אבשלום (אמן)
.jpg) | |
| אבשלום בפרט מתוך עבודת הווידאו שלו "רעשים" (1993) | |
| לידה |
26 בדצמבר 1964 אשדוד, ישראל  |
|---|---|
| פטירה |
10 באוקטובר 1993 (בגיל 28) פריז, צרפת  |
| שם לידה | מאיר אשל |
| תחום יצירה | פיסול, וידאו |
"אבשלום" (26 בדצמבר 1964, אשדוד – 10 באוקטובר 1993, פריז) הוא כינויו האמנותי של מאיר אשל, אמן ופסל ישראלי-צרפתי.
ביוגרפיה
מאיר אשל, הבכור מארבעת ילדיהם של אלי ואדל אשל, נולד בשנת 1964 בעיר אשדוד. בגיל 14 עבר ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה ועם סיום לימודיו, בשנת 1982, התגייס לצה"ל, ושירת כטכנאי מטוסים בבסיס חיל האוויר בחצרים.
לאחר שרותו הצבאי, בין השנים 1985–1987, חי אשל בדיונות מדרום לאשדוד, שם בנה לעצמו בקתת עץ והתפרנס מעשיית תכשיטים. בנוסף, הרבה לבקר בסיני. בראיון מאוחר תיאר אבשלום את תקופה זו: "את הבית הראשון שלי בניתי כשהייתי בן עשרים: השתחררתי מן הצבא במצב רע מאוד והלכתי למדבר. [...] לא ידעתי אז כלום על אמנות, הכרתי רק את השם פיקאסו אבל מעולם לא ראיתי עבודות שלו. [...] במשך שנה בערך חייתי עם בדויים בסיני, הייתה לי פנטזיה על חיים במדבר. האמנתי שאני יכול לעשות זאת, עד שהבנתי שזה לא מספק אותי."[1] מתקופה זו נותרו מספר מועט של עבודות שיצר. יצירות אלו נושאות אופי בריקולאז'י. ב"תרבות" (1986), לדוגמה, יצר אשל דגמים עשויים מעץ ונייר בצורת סכין, מזלג, כף וכפית, התלויים בעזרת חוט בתוך קופסת קרטון[2] כמעיין ממצאים אתנוגרפיים.
בעזרת כסף שחסך ממכירת התכשיטים, היגר בשנת 1987 לפריז, צרפת. בתחילה עבד כאיש שיפוצים. לאחר זמן קצר עבר להתגורר בביתו של ז'אק אוחיון (Ohayon), חוקר אדריכלות ודודו של אשל, ששכן ברחוב הטמפל (Rue de Temple) ברובע השלישי של פריז[3]. דרך אוחיון הכיר אשל מספר אמנים ככריסטיאן בולטנסקי ואנט' מסאז'ה[4]. הוא החל ללמוד אמנות בבית הספר הגבוה לאמנויות פריז-סרז'י וכן השתתף בשיעורו השבועי של בולטנסקי בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות (הבוז'אר). בתקופה זו אימץ לעצמו את השם "אבשלום" (Absalon), שניתן לו ככינוי על ידי אחת מידידותו של דודו והתייחס לאבשלום המקראי[5].
בעידודו של בולטנסקי, השתתף אבשלום לראשונה בתערוכה קבוצתית שנערכה בשנת 1987 ב"וילה פזייה" בפריז. בין השנים 1987–1991 יצר אבשלום סדרה של עבודות שבסיסן היה סידור של אובייקטים בחלל נתון. בעבודותיו המוקדמות מן הסדרה השתמש אבשלום בחפצי רדי מייד שנצבעו או שפוזרה עליהם אבקת גבס. לדוגמה, במיצב "חדר בודד" (1987), שהוצג בתערוכה קבוצתית ב"וילה אלזיה" בפריז, הציג אבשלום חלל מגורים שרוקן מכל ממד אישי. הקירות והרהיטים הבסיסיים שנותרו בו נצבעו בצבע לבן, שהעניק לחלל מראה נזירי. משנת 1988 ואילך החל אבשלום לייצר בעצמו חפצים ואובייקטים כאלו. ב"הצעה למגורים" (1990) לדוגמה, יצר מיכל לבן ובו סודרו אלמנטים גאומטריים עשויים עץ קרטון וגבס וצבועים לבן.
בשנת 1989 גילה אבשלום כי הוא נושא את נגיף ה-HIV בדמו[3]. בנוסף, סעד את דודו, שנפטר אף הוא ממחלות הקשורות לנגיף ה-HIV. בשנת 1990 הכיר את האמנית מארי-אנז' גיימינו, בעת ששניהם השתתפו בתערוכה קבוצתית בקליסון (Clisson). גיימינו הפכה לבת זוגו לתקופה מסוימת.
בשנת 1991 עבר להתגורר ולעבוד באטלייה ששימש בעבר את הפסל ז'ק ליפשיץ. החלל הועמד לרשותו על ידי קרוב משפחה[6]. היה זה חלל שמוקם בקומת הקרקע של מבנה בסגנון מודרניסטי שעיצב לה קורבוזיה באזור בולון. אבשלום שיפץ את החלל על ידי התקנת קירות גבס סביב הקירות הבנויים וריהוטו במספר מצומצם של רהיטים. באותה עת כבר התפרצה מחלת האיידס בגופו של אבשלום[5].
