אגריפה מנניוס לאנאטוס
אגריפה מנניוס לאנאטוס (בלטינית: Postumus Cominius Auruncus) היה מגיסטראט רומאי בולט בן המאה ה-6 לפנה"ס. התפרסם בעיקר כמי שפתר בדרכי שלום את משבר נטישת הפלבס של שנת 494 לפנה"ס.
ביוגרפיה
טיטוס ליוויוס מכנה אותו: "אדם בעל מוניטין יוצא דופן". הוא נבחר לתפקיד הקונסול בשנת 503 לפנה"ס יחד עם פובליוס פוסטומוס טובארטוס ויחד עמו ניצח את הסאבינים. כמו כן הוא דיכא מרד של העיר פומטיה (Pometia).[1]
בשנת 494 לפנה"ס, הורגשה תסיסה כללית ברומא בקרב מעמד הפלבס נגד הפטריקים. הסיבות לתסיסה זו היו ככל הנראה השעבוד שגרמו ההלוואות, המחסור בקרקע והשירות הצבאי.[2] הפטריקים לא עשו דבר לתיקון המצוקה, ולפיכך באותה שנה עזבו הפלבס בהמוניהם את העיר ועקרו אל גבעת האוונטינוס, או על פי גרסאות אחרות אל "ההר ה"קדוש"".[3] הנטישה נחשבה למרד כיוון שהיא התפרשה עזיבת הגוף האזרחי והפסקת מילוי החובות כלפי המדינה.[4] הפטריקים, שחששו מכך שהפלבס יטלו בסופו של דבר נשק כנגד הרפובליקה, החליטו שיש לשכנע אותם לחזור לעיר. הסנאט הרומי בחר במנניוס כשגרירו אל הפלבס.
מנניוס ניגש אל הפלב ודיבר על לבם. על פי המסופר הוא המשיל להם משל על איש, שאיבריו השונים לא הסכימו בינם לבין עצמם:
האיברים האחרים חשבו שאין זה הוגן שהם צריכים לקבל את הדאגה הצרות והעבודה כדי שהכול יגיע אל הבטן, בעוד הבטן נשארה בשקט בקרבם ולא עשתה דבר אלא נהנתה מהדברים הטובים שהם העניקו לה. לכן הם קשרו קשר ביחד, הידיים לא יסחבו שום מזון אל הפה, והפה לא יקבל דבר שניתן לו, והשיניים לא יטחנו את מה שקיבלו. אף על פי שמה שהם בקשו ברוח כועסת זה להרעיב את הבטן עד שתיכנע, האיברים עצמם וכל הגוף צומצמו והוחלשו. מכאן התברר שאפילו הבטן לא ביצעה משימת סרק...
מנניוס המשיל את מצבה של רומא למצבו של אותו איש. הסנאט, הוא הבטן שדואגת לספק מזון לשאר האיברים ומוציאה החוצה את הפסולת. והם, הפלבס, שאר האיברים המאמינים שרק הם הטורחים והסנאט והפטריקים אינם עושים דבר.[5] לנאומו זה הייתה השפעה רבה, והפלבס הסכימו לחזור לרומא לאחר שנעשו רפורמות שהבטיחו את מעמדם בעתיד. עם זאת, אין וודאות שמנניוס אכן נשא נאום כזה. הסיפור מופיע בווריאציות שונות כבר במקורות מוקדמים יותר כדוגמת קסנופון,[6] וניכרת לו השפעה גם במקורות מאוחרים יותר כדוגמת חיבורו של קיקרו "על החובות",[7] ואף האיגרת הראשונה אל הקורינתים.[8]
על פי טיטוס ליוויוס, מנניוס מת בשנת 493 לפנה"ס, אולם לא הותיר אחריו די כסף כדי לכסות את הוצאות הלוויה, ועל כן הוא נקבר בתרומות אנשי העיר.[9]
אזכוריו בתרבות
מנניוס נזכר במחזהו של ויליאם שייקספיר "קוריולנוס". הוא נזכר שם כידידו הטוב ביותר של גאיוס מרקיוס קוריולאנוס, והוא נזכר באופן אנכרוניסטי לאורך כל המחזה אף על פי שהמחזה מתחיל בשנת 493 לפנה"ס, השנה שבה מנניוס מת כאמור. על אופיו של מנניוס כפי שהוא מתואר במחזה, ניתן ללמוד מדברי מנניוס עצמו: "אִישׁ עָלֵז אָנֹכִי, מִבְּנֵי הַפַּטְרִיקיִּים, הָאוֹהֵב כּוֹס יַיִן טוֹב, אֲשֶׁר לֹא בָא אֶל-קִרְבּוֹ אַף נֵטֶף-מַיִם אֶחָד מִמֵּי הַטִּבֶּר. אוֹמְרִים עָלַי, כִּי אֵין לִבִּי נוֹטֶה לִקְרֹא תָמִיד חֵן-חֵן לְכָל-הַבָּא רִאשׁוֹן לִצְעוֹק חָמָס; מִתְעַבֵּר אֲנִי וּמְהִיר-חֵמָה לְשֵמַע תְּלוּנוֹת דַּלּוֹת בִּמְאֹד מְאֹד; אִישׁ אָנֹכִי, אֲשֶׁר-יָקְרוּ לוֹ אֲחוֹרֵי הַלַּיְלָה שִׁבְעָתַיִם מִמֵּצַח הַבֹּקֶר. אֵת אֲשֶׁר-יַחֲשֹׁב לִבִּי, אוֹתָהּ אֲדַבֵּר, וְאֶת-חֲמָתִי אֶשְׁפֹּךְ עִם-רוּחַ פִּי.[10]
בסרט "קוריולאנוס" משנת 2011 הוא מגולם בידי בריאן קוקס.[11] בסרט, הוא נשלח בידי הסנאט בניסיון להגיע למשא ומתן עם קוריולאנוס, אולם קוריולאנוס מתייחס אליו בבוז ובקרירות. פגוע מבגידת חברו הטוב ביותר, מנניוס מתאבד.
קישורים חיצוניים
- ויליאם סמית, לקסיקון לביוגרפיות ולמיתולוגיה של יוון ורומא, ערך לאנאטוס 2.
הערות שוליים
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר שני, 16.
- ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1989 עמ' 54-55.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר שני, 32.
- ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1989. עמ' 55.
- ^ פלוטרכוס, חיי קוריולאנוס, 6. דיוניסיוס מהליקרנסוס, קדמוניות רומא, ספר שישי, 83-86.
- ^ קסנופון, מאמוראביליה, 2.3.18.
- ^ קיקרו, על החובות, ספר שלישי, 22.
- ^ האיגרת הראשונה אל הקורינתים, פרק 12, פסוק 13 ואילך.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר שני, 33.
- ^ ויליאם שייקסיפיר, קוֹרְיוֹלָנוּס, אקט שני, סצנה ראשונה. תרגום דוד פרישמן.
- ^ קוריולאנוס באתר IMDb
