אברהם אחיטוב
| לידה |
 רפובליקת ויימאר | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 ישראל | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
אברהם אחיטוב (10 בדצמבר 1930 – 15 ביולי 2009) היה איש שירות הביטחון, כיהן כראש השב"כ החמישי, בשנים 1974–1980.
קורות חייו
אחיטוב נולד בדצמבר 1930 בגרמניה כאברהם (אדולף) גוטפריד, ועלה בגיל חמש עם משפחתו לישראל, אביו בנה במו ידיו צריף מעץ בחולות חולון. המשפחה התגוררה בצריף בדלות גדולה, וכללה בנוסף להורים ולאברהם הבכור, גם תאומים, מלכה ויוסף, לימים יוסף אחיטוב, מאנשי הרוח הבולטים בתנועת הקיבוץ הדתי.
אחיטוב למד כמה חודשים בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. בגיל 16 בלבד הוא הצטרף לארגון ההגנה ועבר לארגון "ש"י פנימי" שהוקם בעיצומה של מלחמת העצמאות, לימים ש"ב (שירות ביטחון פנים) ובהמשך השב"כ. לפי דרישת בן-גוריון הוא עיברת את שמו ל'אחיטוב'. במהלך שירותו השלים בגרות, וסיים תואר ראשון ותואר שני במשפטים בהצטיינות יתרה. בשב"כ מילא אחיטוב מספר תפקידי מפתח, בשיאם מונה לראשות השב"כ על ידי יצחק רבין. הוא המשיך בתפקידו גם בתקופת מנחם בגין, לבקשתו המיוחדת של בגין. בדצמבר 1980 נענה מנחם בגין לבקשתו לפרוש, והוא פרש מכהונתו כשלזכותו מוניטין של אחד מראשי השירות המוצלחים ביותר מאז הקמתו, שעיצב במו ידיו חלק גדול מתורת השירות וערכי היסוד שלו; במיוחד הודגש ערך '''הטלת הספק'''. אחיטוב שירת במשך 31 שנים בשירות, מתוכן שבע שנים כראשו. במקביל, ועדת לנדוי שבחנה את שיטות החקירה של השב"כ קבעה ב-1987 כי אחיטוב הוא "אחד האחראים לכך שהנורמה של מתן עדויות שקר (של אנשי השב"כ) בבתי המשפט נמשכה שנים באין מפריע ובאין פוצה פה. [...] הוא היה מודע לה ולא רק שלא עשה דבר לשנותה, אלא אף תמך בה וחיזק אותה". בין השנים 1961-1965 הושאל אחיטוב ל"מוסד" לכהן כראש השלוחה בגרמניה.
אחיטוב שימש כראש השב"כ בתקופה שבה מעט מאוד מידע דלף לתקשורת, ואסור היה לפרסם את שמו ותמונתו של ראש הארגון, וכל פרט אודותיו, גם לאחר פרישתו. מתוך השקפת עולם שבשירותו הציבורי הוא civil servant, סירב אחיטוב לאחר פרישתו משירות הביטחון להתראיין ולהשמיע דעות וביקורת. המידע המועט שהתפרסם על אחיטוב הגיע מעמיתיו, בלי כל אישור או הכחשה ממנו.
לאחר פרישתו מראשות השב"כ שימש תקופה מסוימת כמזכיר קרן איסלר המממנת פרויקטים ומעניקה סיוע לנכי צה"ל, למשפחות שכולות ולנפגעי פעולות איבה, וכן עמד בראש אגף לוגיסטיקה בבנק הפועלים,[1] ודירקטור בתע"ש ובנצבא.
אחיטוב נפטר ביולי 2009, הותיר אלמנה, יוכבד לבית סנדלר, בת ובן.
טרם המינוי לראש השב"כ
בספרם "המרגלים - פרשות ריגול במדינת ישראל" מספרים איתן הבר ויוסי מלמן כיצד בתפקידו כראש "מטה שלוש", חשף אחיטוב בשנת 1955 את המרגל המצרי רפעאת אל גמאל, שפעל בישראל בשם הכיסוי ז'אק ביטון, ויזם את הפעלתו כסוכן כפול, תחת שם הקוד "יתד". החל מאמצע שנות החמישים ועד מלחמת ששת הימים המודיעין הישראלי איפשר לו להעביר מידע אמין, אם כי לא קריטי, למפעיליו המצרים כדי לטפח ערכו בעיניהם. הפעלה זו גרמה למצרים להאמין כי ביטון-אל גמאל הוא מרגלם החשוב והמוצלח ביותר. במקביל מסר "יתד" מידע חשוב על פעילות המודיעין המצרי ועזר לשב"כ לחשוף כמה רשתות ריגול מצריות. לדיסאינפורמציה שניתנה בידי "יתד" היה חלק מכריע בהטעייה שקדמה למלחמת ששת הימים ואיפשרה את מכת המחץ על חיל האוויר המצרי, שנותר שאנן והותיר את מטוסיו חשופים על הקרקע.