תחת הידיעה על מחלתו, וכשהוא מסתיר אותה מרוב מכריו, החל אבשלום ליצור פרויקט גדול ממדים שבבסיסו בנייה של שישה מבני מגורים שתכנן עבור עצמו. מבנים אלו, אותם כינה "תאים", יועדו להיות מוצבים בשישה מרכזי ערים ברחבי העולם (פריז, ציריך, ניו יורק, תל אביב, פרנקפורט וכנראה טוקיו) ולהוות, כדברי אבשלום בית ה"תפור לפי מידותי"[7]. אבשלום העיד כי העיצוב האנונימי של האדריכלות נועד ליצור ניכר "עד שהקיום שלי בו יהיה ממשי יותר מתמיד. [...] בעצם העובדה שאחיה בו, אצור אי-סדר במבנה; בעצם הנפח שאתפוס בו, חיי יתעצמו"[8].
בעזרת יונה פישר, הוצגה בשנת 1992 במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת יחיד שלו. לרגל תערוכה זו הגיע אבשלום לישראל לראשונה מאז עזב אותה. בין המוצגים הבולטים בתערוכה הייתה העבודה "הצעה למגורים" (1992), שהציגה מבנה של חללים מרובעים המחוברים ביניהם בצינורות מעבר, ומעלים על הדעת תצורת מחילות. בנוסף, הוצג "תא מס' 1" (1992). כל ששת ה"תאים" נבנו כאב טיפוס בגודל 1:1 על פי תוכניותיו של אבשלום והוצגו כמכלול בתערוכת היחיד האחרונה של אבשלום במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז בשנת 1993. מבין ששת ה"תאים", רק שנים נבנו בפועל. לצד "תא מס' 1", שהיה אמור להיות מוצב ברובע השלישי בפריז, אולם לא הוצב עקב בעיות רישוי. הושלמה בנייתו של "תא מס' 2" בשנת 1993, זמן קצר לפני מותו של אבשלום[9].
ב-10 באוקטובר 1993 נפטר אבשלום ממחלה הקשורה לנגיף ה-HIV. בשנת 2010 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו במרכז לאמנות עכשווית KW בברלין (Kunst-Werke Berlin). התערוכה הוצגה גם בהולנד (2012) ובתל אביב-יפו (2013), ועוררה התעניינות מחודשת ביצירתו.
השכלה
- 1987 בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות פריז-סרז'י, פריז, צרפת
- 1987 אמנות אצל כריסטיאן בולטנסקי, בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות, הבוז'אר, פריז, צרפת
- 1988 בית הספר ללימודים גבוהים באמנויות פלסטיות (IHEAP), פריז, צרפת
פרסים
- 1988 מלגת לימודים, בית הספר ללימודים גבוהים באמנויות פלסטיות (IHEAP), פריז, צרפת
תערוכות יחיד
|
|
לקריאה נוספת
- אבשלום, "מה שמאפשר לי להמשיך לחיות, קטעים מתוך הרצאה", קו-המעורר, חורף 2004
- לוסקי, חיים, "החיים של אבשלום כאוטופיה פסימית", סטודיו, 47, אוקטובר-נובמבר 1993, עמ' 22–25
- מנור, דליה, "אבשלום, רעשים, גלריה צ'יזנהייל, לונדון", סטודיו, מס' 58, נובמבר-דצמבר 1994, עמ' 68
- פורת, אידית (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992
- פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013
- שגב, חגי, "מעבר למיתוס ולאוטופיה", סטודיו, 104, יולי 1999, עמ' 32–36
קישורים חיצוניים
- אבשלום, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
אלי ערמון אזולאי, כשאבשלום חוזר לתל אביב, באתר הארץ, 6 במרץ 2013- דניאל ראוכוורגר, חדשות האמנות: רטרוספקטיבה לאמן אבשלום ב-KW בברלין, הארץ גלריה (באתר עכבר העיר), 25 באוגוסט 2010
- אלי ערמון אזולאי, יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2010
- מיצירותיו באתר גלריית טייט (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ פפר, סוזנה (עורכת), "הסירוב שלי משמעו רצון לחיות", אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 60
- ^ ראו: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 9
- ^ 3.0 3.1 ראו: אלי ערמון אזולאי, יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2010
- ^ ראו: אלי ערמון אזולאי, כשאבשלום חוזר לתל אביב, באתר הארץ, 6 במרץ 2013
- ^ 5.0 5.1 ניניו, משה, "אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמודים 21–22, הערה 2
- ^ ניניו, משה, "אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 26, הערה 20
- ^ אבשלום, "מה שמאפשר לי להמשיך לחיות", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 35
- ^ אבשלום, "מה שמאפשר לי להמשיך לחיות", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמודים 36-35
- ^ ניניו, משה, "אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמודים 22–23, הערה 8
