אבו אל-עבאס א-נבאתי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אַבּוּ אלְ-עַבַּאס אַחְמַד בְּן מֻחַמַּד בְּן מֻפַרַּג' בְּן א-רּוּמִיַּה אַלְ-אִשְׁבִּילִיּ א-נַּבַּאתִיּ (בערבית: أبو العباس أحمد بن محمد بن مفرج بن الرومية الإشبيلي النباتي; 1165–1239) היה רופא ועשבונאי אנדלוסי.
חייו
נולד בסביליה בדרום מערב ספרד. במולדתו הוכר כאיש שריעה המתמחה בחדית', אולם יותר מכול התפרסם בידיעותיו המפליגות על צמחי המרפא ותועלתם, ומכאן גם כינויו "א-נבאתי" (העשבונאי).
תחום התמחותו של אבו אל-עבאס היה בהגדרה מדויקת של מיני צמחים, מוצאם ובית גידולם. ידיעותיו לא היו מוגבלות רק לתחומי ספרד, אלא להכרה נרחבת של צמחים מכל אזורי השליטה האסלאמית, שאותה רכש מהספרות, ובעיקר מתוך היכרות אישית במהלך מסעותיו בעולם.
למרות ההכרה שלה זכה אבו אל-עבאס בימיו כבר סמכא בענייני הלכה ורפואה בספרד, נהג תמיד בפרישות ואת זמנו הקדיש ללימודים. למחייתו מכר עשבים והעתיק ספרים בחנותו שבסביליה.
מסעותיו
אבו אל-עבאס ערך כנראה במהלך שנות חייו מספר מסעות למזרח, שלהם היו שתי מטרות: העמקת לימודיו במדע החדית' לפי האסכולות הנהוגות במזרח והרחבת היקף ידיעותיו הרפואיות. את רשמי מסעותיו תיעד בספרו, "המסע המזרחי".
מסע אחד ערך עוד בצעירותו, בשנת 1185, אז קיים לראשונה את "מצוות" החג' למכה. אולם את המסע המקיף ביותר למזרח ערך בשנת 1215. משם כנראה המשיך לעיראק ולערי סוריה הגדולה. בשובו לספרד ממסעו, בשנת 1228, חנה בדרכו גם בסיציליה.
אבו אל-עבאס תיאר בספרו צמחים שהכיר או ראה במסעותיו, בהם צמחים הגדלים במספר אזורים, המאפשרים לנו להתחקות אחר חלק ממסעו בארץ ישראל: יהודה, דרום הר חברון, בקעת הירדן ויריחו, אזור החוף ודרך אשקלון. ביצירתו מושקע מידע רב חשיבות למחקר תולדות הצומח בארץ ישראל בימי הביניים ושימושיו. בין הצמחים שהוא מתאר את שימושם: סירה קוצנית, סולנום החדק, עירית גדולה, רכפה לבנה ומיני חרחבינה[1].
הערות שוליים