מראיון שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" (3.3.06) עם רפי איתן עולה כי ב-1962, כשאחיטוב הושאל ל"מוסד" ושימש כראש השלוחה שלו בגרמניה, החליטו השניים (במבצע "עומר") לגייס כסוכן קצין קומנדו נאצי שהיה מפקד המבצעים המיוחדים של היטלר בשם אוטו סקורצני; הדבר נדרש כדי לסייע באיתור המדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח טילים עבור מצרים, והיוו איום על ישראל. סקורצני יצר עבור "המוסד" שורה של קשרים, בעזרתם גויסו כמה סוכנים שהשתתפו בפרויקט הטילים הגרמני במצרים. כך נפרס מהר מאוד לעיני ישראל כל מערך המדענים הגרמנים, ובעקבותיו סוכל פרויקט הטילים באמצעים מדיניים, לאחר שכל פרטיו הוצגו במלואם לפרנץ-יוזף שטראוס, שר הביטחון של מערב גרמניה.
בתקופת היותו סגן של ראש השב"כ דאז יוסף הרמלין, פורסמה בהבלטה בכלי התקשורת חשיפת המרגל אודי אדיב על ידי השירות ב-1972.
בהספד על מותו של יוסף הרמלין, ב"הארץ" מספטמבר 1994, כתב אחיטוב:
פצע עמוק, שלא הגליד, נפער בתחום החקירות של אנשי פח"ע. לא התמודדנו עם סכנה קיומית למדינה, אך עם שאלה אימננטית ביותר של חיים ומוות, תדירה למדי בירושלים, בכמה מקומות ברחבי הארץ, ביהודה ושומרון ובעזה. עוד בראשית ההתמודדות עם הפח"ע קשה היה, למשל, להתעלם מתופעה חריגה אצל משה דיין, אשר הניח את ידו על כתפי ואמר בהתרגשות, לאחר אירוע חבלני, "נעשה הכול כדי שלא ייהרגו עוד ילדים, כי בכך לא נוכל לעמוד".
סיכול הפח"ע הצליח, בהנחייתו של יוסף הרמלין, בעיקר הודות לשניים: חדירות מודיעיניות רבות וטובות, וחקירות יעילות. אולם, פצע עמוק, שכאמור לא הגליד, נגרם עקב סוגיית העדויות בפני בתי הדין, הצבאיים בעיקר. אני מנוע מלפרט דברים שהועלו בוועדת לנדוי, אך ארשה לעצמי לציין שלא רק חומרת הסכנה שבטרור היא שהשפיעה, לעיתים בשעות דחק, על אי הקפדה בדין בקשר למתן עדות. על כך לא סלחנו לעצמנו ויוסף הרמלין ייסר את עצמו, כמעט עד בלי גבול.
ראש השב"כ
כלפי ארגוני הטרור
מדיניותו של אחיטוב כלפי ארגוני הטרור, עוד בהיותו סגן ראש השב"כ, כללה החדרה מאסיבית של סוכנים לתוך ארגוני הטרור. בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" (דצמבר 1995), נטען כי אחיטוב עיצב במהלך כהונתו אסטרטגיה התקפית להפעלת סוכנים כפולים בקרב הארגונים הפלסטיניים, בשם "הסמת" (סיכול התקפי). לאחר מאבק עיקש מול אמ"ן ו"המוסד", הוחלט כי השב"כ יהיה אחראי לפעילות זו. וכך כותב "הארץ":
האסטרטגיה של אחיטוב הניבה במרוצת השנים תוצאות מעולות. לפי פרסומים זרים בארץ ובעולם, שתיעדו את הכיבוש הישראלי ב-28 שנותיו בגדה המערבית וברצועת עזה, זקף לזכותו השב"כ הצלחה רבה ביישום השיטה. בדיווחים אלה דובר על כך שכל הארגונים הפלסטיניים היו חדורים ונקובים ככברה על ידי סוכנים של השב"כ, שהסתננו בשליחותו לארגונים.
