה עם שריפת כתבי הרמב"ם על ידי הנוצרים. אלו התערבו בסכסוך הפנים יהודי ביוזמתם או ביוזמת מתנגדי הרמב"ם (עניין זה מעולם לא הובהר). המדורה הגדולה שהציתו בפרובנס זעזעה אף את המתנגדים. על פי המסופר, עלה רבי יונה מגירונדי לקבר הרמב"ם וביקש ממנו סליחה פומבית. עם התרככות עמדות סיעתו נדם קול הפולמוס.

התמוטטות הפילוסופיה בדורות האחרונים אצל אומות העולם

כתב בספר הברית: מודעת זאת בכל הארץ כי בשנת תקמ"א לאלף השישי, קם בין חכמי פילוסופי האומות איש חכם מאד ואדם יפיק תבונה גדולה בעיר קעניגסבורג אשר בפרייסין המדינה, חרוץ ושנון וחריף קאנט שמו וחיבר ספר מופלג בחכמה ועמוק עמוק וזה הספר מפורסם מאד ושמעו הולך בכל המדינות.

וכתב בראשית ספרו שהוא קורא הדורות מראש אריסטו וכל הפילוסופים הקודמים אליו וגם לאחרונים ופילוסופי הדור הזה לכלם בשם יקרא שיבואו ויגידו לו מה חדשו בחקירתם ובכל מופתיהם העיוניי במה שאחר הטבע הנקרא מעטאפיזיק ומה שעלה במוסכם אצל כלם במופתים גדולים לאמת שאין אחריו ספק יגישו אליו והוא רוצה להביא עליו מופת לסתור, כי הלא יתעו חורשי מופתי עיוניים כלם. ואם כן מה הועילו חכמים בכל חכמתם העיוניית באותות ובמופתים.[3]

אף לא השיב ידו מבלע כל אשיותיה ומלעקור כל יסודותיה וזה יכתוב ידו, אחר העיון האמיתי כל הפילוסופיאה רעה התרועעה מיום היותה על האדמה ועמודיה ירופפו מראשית זמן מציאותה בעולם.[4]

אמנם לחקור ולחפש לדעת דבר מהבלתי מוחשיים במה שאחר הטבע אנו אין לנו כלים ואמצעים ומלקחים לדרישה זו כלל, לא על ידי הדברים שהם צורת השכל הנזכר אשר השתמשו בהם הפילוסופים מימי עולם, ולא על ידי דבר זולת אלה, כי לא ידענו מה הוא, ומה אערך ולא ידעתי מה היכול אוכל דבר מאומה, ואשר ידעה נפשו יבא ויגידה ויערכה לי, וזה נודע כי אין חוקר ואין דורש ואין מבקש בזולת כללים ידועים ודרכים נכונים לזה כאשר אין אומן בלא כלים, ואם כן כל מה שבנו וקנו על פי מופת הנקנה על ידי צורת השכל הנזכר כל הפילוסופים אשר מעולם עד הנה הכל בטעות והכל הבל ורעות רוח, הלא כה דברי קאנט בספרו הנזכר.

אחרי הדברים והאמת אשר בתחלת ספר קאנט שזכרנו מבואר בספרו דרכי שכל האנושי וטבעו וכל דבריו ומסילותיו ועניניו ואופניו בדרך הפלא ופלא, למען יכירו וידעו כל באי עולם כי קצר כח שכל האנושי וחכמת אדם עם כל מהלכי ההגיון הפילוסופיי לדעת דבר מה לאמיתו מן הדברים אשר חוץ לחושים הנקרא בלשוננו מה שאחר הטבע ובלשונם מעטאפיזיק. ואתה איש חמודות קורא משכיל הבן בדברים ושים לבך אם יש מה שעוקר העיוני ומופתיו מן השורש כמו זה ספר של קאנט הנזכר

וכשנודע לי מזה הספר (ביקורת התבונה הטהורה) ומענינו הרימותי ידי אל ה' אל עליון ואמרתי "ברוך המקום ברוך הוא שהגיעה העת והעונה להעביר דרכי העיוני מן הארץ ומופתי הפילוסופיי כרות יכרתון אפילו בין האומות, ואמת מארץ תצמח וצדק משמים לתקן עולם באמונה ודעת את ה'". עכ"ל.

ביטול הפילוסופיה בתקופת האחרונים

בתקופת האחרונים גדולי ישראל ביטלו את דרך הלימוד הפילוסופית, ודיברו רבות בגנותה. ותחת זאת עלתה דרך הלימוד הקבלית והחסידית ועוד.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. לרס"ג קדם הפילוסוף רבי דאוד אבן מרואן אלמקמץ, וכן פילון.
  2. הקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם.
  3. וכך הוא אומר בו בספרו על ספרי הפילוסוף הגדול וואלף ופילוסוף המפורסם לייבניץ אשר המה היותר מפורסמים שבפילוסופי האחרונים שהמה בנו בנינים כמעשה צעצועים כאשר יבנו הילדים רכים על השולחן מנייר או פספסין הנקרא קארטין אשר תדפנו רוח פי איש, הא חדא: עוד כתב בראשית ספרו () ד' דברים ואלו הן. א) מציאות האל. ב) חידוש העולם. ג) שכל המורכבים מורכבים מחלקים פשוטים. ד) שיש לסיבות ומסובבים אשר בעולם דבר חוצה להם הגורם זה: ועל כל אחד מד' אלה נותן מופת ממופתי הפילוסופים שכן הוא, ואחר כך חוזר ונותן גם כן מופת על הפכו של כל אחד ואחד, וכותב בזה הלשון התקבצו והתאספו יחד כל הפילוסופים אשר בכל הארץ ובכל העמים והמתיקו סוד לסתור אחד מאלה שמונה מופתים שלי, ואם היות כי רבים קמים עליו מן הפילוסופים מחמת הבושה המגיע להם ולכל חכמתם, בכל זאת עדיין לא יכלו לנגוע כחוט השערה בח' מופתיו וילאו למצא הפתח והדרך לסתור איזה מופת, והוא כותב בעצמו בזה הלשון ראו אנכי נותן לפניכם היום מופת על דבר והפכו ארבעה פעמים וכלם חזקים כראי מוצק, מוכח מזה והוברר הדבר שאין ממש בשום מופת נקנה אשר לפילוסופים ובכל אותותם העיוניים וכלם ישא רוח
  4. כי אחר החקירה הדקה מצאנו באמת כי העצם והמקרה, האחדות והרב, הסיבה והמסובב, הנמנע והאפשר, המחוייב והנמצא בפועל ושאר נשואי הפילוסופיאה כלם, אלו היו בעצמן דברים נמצאים בפועל הייתי אומר אחר שהם בעצמן דברים בלתי גשמיים הם נשואי השכל והשכל הוא הנושא אותם, אבל אחר שהם בעצמן דברים בלתי נמצאים בפועל רק מדומין במדמה, לכן אינם נשואי השכל אך רק המה צורת השכל כלומר דרכי פעולת השכל לבד לא נשואי השכל, וכו'