לפי עדותו של אחיטוב, בהספד שמוזכר לעיל, שיטות העבודה של השב"כ כנגד ארגוני הטרור היו פיתוח ישראלי, משום שניסיונות ללמוד משירותי ביטחון אחרים, למשל מהטיפול של הבריטים במחתרת האירית, לא צלחו בגלל התנאים המאוד שונים.
במקביל למדיניות ההתקפית כלפי ארגוני הטרור, היה אחיטוב כראש השב"כ האחראי העיקרי לגיבוש מדיניות של "מתינות פרקטית" כלפי ערביי ישראל, לפי ראיון שהתפרסם ב"הארץ" (מאי 2004) עם ד"ר נחמן טל, ששרת תחת אחיטוב באגף הערבי בשב"כ ("מטה שלוש") החל מאמצע שנות החמישים. לדברי נחמן טל, השב"כ חזר והתריע בפני כל הממשלות על הזנחתם של הערבים וקרא לצמצום הפערים ולשילובם בחברה - בעיקר כדי להבטיח שקט ונאמנות.
כלפי יהודים
בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" (דצמבר 2004) על אסף יגורי, מפקד גדוד שנפל בשבי המצרים במלחמת יום הכיפורים ולימים חבר הכנסת מטעם ד"ש, מסופר כי "ראש השב"כ באותה תקופה, אברהם אחיטוב, הוטרד מאוד מהפרשה, שכונתה בארגון בשם הקוד 'תיק מרזב'. הוא הכריז על יגורי כיעד למעקב, הדואר שלו נפתח בחשאי, הוא זומן לחקירות ונאסף עליו מידע באינטנסיביות". בסופו המעקב לא הניב דבר, והתיק נסגר.
לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977, הורה אחיטוב להגביר את המודעות לפעילות קיצונים יהודיים, בעיקר בקרב ההתנחלויות. לימים סיפר כי היה מודאג מאוד מהקמתה של המחתרת היהודית, שנחשפה לאחר שעזב את השירות.
בכתבה שהתפרסמה ב"מעריב" (פברואר 2002) סופר כי השב"כ בראשות אחיטוב עשה שימוש בפרשייה בה היה מעורב אחד ממקורבי המחתרת, כדי לדלות מידע על המחתרת, אך ראש הממשלה דאז מנחם בגין דרש ממנו להפסיק חקירה זו.[2]
העיתונאי דודו הלוי היה הראשון אשר פרסם את דבר קיומה של המחתרת[3] ובדיווח שלו בעיתון האמריקני "וושינגטון סטאר" טען כי בגין רמז לאחיטוב שלא לקיים חקירה יסודית והוסיף שאחיטוב ביקש להתפטר מתפקידו בשל כך. באותה ידיעה פרסם הלוי את שמו של ראש השב"כ ללא אישור הצנזורה, דבר שהיה עבירה על החוק הישראלי באותה עת[4] והמשטרה המליצה בפני הפרקליטות להעמידו לדין[5]. הידיעה הוכחשה. לבסוף, ב-1984, ארבע שנים לאחר שאחיטוב פרש מתפקידו, פענח השב"כ בפיקודו של אברהם שלום, את הפרשה וחשף את חברי ארגון הטרור היהודי.
לקריאה נוספת
- אפרים לפיד, לוחמי הסתר - המודיעין הישראלי מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2017.
קישורים חיצוניים
- אלחנן גרונר, כשבגין הודיע שיסרב לעצור יהודי בצו מנהלי, הקול היהודי, 25.03.2018
- "רפיק חלבי לא מוכרח להיות בכל מקום", אתר "עקבות"
הערות שוליים
- ^ שרה ליבוביץ-דר, העולם נראה אחרת מדוכן העדים, באתר הארץ, 7 ביוני 2001
- ^ שלום ירושלמי, "כל ראש ממשלה שוויתר על ארץ ישראל - נפגע", באתר nrg, 5 באפריל 2002
- ^ אמנון רז, תפסו את המחתרת הלא נכונה, חדשות, 7 במרץ 1984
- ^ עיתונות - "צדק עליון", העולם הזה, 8 באוקטובר 1980, עמ' 48
- ^ המשטרה ממליצה להעמיד את העיתונאי דודו הלוי לדין, מעריב, 9 בפברואר 1981
